בואנוס איירס (פרובינציה)

**בואנוס איירס** (פרובינציה)
**Provincia de Buenos Aires**
סמל בואנוס איירס סמל בואנוס איירס	דגל בואנוס איירס דגל בואנוס איירס
	חוף ים במזרח המחוז
	חוף ים במזרח המחוז
מדינה	ארגנטינה
מושל	מריה אאוחניה וידאל
רשות מחוקקת	Legislature of Buenos Aires Province
נפות בפרובינציה	134
בירת הפרובינציה	לה פלאטה
תאריך ייסוד	1816
שטח	307,571 קמ"ר
גובה	54 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	Cerro Tres Picos
אוכלוסייה	‏
‑ בפרובינציה	17,523,996 (2022)
‑ צפיפות	45 נפש לקמ"ר (2007)
קואורדינטות	37°S 60°W
אזור זמן	UTC-3
	http://www.gba.gov.ar
	מפת מיקום; מפה מפורטת; לחצו כדי להקטין חזרה (למפת בואנוס איירס רגילה) לה פלאטה מאר דל פלאטה באיה בלנקה סן ניקולאס טנדיל סנטה פה אנטרה ריוס אורוגוואי האוקיינוס האטלנטי ריו נגרו ל; ה; פ; מ; פ; ה; קורדובה בואנוס איירס

פרובינציית בואנוס איירס (בספרדית: Provincia de Buenos Aires) היא פרובינציה במזרח ארגנטינה. בואנוס איירס היא הגדולה והמאוכלסת שבפרובינציות. שטחה כ-307 אלף קמ"ר, ובשנת 2008 התגוררו בה כ-15 מיליון בני אדם, למעלה משליש מתושבי ארגנטינה כולה. על אף שמה, בירת ארגנטינה, בואנוס איירס, אינה חלק ממנה, ומהווה מחוז פדרלי נפרד. הפרובינציה גובלת במחוז הפדרלי בואנוס איירס בצפון-מזרח, באוקיינוס האטלנטי במזרח ובדרום, ובפרובינציות סנטה פה ואנטרה ריוס בצפון, ריו נגרו ולה פמפה במערב וקורדובה בצפון-מערב. בירת הפרובינציה היא לה פלאטה.

עובדות מהירות מדינה, מושל ...

סגירה

שטחה של פרובינציית בואנוס איירס הוא 307,571 קמ"ר, והיא הפרובינציה הגדולה בארגנטינה. מבחינה גאוגרפית, שייכת הפרובינציה לאזור הפמפס. במרבית שטחה היא נמוכה מגובה של 100 מטר מעל פני הים, אך בדרומה מספר רכסים גבוהים יותר. בסיירה דה קורה מלאל וסיירה דה לה ונטנה, צפונית לבאיה בלנקה, מספר פסגות גבוהות יחסית: הר טְרֶס פִּיקוֹס (1,239 מ'), הר צ'אקו (1,025 מ') והר גואנקו (929 מ'). מזרחית לרכסים אלה רכס נמוך יותר, סיירה דל טנדיל, שגובה פסגתו הגבוהה ביותר 446 מ'.

אחד מהגורמים המשמעותיים לעיצוב תוואי הקרקע בפרובינציה הוא נהר סאלאדו, שראשיתו באגם אל צ'ניאר על גבול פרובינציית סנטה פה, והוא נשפך למפרץ סמבורובון, שבשפך ריו דה לה פלטה, מרחק 640 ק"מ משם. אגן הניקוז של הנהר מכסה למעלה ממחצית שטחה של הפרובינציה - כ-170 אלף קמ"ר. הפרש הגבהים בין מוצאו של הנהר לבין שפכו הוא 40 מ' בלבד, וגשמים רבים גורמים לעיתים להצפות בסביבתו. אחד הנהרות האדירים בעולם, נהר פרנה, מהווה את גבולה הצפוני של הפרובינציה עם אנטרה ריוס, והמשכו, ריו דה לה פלטה, הנחשב לנהר הרחב בעולם, מפריד בינה לבין אורוגוואי. קטע קצר של נהר נוסף, ריו נגרו, מהווה גבול בינה לבין פרובינציית ריו נגרו.

האקלים בפרובינציה אופייני לאזור הפמפס. האזורים המזרחיים, הקרובים יותר לאוקיינוס האטלנטי, גשומים יותר, וכמות המשקעים השנתית בהם היא כ-1,000 מ"מ בשנה, מרביתם יורדים בין אוקטובר למרץ. באזורים הפנימיים יותר כמות המשקעים השנתית היא כמחצית מכך. השפעה נוספת של האוקיינוס היא רוחות חזקות המנשבות באזורים הקרובים לחוף.

בדרום-מזרח הפרובינציה מספר מדבריות מלח, הנקראים סלינאס גראנדס.

לפני הגעת הספרדים אכלסו את האזור בו משתרעת כיום הפרובינציה בני הצ'רואה והקרנדי. האירופי הראשון שהגיע לאזור היה חואן דיאז די סוליס, שהפליג במעלה ריו דה לה פלאטה ב-1516, ונהרג בידי הצ'רואה. ב-2 בפברואר 1536 ייסד פדרו דה מנדוסה את העיר סנטה מריה דל בואן איירה, אך היא חרבה בהתקפת הקרנדי ב-1541, ותושביה עקרו לאסונסיון (כיום בירת פרגוואי). מיקומה האסטרטגי של העיר, על גדות הריו דה לה פלאטה, עדיין משך את הספרדים, וב-11 ביוני 1580 היא הוקמה מחדש בידי חואן דה גאראי בשם "סנטיסימה טרינידד אי פוארטו סנטה מריה דה לוס בואנוס איירס", או בקיצור - בואנוס איירס. לאחר הקמת העיר המשיך דה גאראי לחקור ולסייר באזור, וערים נוספות הוקמו, בהן באראדרו, לוחאן, סן אנדרס דה חילס וקילמס.

במשך מאתיים השנים הבאות היה אזור העיר בואנוס איירס בפאתי מלכות המשנה של פרו. כחלק מהרפורמות הבורבוניות, הוקמה ב-1776 מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, שהשתרעה על פני מרבית שטחן של צפון ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי ובוליביה של ימינו. בירתה של מלכות המשנה נקבעה בעיר בואנוס איירס.

מלכות המשנה לא האריכה ימים. במהפכת מאי ב-1810 הכריזה בואנוס איירס על עצמאותה. הספרדים העבירו את בירת מלכות המשנה למונטווידאו, והאזור כולו נכנס לאי וודאות פוליטית, כאשר חלק מהערים הכריזו על עצמאותן, וחלקן נשארו נאמנות לכתר הספרדי. ב-1814 התפרקה מלכות המשנה לחלוטין, ובקונגרס טוקומאן ב-9 ביולי 1816 הוכרזה עצמאותן של הפרובינציות המאוחדות של דרום אמריקה. במהלך אותו עשור החלו להיקבע גבולותיהן של הפרובינציות השונות שהרכיבו את המדינה החדשה. גבולה הדרומי של פרובינציית בואנוס איירס נקבע מעט דרומית לעיר, והיא השתרעה מערבה עד הרי האנדים. עם זאת, בפועל, למושלי הפרובינציה הייתה שליטה אפקטיבית רק ברדיוס של כ-60 ק"מ מהעיר. בין 1820 ל-1824 היה מרטין רודריגס למושל העיר. בתקופת שלטונו הנהיג מספר רפורמות חוקתיות, בהן ביטול הפריבילגיות שהיו לתושבים הספרדים, הנהגת בחירות והקמת בתי משפט חדשים.

העשורים הבאים אופיינו בעימות מתמשך בין הפדרליסטים, ששאפו להקנות אוטונומיה רבה יותר לפרובינציות, לבין האוניטריוס, שהעדיפו להשאיר סמכויות רבות יותר לשלטון המרכזי בבואנוס איירס. ברנרדינו ריבדביה, שהיה לנשיאה הראשון של ארגנטינה ב-1826, נמנה עם האוניטריוס, והצעדים שנקט לחיזוק השלטון המרכזי נתקלו בהתנגדות עזה מצד הפדרליסטים, לעיתים תוך תקריות אלימות. בפועל, מאז 1827 התנהלה ארגנטינה ללא שלטון מרכזי פורמלי. הפרובינציות ניהלו את ענייניהן, ומושל פרובינציית בואנוס איירס הופקד על ניהול יחסי החוץ. ב-1835 תפס את השלטון בפרובינציה חואן מנואל דה רוסאס. דה רוסאס הנהיג משטר דיקטטורי, ודיכא את יריבו הפוליטיים. בתוך כך, הצליח להדוף התקפות של הבריטים והצרפתים, ואף פלש לאורוגוואי כדי לסייע לידידו מנואל אוריבה לשוב לכס השלטון.

ב-1852 פרץ מרד בהנהגתו של מושל אנטרה ריוס, חוסטו חוסה דה אורוקיסה, מגובה בכוחות מקוריינטס ואף בחיילים מאורוגוואי ומהאימפריה הברזילאית. בקרב קסרוס, שהתרחש ב-3 בפברואר הכניע אורוקיסה את דה רוסאס, והדיח אותו מהשלטון. בעקבות שינוי יחסי הכוחות, נקבעה גם חוקה חדשה ב-1853, שהחלישה את מעמדה של בואנוס איירס. בואנוס איירס סירבה לחתום עליה, ולמשך מספר שנים נותרה מחוץ לקונפדרציה, כמדינה עצמאית. הקונפדרציה שאפה להחזיר לחיקה את בואנוס איירס, בעיקר בשל חשיבותו של הנמל שלה. ב-1859 שוב תקף אורוקיסה, וניצח בקרב ספדה. בתיווכו של פרנסיסקו סולנו לופז, לימים נשיא פרגוואי, נקבע כי בואנוס איירס תשוב להיות חלק מהקונפדרציה, אך יישמרו לה כמה זכויות יתר. ההסכם לא פתר את הקונפליקט, וב-1861 התרחש קרב נוסף, קרב פבון, על אדמת סנטה פה. בקרב זה היה ידה של בואנוס איירס, בהנהגתו של ברטולומה מיטרה, על העליונה. במהלך 1862 הודחו מרבית מושלי הפרובינציות השונות, ובבחירות החדשות שהתקיימו בהן לא הורשו להתמודד מועמדים פדרליסטים. מיטרה עצמו נבחר לנשיא, בבחירות הכלליות הראשונות שנערכו ברפובליקה המאוחדת. גם תחת שלטונו הדומיננטי של מיטרה לא פסקו המחלוקות בשאלת מעמדה של בואנוס איירס, וב-1880 הוחלט לתת לעיר מעמד פדרלי מיוחד, נפרד מהפרובינציה. ב-1882 נוסדה העיר לה פלאטה, במטרה לשכן את מוסדותיה של הפרובינציה ולשמש כבירתה.

במקביל לתמורות הפוליטיות, פיתוחה הכלכלי של הפרובינציה הואץ החל מאמצע המאה ה-19. ב-1857 נחנכה מסילת הברזל הראשונה בפרובינציה (ולמעשה בארגנטינה כולה), שחיברה בין בואנוס איירס לבין העיירה החקלאית פלורס (שכיום מהווה שכונה בתוך העיר בואנוס איירס), ובהמשך התרחבה עוד יותר רשת מסילות הברזל. כיבוש המדבר בשנות ה-70 של המאה ה-19 הביא להרחבה ניכרת בשטחה של הפרובינציה דרומה. חנוכת נמל באיה בלנקה אפשרה תנועה נוחה יותר של הסחורות מפטגוניה, גם כן באמצעות מסילות ברזל.

תהליכי תיעוש ועיור במהלך המאה ה-20 הביאו לגידול מואץ באוכלוסייתן של ערי הפרובינציה, וכן של העיר בואנוס איירס עצמה. כך, נוצרה המטרופולין הגדולה של בואנוס איירס (גראן בואנוס איירס), המקיפה את העיר בתחומי הפרובינציה.

בואנוס איירס היא הפרובינציה המאוכלסת ביותר בארגנטינה. בשנת 2008 התגוררו בה כ-15 מיליון בני אדם, שהם כ-38% מאוכלוסיית המדינה. צפיפות האוכלוסין בפרובינציה נאמדה בכ-49 תושבים לקמ"ר, השיעור השלישי בגובהו במדינה, אחרי המחוז הפדרלי בואנוס איירס ופרובינציית טוקומאן. כשני שלישים מתושבי הפרובינציה מתגוררים במטרופולין של העיר בואנוס איירס ("גראן בואנוס איירס").

למעלה מ-96% מתושבי הפרובינציה חיים בערים. ברחבי הפרובינציה 29 ערים שבשנת 2009 חיו בהן למעלה מ-100 אלף תושבים, מתוך 55 ערים כאלה בארגנטינה כולה. הערים הגדולות בפרובינציה הן:

לה פלאטה (כ-732 אלף תושבים)
מאר דל פלאטה (כ-604 אלף תושבים)
באיה בלנקה (כ-304 אלף תושבים)
מרלו (כ-244 אלף תושבים)
קילמס (כ-231 אלף תושבים)
באנפילד (כ-224 אלף תושבים)
חוסה ס. פאס (כ-217 אלף תושבים)
לנוס (כ-212 אלף תושבים)
גרגוריו דה לפררה (כ-176 אלף תושבים)
הרלינגהאם (כ-174 אלף תושבים)

מבחינה מינהלית, מחולקת הפרובינציה ל-135 נפות הקרויות פרטידוס (Partidos), שהם המקבילה לדפרטמנטוס הנהוגים ביתר פרובינציות ארגנטינה.

כלכלתה של בואנוס איירס היא הגדולה ביותר בארגנטינה. בשנת 2006 נאמד התוצר בה בכ-107.6 מיליארד דולרים, כשליש מהתוצר בארגנטינה כולה. עם זאת, שיעור התוצר לנפש נמוך במעט מהממוצע במדינה, והוא עומד על כ-7,780 דולרים לאדם.

כ-40% מהתעשייה בארגנטינה מרוכזת בפרובינציה, והיא מגוונת למדי. בין היתר, יש בפרובינציה תעשיות כימיות, פרמצבטיות, מטלורגיות, רכב, מכונות ומנועים, טקסטיל ומזון. בשנת 2006 עמדו ההכנסות מיצוא תעשייתי בפרובינציה, לא כולל תעשייה שמקורה בתוצרת חקלאית, על כ-10 מיליארד דולרים.

ענפי החקלאות מהווים מקור לכ-5% מהתוצר בפרובינציה. היסטורית, גידולי הבקר הם הנפוצים ביותר, הם לתעשיית הבשר והן למוצרי חלב, אך יש גם גידולי כבשים, חזירים ועופות. בשדותיה של הפרובינציה נפוצים גידולי סויה, תירס, חיטה, חמניות ופשתן.

התיירות בפרובינציה היא ברובה תיירות פנים, והיא מתרכזת בעיקר בערי נופש לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי, הגדולה והחשובה שבהן מאר דל פלאטה. מוקדי משיכה נוספים לתיירים מצויים באזור הדלתה של ריו דה לה פלטה, כגון העיירה טיגרה.