בלשון אשר הזכרת לזוכריך
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ[1] הוא פיוט משל רבי אלעזר בירבי קליר. הפיוט מהווה חלק מקדושתא, מערך פיוטים לחזרת הש"ץ, שיצר הקליר לכבוד שבת זכור.
המוטיב העיקרי בפיוט, בהתאמה לשבת זכור והציווי לזכור את אשר עשה עמלק ולמחות את זכרו, הוא הזיכרון. הפייטן עושה שימוש במוטיב זה כדי ליצור תפילה שבה מזכיר כביכול המתפלל לאל את אשר עליו לזכור, את עמו שבגלות ואת עירו המושפלת מבלי בית המקדש. שימוש זה דומה למדרש בפסיקתא דרב כהנא על הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים, כ"ה, י"ז), במדרש מנוסחת הטענה כקריאה לכך שהאל יראה בצער עמו וינקום את נקמתם מידי הקמים עליהם: ”זכור - אמר רבי ברכיה: את אומר לנו 'זכור'? אתה זכור! אנו שכחה מצוייה בנו, אבל את, שאין שכחה לפניך, את הוי זכור לו!”.
הפיוט התקבל כבר בתקופות מוקדמות; רש"י מצטט אותו בפירושו למקרא (איכה, ג', כ'), ורבי יוסף קרא, אף הוא מן הראשונים, מסתמך עליו בפרשנותו למגילת איכה בביאור הכתוב "תשוח עלי נפשי" (איכה, ג', כ'). הפיוט זכה להתייחסות פרשנית רחבה, שעיקרה עודנו בכתבי יד[2].