דמנה
עיר מקראית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דמנה הייתה עיר מקראית בשבט זבולון, אשר ניתנה לבני מררי הלויים, והיא אחת מארבעים ושמונה ערי הלויים, ערים בארץ ישראל שעם ישראל נצטווה בתורה להעניק ללויים ולכהנים.
העיר דמנה מוזכרת בתנ"ך בספר יהושע כא, לה: ”אֶת־דִּמְנָה֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶֽת־נַהֲלָ֖ל וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע”, שם מתבהר כי היא אחת מערי הלויים.[1]
דמנה הייתה כנראה מרכזה של בקעת בית נטופה, בקעה בגליל התחתון, ושימשה כמרכז אדמיניסטרציה באזור.[2][3]