ההגירה הגדולה (אפרו-אמריקאים)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההגירה הגדולה, (אנגלית: Great Migration), קרויה גם ההגירה הגדולה לצפון, או ההגירה השחורה, הייתה תנועתם של מעל שישה וחצי מיליון אזרחים אמריקאים ממוצא אפריקאי מדרום ארצות הברית הכפרית, ליישוב העירוני בצפון-מזרח ארצות הברית, המערב התיכון ומערב ארצות הברית. הגירה זו התרחשה בשתי תקופות חופפות אך שונות:
- 1910 עד 1940 : 1.6 מיליון
- 1940 עד 1970: כחמישה מיליון, לאחר השפל הגדול.
הסיבות להגירה זו היו מדיניות ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית והאפליה, במדינות הדרום בהן אושרו חוקי ג'ים קרואו,[1][2] והתנאים החברתיים והכלכליים הקשים שנבעו מכך. ההגירה הביאה עמה שינוי היסטורי משמעותי מכיוון שהמהגרים עברו בדרך כלל לערים הגדולות דאז בארצות הברית (העיר ניו יורק, שיקגו, דטרויט, לוס אנג'לס, פילדלפיה, קליבלנד וושינגטון הבירה) בתקופה שבה לערים הללו הייתה השפעה תרבותית, חברתית, פוליטית וכלכלית מרכזית על ארצות הברית.[3] במקומות החדשים הוקמו קהילות גדולות של אפרו אמריקאים, בעלות כוח ומשפיעות. למעשה, בזכות ההגירה צפונה, גדל כוחם של האזרחים השחורים להביא לשינוי גם במדינות הדרום הגזעניות, אמנם בתהליך איטי.
בסטטיסטיקה המוקדמת יותר של אוכלוסיית ארצות הברית, בשנים 1780 עד 1910, חיו יותר מ-90% מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית במדינות הדרום של ארצות הברית.[4][5] בסוף ההגירה הגדולה, מעט יותר מממחצית האוכלוסייה האפרו-אמריקאית חיה בדרום, בעוד שמעט פחות ממחצית חיה בצפון ובמערב. [6] יתר על כן, האוכלוסייה האפרו-אמריקאית הפכה לעירונית מאוד. בשנת 1900 רק חמישית מהאפרו-אמריקאים בדרום התגוררו באזורים עירוניים.[7] עד שנת 1960, התגוררו מחצית מהאפרו-אמריקאים בדרום התגוררו באזורים עירוניים, ובשנת 1970 למעלה מ-80% מהאפרו-אמריקאים ברחבי הארץ התגוררו בערים. [8]
ההגירה הגדולה הייתה אחת התנועות הפנימיות ההמוניות הגדולות והמהירות ביותר בהיסטוריה - אולי הגדולה ביותר - שלא נגרמה בגלל איום מיידי של חשש למוות או רעב. במספרים יחסיים הדבר מתעלה על הגירה של כל קבוצה אתנית אחרת - איטלקים, אירים, יהודים או פולנים - לארצות הברית. מבחינת האזרחים השחורים, המשמעות של ההגירה הייתה לעזוב את מה שהיה הבסיס ההיסטורי, הכלכלי והחברתי שלהם באמריקה ולמצוא בסיס חדש.
בעוד שבהגירה הגדולה הראשונה (1910–1940), עברו כ כ־1.6 מיליון אנשים מאזורים כפריים בדרום לערים תעשייתיות בצפון, הרי שבהגירה הגדולה השנייה (1940–1970), שהחלה לאחר השפל הגדול, היגרו לפחות חמישה מיליון אנשים - כולל אנשי עיר רבים בעלי כישורים עירוניים - לצפון ולמערב.[9]
מאז ייסוד התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, המגמה התהפכה, כאשר חלק מהאזרחים האמריקאים ממוצא אפריקאי עברו מצפון לדרום - אם כי באופן איטי יותר. מהלכים האלה שזכו לכינוי "ההגירה הגדולה החדשה", נבעו בדרך כלל על ידי הקשיים הכלכליים של ערים בצפון-מזרח ארצות הברית ובמערב התיכון של ארצות הברית, עקב שינויי החקיקה ב"דרום החדש" שאיפשרו שוויון זכויות רב יותר, צמיחת מקומות עבודה, עלייה ביוקר המחיה בדרום, קשרי משפחה וקרבה, ושיפור היחסים בין הגזעים.[10]