היסט סטוקס
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
היסט סטוקס הוא ההבדל (ביחידות אנרגיה, מספר גל או תדר) בין מיקומי המקסימום של ספקטרום הבליעה וספקטרום הפליטה של אותו מעבר אלקטרוני (כגון: פיזור ראמאן ופלואורסצנציה).[1] המונח נקרא על שם הפיזיקאי האירי ג'ורג 'גבריאל סטוקס.[2][3][4] לעיתים היסטי סטוקס ניתנים ביחידות של אורך גל, אך יחידות אלו פחות משמעותיות מאשר יחידות אנרגיה, מספר גל או תדר מכיוון שהראשונות תלויות באורך גל הבליעה. לדוגמה, היסט סטוקס של 50 ננומטר מאורך גל בליעה של 300 ננומטר גדול יותר במונחי אנרגיה מאשר היסט סטוקס של 50 ננומטר מאורך גל בליעה של 600 ננומטר.
כאשר מערכת (בין אם מדובר במולקולה או באטום) בולעת פוטון, היא משיגה אנרגיה ונכנסת למצב מעורר. אחת הדרכים למערכת להגיע לרלקסציה היא פליטת פוטון שתגרום לאיבוד האנרגיה (שיטה אחרת היא אובדן האנרגיה כחום). כאשר לפוטון הנפלט יש פחות אנרגיה מהפוטון שנבלע, הבדל אנרגיה זה נקרא היסט סטוקס.
היסט סטוקס הוא בעיקר תוצאה של שתי תופעות: רלקסציה ויברציונית ורה-אורגניזצית ממס. פלואורופור הוא דיפול, המוקף מולקולות ממס. כאשר פלואורופור נכנס למצב מעורר, מומנט הדיפול שלו משתנה, אך מולקולות הממס שמסביב אינן יכולות להסתגל כל כך מהר. רק לאחר רלקסציה ויברציונית מומנטי הדיפול של המולקולות מסביב מתיישרים באותו כיוון.