הלאמת חברת החשמל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הלאמת חברת החשמל בישראל יצאה לפועל ב-10 בינואר 1954 לאחר שממשלת ישראל אישרה את רכישת מרבית מניות חברת החשמל מידי בעלי המניות הפרטיים בבורסות שבלונדון ותל אביב, ובכך הפכה אותה מחברה בבעלות פרטית לחברה ממשלתית.
עם תום מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות ניצבה חברת החשמל בפני עלייה דרסטית בביקוש לחשמל מחד גיסא, ומאידך גיסא התנאים בארץ ובעולם הקשו על החברה לגייס את המשאבים הנחוצים להמשך פעילות תקינה. כתוצאה מכך העלתה חברת החשמל את דרישות התשלום מן הצרכנים והנהיגה קיצוב בחשמל, לראשונה בתולדותיה. צעדים אלו גרמו למורת רוח ציבורית, וכן לחוסר שביעות רצון בקרב הממשלה שכבר סייעה לחברת החשמל בקשייה. ב-25 במאי 1951 הוקמה ועדה בראשות אליעזר הופיין לבדיקת הבעיות במשק החשמל. מסקנות הוועדה הוגשו לממשלת ישראל באוקטובר 1952 ובהן נקבע חד משמעית שיש צורך להלאים את החברה כיוון שבמתכונתה הנוכחית היא לא תוכל לעמוד בדרישות המשק עקב קשיי המימון[1]. חוסר הרצון להרתיע משקיעים פרטיים, החשש מפני חבלה ביחסיה של ישראל עם מדינות קפיטליסטיות והחשש מפני תגובה ציבורית שלילית בארץ, הביאו לכך שהממשלה העדיפה להימנע מהלאמה של חברת החשמל, או לכל הפחות מהלאמה מלאה, למרות האידאולוגיה הסוציאליסטית של מפלגת השלטון מפא"י. אולם יושב ראש החברה הרברט סמואל והמנהל הכללי של החברה אברהם רוטנברג העדיפו הלאמה מלאה על פני מבנה של חברה מעורבת, ומאמצים לגייס הון בחו"ל כדי להשאיר את החברה בידיים פרטיות כשלו, ולכן אישרה ממשלת ישראל את רכישת מניות החברה מן הבעלים הפרטיים, ובכך למעשה הלאימה אותה.