Loading AI tools
היכולת האנושית לספר ולהבין סיפורים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היכולת הנרטיבית (באנגלית: Narrative competence) היא היכולת האנושית לספר ולהבין סיפורים. היא נרכשת באופן טבעי בתהליך החִיבְרוּת (סוציאליזציה) במהלך שנות הילדות סביב גיל שנתיים וחצי-שלוש בזמן החשיפה לתקשורת השפָתית של הסביבה. במהלך השנים היא מושפעת גם מהאזנה לסיפורים כתובים וגם מהלימוד בבית הספר בהמשך. לסיפור אישי דָבוּר (סיפור לא ספרותי שמסופר בעל פה) יש מאפיינים ייחודיים, בעיקר משום שהוא נוצר בזמן אמת (on-line) מול קהל. המטלה של יצירת סיפור לפני קהל מעמידה אתגר כפול: מצד אחד ארגון וגיבוש הסיפור; ומצד אחר התייחסות למאזינים. בתהליך נדרשות היכולות להמליל ולשקף סדרת אירועים ולארגן אותם בסדר כרונולוגי וסיבתי; למקד את קו המחשבה סביב רעיון מלכד שיוביל את מערך האירועים אל נקודת שיא – הפואנטה; ולהתחשב בידע, במידת הריכוז ובמידת העניין של המאזינים לסיפור.[1][2]
בשל מורכבות המשימה רק חלק מהידע הנרטיבי נרכש בשנות הגן. הידע הנרטיבי ימשיך להתפתח ולהשתכלל במהלך כל שנות בית הספר עד הבגרות.[3][4]
הסיפור הוא סוג הטקסט המוכָּר והשימושי ביותר שבו ילדים נעזרים על מנת לארגן ולתאר את עולם החוויות שלהם.[5][6]
הסיפור הוא אחת מהסוגות הקרויות בשם הכללי 'שִיחַ' (discourse). סוגי השיח השונים נבנים סביב מארג של משפטים אשר מתאגד, מצד אחד, באמצעות קשר לשוני (למשל באמצעות מילות קישור [כמו: ו, ש, כי] או באמצעות אזכורים המתייחסים לישויות שהופיעו קודם בסיפור או יופיעו בהמשך); ומצד אחר באמצעות קשר תוכני המתבטא בנושא משותף לכל היחידות.[7][8]
הייחוד של הטקסט הנרטיבי הוא שההתגבשות שלו נעשית בדרך של ארגון סדרת אירועים (פעולות) ברצף. בתשתית של סיפור מינימלי מצויות שתי אבני יסוד: כל אירוע מבוסס על התרחשות כלשהי, ובין אירוע לאירוע מתקיים שרשור (chaining). השרשור מדביק את האירועים זה לזה לפי סדר הזמנים שלהם, כך שהאחד קודם לאחר בזמן ההתרחשות, ובנוסף מקשר ביניהם בקשר של סיבה ותוצאה. הסיפור הדָבוּר הקלאסי הוא פיתוח של הסיפור המינימלי, ואפשר לציין בו שישה רכיבים לפי סדר הופעתם: תמצית (הצהרה על עיקר התוכן), רקע (הצגת דמויות ומצבים), סיבוך (השתלשלות העניינים), נקודת השיא (הפואנטה), תוצאה (המצב הסופי) קודה (הערת סיום). בין כל אלה משובצות 'הערות הערכה' (evaluation) שתפקידן להוסיף ערך ועניין לסיפור, לערב תחושות ולכוון את השומע אל התכלית שלו (כגון: "וזה לא כל כך חשוב" או "וזה היה מפחיד ממש").[1] לסיפור הקלאסי יש מבנה צפוי ופריטים צפויים ללא תלות בהתרחשות ספציפית כלשהי, כך שלסיפור על חופשה במילנו למשל או לסיפור על אירוע בסופרמרקט יהיה אותו מבנה.[9][10]
היכולת הנרטיבית היא היכולת האנושית להבין ולהפיק סיפורים. ההבנה מתבטאת ביכולת לעבד, לשחזר ולתמצת סיפור בהתאם לקטגוריות המבניות של הסיפור, להקיש מידע חסר ממידע נתון ולהתייחס לנקודות מבט משתנות; ואילו ההפקה מתבטאת גם ביכולת להתמודד עם פעולת סיפור הסיפור (storytelling) המחייבת לקחת בחשבון את הידע, את הקשב ואת דרגת המעורבות הרצויה של השותפים בעיצוב השיח הסיפורי.[11]
ליכולת הנרטיבית שלושה רכיבים:[12]
היכולת לספר סיפורים היא יכולת המבשילה מאוחר בתהליך של רכישת השפה. היא צומחת סביב גיל שלוש ומגיעה לבשלוּת רק בסוף גיל ההתבגרות. סדר הרכישה של המרכיבים הבונים את הסיפור מושפע מקשרי הגומלין בינם ובין רמת ההתפתחות של המסַפְּרים בתחום הקוגניטיבי, הפרגמטי-טקסטואלי, החברתי-תקשורתי והלשוני. ההתפתחות בתחומים אלה משפרת את יכולת המסַפֵּר הצעיר לארגן טקסט בהיר ומקושר גם למה שכבר נאמר וגם למה שעוד ייאמר; וכן לקחת בחשבון, תוך כדי בניית הסיפור, את הידע המשותף לו ולמאזין ולאמוד את ההבנה של המאזין לאורך התקדמות הסיפור.[13]
כִיווּן ההתפתחות הכללי עובר מיכולת לתאר אירועים בודדים (סביב גיל שלוש-ארבע) אל יכולת לשרשר אירועים ברצף זמנים (סביב גיל חמש-שש) ואל יכולת להוסיף סיבתיות (סביב גיל שבע-שמונה) ומכאן אל יכולת להתבסס על מבנה פעולה (סביב גיל תשע-עשר). בגילי טרום-התבגרות ובגרות חל מעבר אל הסיפור הבשל המתאפיין בתגבור היסודות שמחוץ לאירועי העלילה (הרקע) באמצעות עלייה ושכלול ברמת הפירוט והדיוק של רכיבי הסיפור וכן בהגברה וגיוון של אמצעי ההערכה המלווים אותם.[3][14]
סיפורים של ילדי גן צעירים מלמדים על יכולת הבחנה בין תיאור לסיפור: כשהם מתארים הם משתמשים בעיקר ברשימות מילים, וכשהם מספרים הם משתמשים בפעלים ובמשפטים שלמים. ניצני הסיפורים של ילדי הגן הצעירים מצטמצמים לתיאור אירוע אחד או אירועים בודדים. הילדים מתקשים לשמור על רצף נרטיבי מעֵבר לפעילות אחת או שתיים, ובכל מקרה האירועים מוצגים באופן לא סלקטיבי וללא העדפות, כך שאין אירוע בולט שסביבו נרקם הסיפור.[15] הילדים אומנם כבר שולטים במערכת נרחבת של אוצר מילים ומבנים תחביריים ברמת המשפט, אך מתקשים לממש את אמצעי הלשון שברשותם כדי לספר סיפור המאורגן סביב אירוע מרכזי. ילדי הגן הצעירים יכולים לייצג אירועים, אבל השימוש בכלי הלשוני הנדרש להצגתם בסיפור לוקה בחסר, כמו בדוגמה של בן שלוש: "הכלב ברח לשם והיא והיא בוכה ו... והוא לקח לו את זה ככה". בסיפור זה חסרים אמצעי אזכור או שאינם מדויקים (למשל: מי הם "היא", "הוא" ו"לו"?); חסרים פרטים הנדרשים לאפיון הדמויות ולהגדרת המצבים, ובמקומם יש שימוש בצורות מצביעות (דאיקטיות) (כמו: "לשם", "את זה") ובשפת גוף (מֶחווֹת) (כמו: "ככה"); נעשה שימוש נרחב ב-ו' החיבור בתחילת כל מבע, דבר המלמד על תפיסת היחידות כשוות ומבודדות בגלל היעדר מבנה היררכי מלכד; בנוסף, קיימת אי-הבחנה בין 'זמן הסיפֵר' (הזמן שבו הסיפור מסופר) ובין 'זמן הסיפור' (הזמן של התרחשות האירועים), וכתוצאה מכך אין לסיפור עוגן בנקודת זמן עקבית, ויש תחלופה לא שיטתית בין עבר להווה.[12]
ילדים בשנות הגן הראשונות זקוקים למסגרות תמיכה כדי להקל עליהם את ההתמודדות עם משימת עיצוב סיפור. התמיכה עשויה להיות משני סוגים:
סביב גיל חמש רמת השליטה בלשון ורמת תפיסת הארגון הנרטיבי מאפשרות לארגן את האירועים המדוּוָחים בסיפור לפי סדר זמנים. הדבר מתבטא בשימוש בזמן דקדוקי עקבי (או עבר או הווה) ובמקביל גם בבחירה בסמני קישוריות המעידים על התקדמות בזמן (כגון: ואז, אחרי זה, ומייד, לפתע). הסיפור הבא הוא דוגמה מייצגת: "היא החזיקה את התפוח ביד שלה ופתאום החתול קפץ עליה ו... והפיל אותו לרצפה, ו... ואז היא התחילה לבכות". בגיל זה מתגבשת גם ההכרה באחדות הדמויות, כלומר הילד מסמן את הקשר בין דמויות או מצבים בהופעה החוזרת שלהם בסיפור (בדוגמה לעיל יש לכך ביטוי בקשר "היא-שלה-עליה-היא", ובקשר "תפוח-אותו").[3][15]
סביב גיל שש רמת ההבשלה של ההתפתחות הקוגניטיבית מבססת יכולת להתייחס לקשרי סיבה ותוצאה בין אירועים. בגיל זה קשרי הסיבה עדיין מעטים והם "פיזיקליים" בעיקרם, כלומר הם נוגעים לעולם הסובב (כגון: "היא קיבלה פצע כי היא נפלה על הגדר"). קיימת התקדמות בשליטה באמצעי הלשון והיא באה לידי ביטוי בין היתר גם בהכרה בהבדלים ברמת הלשון (מִשלָב) בין השפה המשמשת לספר סיפור ובין שפת יום יום. היישום לכך מתבטא בהגבהת משלב הדיבור בעת הפקת סיפור, כגון בדוגמאות המתועדות בסיפורה של בת שש: "אימו של הקופיקו" (סמיכות כפולה), "דיברה עם בְּנָהּ" (כינוי חבור), "עוזרת היא לו" (שינוי סדר הרכיבים במשפט).[22]
אצל בני שבע-שמונה מסתמנת יכולת לחבר אירועים בקשרים סיבתיים פסיכולוגיים המתייחסים להנעה (מוטיבציה) הגורמת לפעולה המדוּוחת בסיפור, כגון: "הוא טיפס על הסלע כדי להראות שהוא הכי גבוה" או "היא פחדה ממנו ובגלל זה היא הלכה מסביב". ככלל, ככל שעולה הגיל עולה היכולת להשתמש בקשרים סיבתיים כגורם המניע את העלילה כולה על ידי קביעת המטרה הדוחפת את הדמויות לתכנן ולבצע שרשרת של פעולות שעליהן נשען הסיפור המלא.[12]
הצעירים בכיתות היסוד בבית הספר כבר יודעים להשקיע את עצמם במבנה הנרטיבי הטיפוסי: הם מקשרים בין האירועים המסופרים בקשרי זמן וסיבה; הם בוחרים דמות ראשית לעלילה ויודעים לאזכר את הופעותיה החוזרות בסיפור; והם כבר מעצבים את סיפורם סביב נושא מרכזי מלכד.
הם נמצאים בשלב הקרוי 'מלמעלה למטה' (top-down), כלומר הם יכולים לגבש את רכיבי הסיפור באמצעות רעיון מכליל. אולם ההתארגנות הזו יוצרת עומס מנטלי, וכתוצאה מכך מסתמנת אצלם פגיעה בדיוק בפרטים, בעושר הלשוני ובהתייחסות למצבים פנימיים של הדמויות בסיפור.[23]
רק סביב גיל תשע-עשר מתעצב סיפור בעל מסגרת אחידה של זמן ומקום הנובעת ממטרה ומסתיימת בתוצאתה, כלומר מבוטאת יכולת ליצירת לכידות על בסיס ארגון מבנה פעולה נרטיבי כוללני. סביב גיל זה גם מסתמנת עלייה ביכולת להוסיף תיאורי רגשות לסיפור, כגון: "פוחד", "נבוך", "התלהבו", "נעלבה". עם העלייה בגיל יש גם נטייה להפנות זרקור למצבים מנטליים בנוסף לרגשות ולתחושות, כגון: "חשבה בליבּהּ ", "שם לב", "הבנתי", "לא תכננה", וכן ניכרת גם עלייה בעושר הלשוני.[24][4]
התקופה שבין טרום התבגרות לבגרות מביאה איתה שינוי משמעותי באופן השימוש בהערכה הנרטיבית: אצל הצעירים בגן ההערכה התבטאה באמצעים המלווים את השפה (אמצעים פָּרָה-לשוניים), כמו מימיקה או תנועות ידיים, ואילו בגיל הבוגר היא מבוטאת באמצעות השפה עצמה. ההערכה ממוקמת ברקע של הסיפור ומאפשרת למספר להנחות את המאזינים לעקוב אחר העלילה העיקרית דרך מספר ערוצים: היא מוסיפה רשת של נסיבות ומצבים פנימיים של הדמויות (כמו: "ואת זה היא לא תשכח לעולם"); היא מסייעת בגיבוש התכנים אל נקודת השיא ומעניקה מבט-על ביחס לסיפור כולו (כמו: "זה כנראה היה היום המשמח ביותר שלה"); והיא מאפשרת למספר לשלוט בָעניין ובייחוד של הסיפור (כמו: "לא בכל יום קורה ש..." או "וזה הדבר המיוחד כאן"), להתחשב בצורכי המאזין ולשמור על תקשורת איתו וגם להפעילו תוך כדי ייצור הסיפור (כמו: "תשמע סיפור", "קשה להאמין, אבל תַחשבו ש...").[25][26][27]
סיפור דָבוּר אישי בָּשֵל דורש בחירת נושא מרכזי ועיצוב תכנים במבנה היררכי בעל נקודת שיא (פואנטה) המועשרת באמצעי הערכה (evaluation); וכדי שתהיה למאזין סיבה טובה להקשיב, נדרש להפיק סיפור מרתק בעל מאורע ייחודי ובעל זווית ראייה אישית של המספר או של דמויות בסיפור.
הפוטנציאל לספר סיפור מורחב נטמן בניצני הסיפור בגיל הגן המוקדם, והוא מתרחב ומסתעף עם ההבשלה ההתפתחותית של המספרים עד לבגרותם לאורך דרך ארוכה של שיפור אמצעי הלשון ופירוט התכנים וארגונם במבנה היררכי האופייני לסוגה הנרטיבית. עם הזמן נוספת גם מעורבות אישית של המספר ועירוב המאזינים, ומתפתח סגנון אישי משלו.[3][28][24]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.