זכויות האדם בישראל
זכויות האדם בישראל מעוגנות בחוק יסוד ומותאמים לדין הבין לאומי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכויות האדם בישראל הן חלק מעקרונות היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלו הן זכויות אוניברסליות, שחלקן עוגנו החל מראשית ימי המדינה בחקיקה, בחוקי יסוד, בפסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק, ובאמנות הבינלאומיות לזכויות אדם שישראל אשררה.[1]
זכויות האדם קיבלו מעמד חוקתי בחקיקה ובפסיקה מתוקף מגילת העצמאות ומתוקף שני חוקי יסוד שנחקקו ב-1992: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. חלק מעקרונות זכויות האדם קיבלו ביטוי גם בחקיקה הרגילה בישראל (כגון חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים, חוק הגנת הפרטיות, חוק זכויות התלמיד וחוק זכויות החולה ועוד).
מדינת ישראל היא צד לשבע מתוך עשר האמנות הבין־לאומיות המרכזיות בנושא זכויות אדם (The Core International Human Rights Treaties) ובהתאם לכך מחויבת אליהן. אמנות אלו כוללות את:
- האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות
- האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
- האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית
- האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים
- האמנה נגד עינויים
- אמנת זכויות הילד
- האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות
ישראל אשררה אמנות בינלאומיות נוספות אשר מתייחסות לזכויות אדם כגון אמנות ז'נבה, האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות והאמנה בדבר מעמדם של פליטים.
בישראל פועלים ארגונים אזרחיים העוסקים בקידום ובהגנה על זכויות האדם, חלקם פועלים לקידום זכויות האדם במובנן הרחב ואחרים מתמקדים בזכויות מסוימות (כגון הזכות לפרטיות או זכויות עובדים) או בזכויותיהן של קבוצות אוכלוסייה מסוימות (כגון זכויות המיעוט, זכויות נשים או זכויות אנשים עם מוגבלויות). כלים מרכזיים המשמשים ארגונים אלה כוללים מחקר ופרסום דו"חות, סיוע פרטני, ליטיגציה פרטנית ועקרונית, פעילות ציבורית ותקשורתית, עבודת סינגור ושדלנות, וכיוצא בזה.
לאורך השנים, נמתחה על ישראל ביקורת מצד ארגוני זכויות אדם וגופים ישראלים ובינלאומיים, על הפליית מיעוטים בהם: ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, עובדים זרים ונשים. בנוסף לכך, נמתחה על ישראל ביקורת על פגיעה בזכויות אדם של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה שנמצאים בשליטה ישראלית חלקית או מלאה (או היו בעבר בשליטתה כמו במקרה של רצועת עזה[2]).