חוק יסוד: הכנסת
חוק היסוד הראשון שחוקק במדינת ישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק יסוד: הכנסת נתקבל בכנסת בתאריך כ"ב בשבט התשי"ח, 12 בפברואר 1958, על ידי הכנסת השלישית, ברוב של 96 חברי כנסת וללא מתנגדים.[1] חוק זה הוא חוק היסוד הראשון שחוקק במדינת ישראל.
פרטי החוק | |
---|---|
מדינה | מדינת ישראל |
סוג | חוק יסוד |
תאריך חקיקה עברי | כ"ב בשבט ה'תשי"ח |
גוף מחוקק | הכנסת השלישית |
תומכים | 96 |
מתנגדים | 0 |
מספר תיקונים | 52 |
עיקרי החוק |
|
נוסח מלא | הנוסח המלא |
הסעיף 1 לחוק היסוד קובע: "הכנסת היא בית-הנבחרים של המדינה".
סעיף 2 לחוק היסוד קובע: "מקום מושבה של הכנסת הוא ירושלים", ובסעיף 3 נאמר: "הכנסת בהיבחרה תהיה בת מאה ועשרים חבר".
משך כהונתה של הכנסת נקבע בסעיף 8 לארבע שנים מיום היבחרה, וסעיפים נוספים בחוק היסוד מגדירים את מועדן המדויק של הבחירות לכנסת ואת המקרים בהם מועד זה משתנה. חוק יסוד: הממשלה מונה שני מקרים נוספים בהם מוקדמות הבחירות לכנסת מהמועד המקורי הנקוב בחוק יסוד: הכנסת.
נושאים נוספים בהם עוסק חוק יסוד: הכנסת הם שיטת הבחירות, הזכות לבחור ולהיבחר, כהונת חברי הכנסת, חסינות חברי הכנסת ובנייני הכנסת, עבודת הכנסת, עבודת ועדות הכנסת ועוד. לבסוף, חוק היסוד קובע עצמו כחסין בפני תקנות שעת חירום, ומשריין חלק מסעיפיו כך שעל מנת לשנותם יהא דרוש רוב מוחלט או אף רוב מיוחס של חברי הכנסת.