ישוע בן חנניה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ישוע בן חנניה (בתרגומים אחדים ישוע בן חנן) נזכר אצל ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתתיהו כנביא שפעל במאה ה-1 לספירה, בתקופת בית שני.
יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", כי ארבע שנים לפני המרד הגדול (66–70 לספירה), בתקופה בה התקיימה ירושלים בשלווה, הגיע איכר הדיוט בשם ישוע בן חנניה אל העיר בחג הסוכות, ובחצר בית המקדש החל לקרוא בקול רם "קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם".[1]
ישוע הסתובב ברחובות העיר יום ולילה והמשיך לקרוא את קריאתו זו. אחדים משועי העיר שהתרגזו עליו, תפסו אותו והכו אותו נמרצות, אולם הוא המשיך בקריאותיו ואף לא ענה לאלו שהכו אותו ולא ביקש רחמים.
ראשי העם הסגירו אותו לידי הנציב הרומאי לוסיוס אלבינוס, שציווה להכותו בשוטים. במקום לבקש רחמים או לבכות, קרא ישוע "הוי, הוי, ירושלים" בכל פעם שהכו אותו. אלבינוס הגיע למסקנה כי נטרפה דעתו של ישוע ושלחו לחופשי. ישוע המשיך במשך 7 שנים ו-5 חודשים נוספים בקריאותיו "הוי, הוי, ירושלים". לא דיבר דבר עם אדם אחר, לא קילל את אלו שהתעללו בו ולא הודה לאלו שנתנו לו אוכל. כאשר התחיל המצור על ירושלים בשנת 70, הגיע למסקנה שנבואתו התגשמה והשתתק.
ישוע מצא את מותו מאבן שהוטלה מכלי-קלע.