מודל ההחלמה או גישת ההחלמה בבריאות הנפש היא גישה להפרעות נפשיות או בעיית שימוש בחומרים, ששמה דגש על היכולת והפוטנציאל של כל אדם להחלים. החלמה נתפשת כמסע אישי שמעורבים בו פיתוח תקווה, יצירת ביטחון אישי וגיבוש זהות ותדמית חיובית, יצירת מערכות יחסים תומכות ושייכות חברתית, פיתוח מיומנויות התמודדות, התפתחות אישית ומשמעות.
אחת ההגדרות המוכרות למושג החלמה היא: ”תהליך בו האינדיבידואל מגלה למרות נוכחותם של סימפטומים פסיכופתולוגים בעלי השלכות קשות, התייחסות חיובית מתמשכת לעצמי שלו ולמשמעות חייו”[1]. אנטוני (1993)[2] תיאר את ההחלמה כתהליך אישי וייחודי של התאמה מחדש של תפיסות, ערכים, תחושות, מטרות, יכולות, תפקידים ואמונות לגבי העצמי, האחר והחיים בכלל. מדובר בתהליך של גילוי וחידוש החוויה של העצמי, הכוללת התפתחות וצמיחה. התייחסות זו מנוגדת לתפישת מושג ההחלמה ברפואה הכללית כמושג המציין את סיומה של מחלה או אפיזודה של מחלה וכן מנוגדת להתייחסות הפסיכיאטרית, אשר לה נטייה לראות את האדם כמצבור של סימפטומים ופתולוגיות והיא מתעלמת מהכוחות הבריאים ומהמסוגלויות השונות והייחודיות שלו.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: בעיות תרגמת וניסוח. |