מערכת הדרכים של האינקה
רשת התחבורה של אימפריית האינקה. אתר מורשת עולמית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מערכת הדרכים של האינקה (בקצ'ואה: Qhapaq Ñan, מילולית "הדרך המלכותית"[1]) הייתה מערכת התחבורה הנרחבת והמתקדמת ביותר באמריקה הדרומית בתקופה הפרה־קולומביאנית. אורכה הכולל היה קרוב ל־40,000 ק"מ של דרכים,[2][3] ולהקמתה נדרשו זמן רב ומאמץ ניכר.
קטע מדרך אינקה וגשר במאצ'ו פיצ'ו | |||||||||
אתר מורשת עולמית | |||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
מידע כללי | |||||||||
אורך | 40,000 ק"מ | ||||||||
שטח | 11,406.95 הקטאר | ||||||||
מיקום | |||||||||
מדינה | ארגנטינה ארגנטינה, קולומביה קולומביה, בוליביה בוליביה, פרו פרו, צ'ילה צ'ילה, אקוודור אקוודור | ||||||||
קואורדינטות | 18°15′00″S 69°35′30″W | ||||||||
רשת הדרכים הורכבה מדרכים רשמיות[4] שתוכננו בקפידה, נבנו, סומנו ותוחזקו; רוצפו במידת הצורך, עם מדרגות במורדות, גשרים ומבני עזר כגון קירות תמך ומערכת ניקוז. היא התבססה על שתי דרכים ראשיות שכיוונן צפון–דרום: האחת לאורך החוף, והשנייה והחשובה יותר בפנים הארץ על גב הרכס של הרי האנדים, משתיהן הסתעפו דרכי משנה רבות, וביניהן חיברו דרכי רוחב רבות.[5] מבחינת ההיקף והמאמץ ההנדסי ניתן להשוות מערכת זאת לרשת הדרכים שנבנתה בתקופת האימפריה הרומית, אם כי מערכת הדרכים של האינקה נבנתה אלף שנים מאוחר יותר. מערכת הדרכים אפשרה העברת מידע, סחורות, חיילים ואנשים, ללא שימוש בגלגל (שאותו האינקה לא הכירו), בתוך אימפריית האינקה שהשתרעה על שטח בן 906,000 קילומטרים רבועים שבו חיו כ־10 מיליון איש בני עמים שונים.[6]
כדי לנצל בצורה הטובה ביותר את הדרכים הוקמו לאורכן מבנים במרווחים קבועים. במרחק קצר היו תחנות ממסר לצ'סקי, השליחים הרצים. במרווח הליכה של יום אחד, שימשו מבני טמפו כמחסנים שהכילו מזון ואספקה למשתמשים בדרך ולעדרי הלמות ששימשו בהמות המשא. לאורך הדרכים נמצאו מרכזים אדמיניסטרטיביים עם מחסנים, הנקראים קולקה, לחלוקה מחדש של סחורות. סמוך לגבולות אימפריית האינקה ובאזורים שזה עתה נכבשו נמצאו מבצרים המכונה פוקרה.[1]
חלקים מרשת הדרכים נבנו על ידי תרבויות שקדמו לאימפריית האינקה, בעיקר תרבות וארי בצפון־מרכז פרו של ימינו של ותרבות הטיוונאקו בבוליביה.[1] ב־2014 הכריז ארגון אונסק"ו על אתר מורשת עולמית בשם "קפק ניאן, מערכת דרכים באנדים".[7] ויחד עם הארגון IUCN הם פועלים להגן על רשת הדרכים בשיתוף עם הממשלות והקהילות של שש המדינות (קולומביה, אקוודור, פרו, בוליביה, צ'ילה וארגנטינה) שדרכן עוברת דרך האינקה הראשית.
בתקופה המודרנית משתמשים תיירים רבים בכמה מהדרכים ששרדו בתיירות, כמו שביל האינקה למאצ'ו פיצ'ו.[8]