סולפוניל-אוראה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סולפוניל-אוריאה (בלועזית: Sulfonylurea או Sulphonylurea) היא משפחה של תרופות להורדת רמות גלוקוז בדם שניתנות בעיקר לחולי סוכרת מסוג 2 שלהם יש עדיין הפרשת אינסולין כלשהי. אתר הפעולה של התרופות הוא בתאי β בלבלב - תאים המפרישים אינסולין.
תרופות ממשפחה זאת שווקו לראשונה באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, והן למעשה היו מבין התרופות הפומיות הראשונות שניתנו לטיפול בסוכרת. מקובל לחלק אותן לפי זמן הופעתן בשוק, והן מסווגות לפי דור ראשון, דור שני ודור שלישי. קיימות גם תרופות שעדיין נמצאות בשלבי מחקר וייתכן והן יהיו דור רביעי של התרופות.
בישראל משווקות כיום שלוש תרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה:
התרופה נקשרת לתעלת אשלגן תלוית ATP שעל ממברנת התא ביתא בלבלב. התרופה חוסמת את תעלות האשלגן מסוג ATP-sensitive K+ channels ומונעת את מעבר האשלגן דרכה. פעילות זאת גורמת לשינוי המתח החשמלי בתא, פתיחת תעלות סידן (תלויות מתח חשמלי) וכניסה של יוני סידן לתוך התא. העלייה בריכוז יוני הסידן מובילה לכך שהגרנולות בהן מאוחסן האינסולין נעות לכיוון קרום התא ומכאן זה מוביל לשחרור של אינסולין מהגרנולות, דרך קרום התא, ישירות אל מחזור הדם. מסיבה זאת סולפוניל-אוראה נקראות תרופות המגרות שחרור אינסולין.
בשיווק של התרופות הללו, נהוג לחלק אותן לשלושה דורות:
תרופות מדור ראשון אינן משווקות יותר מסיבה של תופעות לוואי קשות, כגון היפוגליקמיה (בעיקר בקשישים) ותגובות דמויות disulfiram.
תרופות מדור שני יצאו לראשונה בשנת 1984. ההבדלים בין התרופות מדור 2 הוא משך פעילותן. בעקרון, למרות שיש לכל התרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה זמן מחצית חיים קצר, זמן הפעילות שלהן הוא ארוך. במצבי מחלה כגון אי ספיקת כבד או אי ספיקת כליות, זמן מחצית החיים שלהן מתארך משמעותית ובכך גם השפעתן והיכולת שלהן לגרום לתופעות לוואי (ראו בהמשך).
Glimepiride (אמאריל, גלימפיריד-טבע)
תופעת הלוואי השכיחה ביותר של הסולפוניל-אוראה היא היפוגליקמיה, וזאת בשל השפעתן על שחרור אינסולין. היפוגליקמיה שכיחה יותר בתרופות עם הפעילות ארוכות הטווח (כגון glibenclamide). גורמי הסיכון לפתח היפוגליקמיה כוללים:
היפוגליקמיה עלולה להתפתח גם לאחר פעילות גופנית מוגברת, בחולים שמפספסים ארוחות, בחולים שצורכים אלכוהול, בחולים מאושפזים בבית חולים ובחולים שנוטלים גם תרופות נוספות כגון אינסולין, תרופות נגד סוכרת המעכבות את SGLT2, תרופות ממשפחת נוגדי דלקת לא סטרואידליות, אנטיביוטיקה ממשפחת הסולפונאמידים, פיבראטים ווארפרין.
מחקר ה- UK Prospective Diabetes Study) UKPDS) היה מחקר גדול ואחד מהמחקרים המובילים ביותר בתחום הסוכרת. מחקר זה הראה שמטופלים שקיבלו תרופות ממספחת הסולפוניל-אוראה העלו במשקל במהלך הטיפול התרופתי[1]. עלייה במשקל נגרמת בשל שחרור אינסולין. אינסולין הוא הורמון אנאבולי, ובתור שכזה הוא גורם לעלייה במשקל. תרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה גורמות לעלייה ברמות אינסולין ומכאן לעלייה במשקל. מסיבה זאת של עלייה במשקל ושל היפוגליקמיה, התרופות הללו איבדו מהקסם שלהן והן לא נחשבות יותר כקו טיפול ראשון בסוכרת.
במחקר ה-UKPDS, הייתה חלוקה של מטופלים לשתי זרועות של טיפול. הזרוע האינטנסיבית כללה מטופלים שקיבלו טיפול בסולפוניל-אוריאה (chlorpropamide או glibenclamide). תרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה הצליחו להוריד את רמות ההמוגלובין המסוכרר ב-0.4-1.9%. כפי הנראה מרבית התרופות ממשפחה זאת מצליחות להוריד כ-1% מרמות ההמוגלובין המסוכרר[2].
כיום קיימות בשוק מספר משפחות של תרופות לטיפול בסוכרת, כך שתרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה אינן תמיד מהוות את הקו השני בנוסף לטיפול במטפורמין. יחד עם זאת, התרופות האלו הן זולות, מה שמסביר עדיין את השימוש הנרחב בהן, למרות תופעות הלוואי שלהן.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
