ספרא
מדרש הלכה על ספר ויקרא, שכונה בבבל בשם "הספר" ("ספרא"), ומקורות ארץ-ישראלי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סִפרא (מארמית: "הספר". נקרא גם "תורת כהנים" או "ספרא דבי רב", הספר של בית המדרש של רב) הוא מדרש הלכה על ספר ויקרא, שכונה בבבל בשם "הספר" ("ספרא"), ומקורות ארץ-ישראליים כינו אותו בשם תורת כוהנים. בתלמוד נאמר: ”סתם ספרא - רבי יהודה”,[1] אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי רבי יהודה, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של רבי יהודה.[2]
ה"ספרא" מצוטט תכופות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי, ושיטות המדרש שלו הן כשל בית מדרשו של רבי עקיבא, אף על פי שבפתיחתו מובאת הברייתא של רבי ישמעאל על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ופרק המפרט ומפרש 'מידות' אלו. חלקים נוספים של הספרא, מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות, גם הם חלק מאוסף מדרשי ההלכה של בית רבי ישמעאל שנכנסו בחלק מעדי הנוסח לספרא מכיוון שלא היה בו מדרש על פסוקים אלה.
המדרש מחולק ל"דיבורים" או "מגילות", שכל אחד מהם דן בחלק אחר של ספר ויקרא, לפי סדרו. ישנן עדויות שבמקור החלוקה הייתה לתשע "מגילות", אך החלוקה הידועה לנו היא לשנים עשר חלקים. כל "דיבור" או "מגילה" מחלקים ל"פרשיות", כל "פרשה" מחולקת ל"פרקים" וכל "פרק" מחולק ל"הלכות". בדרך כלל, פותחת כל פיסקה בציטוט המילה הראשונה של הפסוק המקראי שאותו מפרשים, ולאחר מכן מפרשת את הפסוק כסדרו.
זמן עריכתו הסופית של המדרש אינו ידוע, אך הוא היה מוכר כצורתו גם לראשוני האמוראים חכמי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ויש הסבורים על פי דעת הרמב"ם שעורכו הראשון היה רב מהדור הראשון לאמוראים, תלמידו של רבי יהודה הנשיא ומייסד ישיבת סורא.[3]