עריצות הרוב
מונח במדע המדינה המתאר מצב בו הרוב כופה את רצונותיו על חשבון האינדיבידואל או המיעוט / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עריצות הרוב או רודנות הרוב (באנגלית: tyranny of the majority) הוא מונח המתייחס לאיום אפשרי במשטר דמוקרטי, שבו עקרון הכרעת הרוב פוגע בזכויות אדם בסיסיות של מיעוטים.[1][2] בדמוקרטיה, בשונה מעריצות או רודנות במשטר שלטון יחיד, קיימת הגבלת השלטון, אולם נותרת סכנה שהרוב יכפה את רצונו על היחיד או המיעוט ובפועל ישלול את חירותם. בדמוקרטיה מהותית קיימים מנגנונים שונים למניעת עריצות הרוב, כשהכלי המרכזי הוא חוקה המבטיחה את זכויות האדם, ובה מוגדרים כללים המגבילים את סמכויות הרשות המחוקקת ומגדירים כללים להפרדת רשויות ולביקורת שיפוטית.[3]
עריצות הרוב נידונה בכתבים של מדינאים והוגי דעות דמוקרטיים רבים, הטוענים כי משטר תקין כולל הכרה בזכויות המיעוט והגנה עליהם, בהם: ג'ון אדמס, ג'יימס מדיסון, בנז'מן קונסטן,[4] אלכסיס דה טוקוויל, ג'ון סטיוארט מיל, קרל פופר, ורוברט דאל, ובין היתר בישראל: זאב ז'בוטינסקי,[5] מנחם בגין ושולמית אלוני. ניתן לתאר כמה תרחישים נפוצים המערערים את יסודות הדמוקרטיה ומאפשרים עריצות רוב:
- ריכוזיות – מצב שבו במדינה גדולה מתקבלות החלטות הפוגעות באזורים המרוחקים ממוקדי השלטון. החלטות כאלה פוגעות בעיקרון הסובסידיאריות, דבר המתבטא בין היתר גם בריכוזיות כלכלית. דרכים להימנע מהחלטות ריכוזיות כוללות אמצעים לביזור הכוח השלטוני, שמירה על הפרדת רשויות תקינה, האצלת סמכויות לשלטון המקומי, וקבלת החלטות ברוב מיוחס.
- פורמליות חלולה – כשדמוקרטיה מתנתקת מתכניה המהותיים והופכת ל"דמוקרטיה חלולה", קבלת החלטות מבטלת זכויות אדם, והכרעת רוב שוללת מהמיעוט ייצוג במוסדות השלטון. עקרון הכרעת הרוב נותר פרוצדורה פורמלית בלבד, ללא המחויבות להגן על חירויות כלל אזרחי העם. לשם שמירה על זכויות אדם ואזרח, מחוקקים נעזרים בנציגי ציבור, יועצים משפטיים ומקצועיים ובמנגנונים דומים לפני ההצבעה על החלטה, ומאפשרים להעמיד את החקיקה לביקורת שיפוטית גם לאחר ההצבעה.