שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
תוכנית ג'מיני
תכנית חלליות של נאסא מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
תוכנית ג'מיני (באנגלית: Gemini) הייתה תוכנית החלל השנייה של ארצות הברית. התוכנית הופעלה על ידי נאס"א בין 1962 ל־1966. הטיסה המאוישת הראשונה במסגרתה, ג'מיני 3, שוגרה ב־1965. התוכנית כללה עשר טיסות מאוישות במהלכן נלמדו טכניקות שונות שנדרשו עבור תוכנית אפולו, שהנחיתה את האדם הראשון על הירח ב־1969.
בתוכנית ג'מיני בוצעו משימות ארוכות שדימו טיסה אל הירח ובחזרה, בוצעו פעילויות חוץ רכביות ובוצעו תמרונים שונים לפגישה ועגינה בין שתי חלליות בחלל. כל משימות התוכנית שוגרו מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה על גבי משגרי טיטן 2-GLV
Remove ads
מטרות התוכנית
לאחר שתוכנית אפולו הוצגה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ב־25 במאי 1961, היה ברור לנאס"א כי יהיה צורך בתוכנית המשך לתוכנית מרקורי, במהלכה יפותחו יכולות טיסה הדרושים לאפולו. שם התוכנית, שהוצג בתחילה כמרקורי סימן 2 ב־7 בדצמבר 1961, שונה לג'מיני ב־3 בינואר 1962. ג'ימני הוא השם הלטיני לקבוצת הכוכבים תאומים, שם שהתאים לעובדה שחלליות הג'מיני נשאו שני אסטרונאוטים יישובים זה לצד זה. סמל קבוצת הכוכבים מופיע בסמל התוכנית.
המטרות המרכזיות בתוכנית היו:[1]
- להדגים שהייה ממושכת של בני אדם וציוד בטיסות ארוכות בחלל, מלפחות שמונה ימים (הדרושים למשימה מאוישת אל הירח) ועד למקסימום של שבועיים.
- להדגים פגישה ועגינה בין שתי חלליות בחלל וביצוע תמרונים כאשר שתי החלליות מעוגנות אחת לשנייה.
- להדגים פעילות חוץ רכבית (הליכת חלל) ולהעריך את יכולתם של האסטרונאוטים לפעול מחוץ לחלליתם.
- לשדרג את טכניקות החדירה לאטמוספירה והנחיתה המדויקת.
- לאמן את האסטרונאוטים בחוסר משקל, בפגישה ובעגינה בחלל לקראת תוכנית אפולו.
Remove ads
צוות הפיתוח
סכם
פרספקטיבה
תוכנית ג'מיני תוכננה על ידי ג'ים צ'מברלין, שהיה בעברו המפתח הראשי של ה־CF-105 – מטוס היירוט של חברת אוורו קנדה. צ'מברלין הצטרף לנאס"א יחד עם 25 מהנדסים נוספים לאחר שבוטל פיתוח המטוס, והפך לראש המחלקה ההנדסית של צוות משימות החלל שתכננה את תוכנית ג'מיני. הקבלנית הראשית לפיתוח חללית הג'מיני הייתה חברת מקדונל איירקראפט קורפוריישן, שפיתחה גם את חלליות המרקורי.
כמו כן, האסטרונאוט וירג'יל גריסום היה מעורב רבות בפיתוח חללית הג'מיני. בספר "!Gemini" שפורסם ב־1968, לאחר מותו באסון אפולו 1, נכתב כי סיום תוכנית מרקורי, וההבנה כי לא יטוס שוב בחללית מרקורי, הנחו אותו להשקיע את מירב מאמציו בתוכנית ג'מיני.
תוכנית ג'מיני נוהלה על ידי מרכז טיסות החלל המאוישות ביוסטון, טקסס (מאוחר יותר שונה שמו למרכז החלל ג'ונסון), שנוהל הוא על ידי המטה הראשי של נאס"א הממוקם בוושינגטון די. סי.. דר' ג'ורג' מולייר, מנהל שותף בנאס"א לטיסות מאוישות, תפקד כמנהל המפעיל של התוכנית. ויליאם שניידר, סגן מנהל הטיסות המאוישות, היה מנהל המשימה של כל משימות הג'ימני החל מג'מיני 6.
גנטר וונדט היה מהנדס בחברת מקדונל שניהל את ההכנות לשיגור גם בתוכנית מרקורי וגם בתוכנית ג'מיני. צוותו היה אחראי על השלמת הפעולות הסופיות בכן השיגור לפני שיגור המשימה, והוא אישית היה סוגר את פתח החללית מבעד לאסטרונאוטים. בשל כך היה גנטר מוערך מאוד על האסטרונאוטים שפיתחו עמו יחסי קרבה.[2]
Remove ads
חללית הג'מיני
סכם
פרספקטיבה
ב־1961 בחרה נאס"א במקדונל איירקראפט קורפוריישן, החברה שהייתה אחראית על פיתוח חללית המרקורי, שתבנה עבורה גם את חלליות הג'מיני. ב־1963 סופקה חללית הג'מיני הראשונה. החללית הייתה בגובה 5.67 מטרים, בקוטר 3.05 מטרים, ושקלה 3,851 קילוגרם בשיגור. החללית שוגרה למשימתה הראשונה והלא מאוישת ב־8 באפריל 1964 (ג'מיני 1), ולמשימתה המאוישת הראשונה ב־23 במרץ 1965 (ג'מיני 3).
חללית הג'מיני הייתה החללית המאוישת הראשונה שכללה מחשב פנימי (שנקרא Gemini Guidance Computer),[3] שהקל על ניהול וביצוע התמרונים בחלל. בשונה מחללית המרקורי, הג'מיני כללה כיסאות מפלט, מכ"ם ומד אופק מלאכותי.
ההבדל המרכזי ביותר בין חללית המרקורי לחללית הג'מיני היה שכל מערכות חללית המרקורי, מלבד מנועי ההאטה לקראת החדירה, הורכבו בתוך קפסולת החדירה. בחללית הג'מיני לעומת זאת, מערכות ההנעה, הכוח, וקיום החיים הורכבו בתא ציוד ניתק שהורכב באחורי קפסולת החדירה. בכך דמתה חללית הג'מיני לחללית האפולו שגם היא נשאה מערכות אלו בתא שירות ניתק.
בתכנון המקורי, יועדה קפסולת הג'מיני לנחות ביבשה ולא בים, זאת באמצעות כנף רוגלו במקום מצנחים, כך שבעת הנחיתה היה חרטום הקפסולה מופנה קדימה (ולא מעלה) כך שהצוות יכול להנחית את הקפסולה כמו דאון. תכנון זה נזנח לבסוף והמצנחים הוחזרו. בכל זאת, עם נחיתתה במים הייתה הקפסולה מתאזנת כך שבעת חילוצם היו האסטרונאוטים יישובים זקופים (ולא על גבם כמו בשיגור). בצורה זו נחסך השימוש בכריות האוויר ששימשו את קפסולות המרקורי בעת הפגיעה במים.
האנרגיה החשמלית של משימות הג'מיני הראשונות, שנמשכו זמן קצר, סופקה על ידי סוללות. במשימות הארוכות, הפיקו אנרגיה חשמלית באמצעות תאי דלק (הראשונים מסוגם), ששימשו לאחר מכן גם בחלליות האפולו.
בשונה מחללית המרקורי, שלא יכלה להגביה או לשנות את מסלולה, אלא רק את כיוונה, יכלה חללית הג'מיני לשנות גם את מסלולה. החללית תוכננה כך שתוכל לעגון בחללית האג'ינה הרובוטית ששוגרה בנפרד, ואשר כללה מנוע עוצמתי ששימש לביצוע תמרונים גדולים.
חללית האג'ינה
סכם
פרספקטיבה
חללית האג'ינה, שנקראה Agena target vehicle (ובקיצור ATV) הייתה החללית הרובוטית עימה נפגשו ובה עגנו חלליות הג'מיני בעת אימוני המפגשים והעגינה בחלל.
כל חללית אג'ינה כללה מנוע רקטי שנגזר משלב האג'ינה D שנבנה על ידי לוקהיד קורפוריישן, ומסוף עגינה שנבנה על ידי מקדונל. החלליות שוגרו מ־LC-14 מנמל החלל קייפ קנוורל על גבי משגרי אטלס־אג'ינה שנבנו על ידי ג'נרל דיינמיקס.
לאחר שכניסת חללית האג'ינה למסלול אושרה, הייתה משוגרת חללית הג'מיני המאוישת מ־LC-19 שבקייפ קנוורל. לאחר השיגור היו מטיסים האסטרונאוטים את חלליתם אל עבר האג'ינה ועוגנים בה. בעודם מעוגנים זו לזו, היו מבצעות שתי החלליות תמרונים שונים.
חללית נוספת שנקראה Augmented Target Docking Adapter (ובקיצור ATDA) נבנתה אף היא על ידי מקדונל וכללה מסוף עגינה וסילונים רקטיים (דומים לאלו ששימשו את חללית הג'מיני בעת חדירתה לאטמוספירה). חללית זו הייתה קטנה יותר מה־ATV ושימשה כגיבוי לה במקרה ושיגורה נכשל. ה־ATDA לא כללה מערכת הנעה (מלבד הסילונים הרקטיים) אך ניתן היה לעגון בה. ה־ATDA שוגרה פעם אחת על משגר אטלס SLV-3 לאחר שה־ATV של ג'מיני 9A נכשל בשיגור. כאשר נפגשה חללית הג'מיני עם ה־ATDA בחלל לא ניתן היה לעגון בה כיון שחיפוייה לא נפרדו ממנה כראוי.
שיגורים
Remove ads
אסטרונאוטים
סכם
פרספקטיבה
ב־10 המשימות המאוישות בתוכנית שוגרו 16 אסטרונאוטים. שלושה מתוכם היו ותיקי תוכנית מרקורי שנבחרו לאסטרונאוטים באפריל 1959 כחלק מ"שביעיית מרקורי" (קבוצת האסטרונאוטים הראשונה של נאס"א). לקבוצת האסטרונאוטים השנייה, שנבחרה בספטמבר 1962, נבחרו תשעה מועמדים, שכונו "התשעה החדשים" (The New Nine). אליוט סי, אחד מהתשיעיה, שיועד לפקד על משימת ג'מיני 9 ביוני 1966, נהרג בהתרסקות מטוס ב־28 בפברואר אותה שנה. מלבדו, כל שאר הקבוצה טסה בתוכנית ג'מיני. באוקטובר 1963 הכריזה נאס"א על קבוצת האסטרונאוטים השלישית שלה, שכללה 14 אסטרונאוטים, אשר 5 מתוכם טסו בתוכנית. צ'ארלס באסט, אסטרונאוט מהקבוצה השלישית שיועד להיות טייס המשנה של ג'מיני 9, נהרג גם הוא בהתרסקות המטוס עם אליוט סי.
האסטרונאוטים מהקבוצה הראשונה שבחרה נאס"א (ותיקי תוכנית מרקורי – "שביעיית מרקורי"):
- גורדון קופר – USAF – ג'מיני 5 (מפקד)
- וירג'יל גריסום – USAF – ג'מיני 3 (מפקד)
- וולטר שירה – USN – ג'מיני 6A (מפקד)
האסטרונאוטים מהקבוצה השנייה שבחרה נאס"א ("התשעה החדשים"):
- ניל ארמסטרונג – אזרח – ג'מיני 8 (מפקד)
- פרנק בורמן – USAF – ג'מיני 7 (מפקד)
- צ'ארלס קונראד – USN – ג'מיני 5 (טייס משנה), ג'מיני 11 (מפקד)
- ג'יימס לוול – USN – ג'מיני 7 (טייס משנה), ג'מיני 12 (מפקד)
- ג'יימס מקדיוויט – USAF – ג'מיני 4 (מפקד)
- תומאס סטאפורד – USAF – ג'מיני 6A (טייס משנה), ג'מיני 9A (מפקד)
- אדוארד היגינס וייט – USAF – ג'מיני 4 (טייס משנה)
- ג'ון יאנג – USN – ג'מיני 3 (טייס משנה), ג'מיני 10 (מפקד)
האסטרונאוטים מהקבוצה השלישית שבחרה נאס"א:
- באז אולדרין – USAF – ג'מיני 12 (טייס משנה)
- יוג'ין סרנן – USN – ג'מיני 9A (טייס משנה)
- מייקל קולינס – USAF – ג'מיני 10 (טייס משנה)
- ריצ'רד גורדון – USN – ג'מיני 11 (טייס משנה)
- דייוויד סקוט – USAF – ג'מיני 8 (טייס משנה)
בחירת הצוותים
דיק סלייטון, היחיד מ"שביעיית מרקורי" שלא טס משום שהתגלו אצלו בעיות רפואיות (הוא טס לבסוף במשימת אפולו־סויוז ב־1975), היה מנהל פעולות הצוותים ולכן היה בעל תפקיד מרכזי בבחירת הצוותים. החל מתוכנית ג'מיני הונהג הנוהל שלכל משימה יהיה צוות ראשי וצוות גיבוי, כאשר צוות הגיבוי הופך לצוות ראשי כעבור שלוש משימות. סלייטון תכנן כי מפקדי ארבע המשימות הראשונות יהיו ארבעה מוותיקי תוכנית מרקורי: שפרד, גריסום, שירה וקופר (ג'ון גלן פרש מנאס"א ב־1964 אך טס שוב לחלל ב־1998 במשימת STS-95. סקוט קרפנטר, שהיו שהאשימו אותו בבעיות הנחיתה של אורורה 7, השתתף בפרויקט SEALAB של הצי וקורקע מטיסות ביולי 1964 בעקבות פציעת זרועו בתאונת אופנוע. ודייק סלייטון עצמו היה מקורקע מסיבות רפואיות).
בסוף 1963 בחר סלייטון בשפרד ובסטאפורד כצוות ג'מיני 3, במקדיוויט ובווייט כצוות ג'מיני 4, ובשירה וביאנג כצוות ג'מיני 5 (שיועדה להיות המשימה הראשונה שתיפגש עם חללית האג'ינה בחלל). צוות הגיבוי לג'מיני 3 היו גריסום ובורמן שהוצבו גם כצוות הראשי של משימת ג'מיני 6, שיועדה להיות המשימה הממושכת הראשונה. וקונראד ולוול נבחרו כצוות הגיבוי של ג'מיני 4.
העיכובים בייצור חללית האג'ינה גרמו לשינויים הראשונים בסידור הצוותים: משימתם של שירה ויאנג הפכה לג'מיני 6 (במקום 5), ולכן הם גם הפכו לצוות הגיבוי של שפרד וסטאפורד (ג'מיני 3), והמשימה הממושכת של גריסום ובורמן הפכה לג'מיני 5.
השינוי השני בסידור הצוותים בא לאחר ששפארד חלה במחלת מנייר: גריסום הועבר לפקד על משימת ג'מיני 3, סלייטון החליט כי ליאנג מתאים יותר להיות בן זוגו של גריסום ולכן החליף בין סטאפורד ויאנג, וכי קופר יפקד על משימת ג'מיני 5 הממושכת. לאחר מכן, שוב בגלל בעיות התאמה בין הזוגות, העביר את קונראד להיות טייס המשנה של ג'מיני 5 ואת בורמן הציב כגיבוי למפקד משימת ג'מיני 4 (במקום קונראד). כמו כן הוא הציב את ניל ארמסטרונג ואת אליוט סי כצוות הגיבוי של ג'מיני 5.
השינוי השלישי הגיע לאחר שסלייטון פקפק ביכולותיו הפיזיות של אליוט סי לעמוד בפעילות חוץ רכבית בג'מיני 8, ולכן הפך אותו למפקד משימת ג'מיני 9, והציב את דייוויד סקוט כטייס המשנה של ג'מיני 8 ואת צ'ארלס באסט כטייס המשנה של ג'מיני 9.
הסידור הרביעי והאחרון בא בעקבות מותם של אליוט סי וצ'ארלס באסט בהתרסקות מטוס ב־28 בפברואר 1966, בעת אימון למשימתם. באופן אירוני, מטוסם התרסק אל תוך מבנה של מקדונל בסנט לואיס, בו נבנתה באותו זמן חללית הג'מיני שלהם. צוות הגיבוי של ג'מיני 9, סטאפורד וסרנן, הפכו לצוות הראשי של המשימה שקיבלה זיהוי חדש – ג'מיני 9A, ולוול ואולדרין הפכו לצוות הגיבוי שלהם (קודם לכן הם היו צוות הגיבוי של ג'מיני 10). הצבה זו הפכה אותם גם לצוות הראשי של משימת ג'מיני 12.
כל 16 האסטרונאוטים של תוכנית ג'מיני הוצבו למשימות אפולו אך לבסוף רק 13 מתוכם טסו בתוכנית (גריסום ווייט נהרגו באסון אפולו 1 ומקומו של קופר במשימת אפולו 14 ניתן לאלן שפארד ששב לתפקד).
Remove ads
משימות
סכם
פרספקטיבה
ב־1964 וב־1965 שוגרו שתי משימות ג'מיני לא מאוישות, ולאחריהם באו 10 משימות מאוישות שנמשכו עד לסוף 1966. כל משימות הג'מיני שוגרו על גבי משגר טיטן 2.
בחלק מהמשימות הושלמו הישגים שחלקם מהווים ציון דרך בתולדות הטיסה בחלל ובתולדות תוכנית החלל האמריקאית, הישגים שגם נדרשו לשם הטיסה לירח בתוכנית אפולו:
- אד ווייט היה לאמריקאי הראשון שיצא מחלליתו להליכת חלל ב־3 ביוני 1965 במהלך משימת ג'מיני 4.
- ג'מיני 5 הייתה המשימה הראשונה שהשתמשה בתאי דלק להפקת אנרגיה במהלך משימתה בת 8 הימים.
- ג'מיני 6A וג'מיני 7 הדגימו לראשונה פגישה בחלל בדצמבר 1965. ג'מיני 7 שהתה בחלל כ־14 יום.
- ג'מיני 8 הייתה הראשונה שביצעה עגינה בחלל כשעגנה בחללית האג'ינה הרובוטית.
- ג'מיני 11 הגיעה בספטמבר 1965 לגובה המרבי של טיסה מאוישת במסלול סביב כדור הארץ – 1,369 ק"מ – זאת באמצעות מנועי חללית האג'ינה. שיא זה עוד לא נשבר.
- במשימת ג'מיני 12 ביצע באז אולדרין פעילות חוץ רכבית במשך חמש וחצי שעות והראה כי ניתן לבצע פעילות חוץ רכבית ארוכה מבלי להסתכן (כל הליכות החלל הקודמות בתוכנית נמשכו זמן מועט עקב תשישות האסטרונאוטים, שאילצה אותם לסיים את הפעילות).
משימות לא מאוישות
משימות מאוישות
Remove ads
זיהוי שיגורי הטיטן־ג'מיני
 |
 |
משגרי הטיטן ששימשו את תוכנית ג'מיני, כמו משגרי האטלס ששימשו את תוכנית מרקורי, הוזמנו עבור נאס"א דרך חיל האוויר האמריקאי, והיו למעשה טילים בליסטיים שעברו שיפוצים כך שיתאימו לשיגור חלליות.
למשגרי הטיטן 2 ששימשו את התוכנית הוקצו מספרי זיהוי מטעם חיל האוויר, שסומנו בארבעה מקומות על גב המשגר (בצדדים המנוגדים בשני השלבים הראשונים). צוותים מחיל האוויר האמריקאי הפעילו את אזור השיגור מס' 19 (LC-19) שבנמל החלל קייפ קנוורל, והכינו את כל משגרי הטיטן 2 לשיגור.
מספרי הזיהוי הצבאיים שהוקצו למשגרי הג'מיני־טיטן מצוינים בטבלה לעיל עבור כל משימה. 15 טילי טיטן 2 הוזמנו ב־1962 ולכן כל מספרי הזיהוי החלו בספרות "62-12XXX", אך רק ה־"12XXX" סומן על המשגר. ב־30 ביולי 1964 בוטלה הזמנתם של שלושת משגרי הטיטן האחרונים ולכן הם לא נבנו.
Remove ads
עלויות התוכנית
בינואר 1969 הציגה נאס"א בפני הקונגרס הערכה לעלויות תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו. לפי הערכה זו, עלות תוכנית ג'מיני עמדה על 1.2834 מיליארד דולר, כמפורט להלן:[5]
- חללית: 797.4 מיליון $
- משגרים: 409.8 מיליון $
- תמיכה: 76.2 מיליון $
ב־2010 העריכו ב־The Space Review כי הוצאות התוכנית בין 1962 ל־1967 עומדים על כ־7.3 מיליארד $, בדולרים של 2010, כך שכל משימה עלתה 723 מיליון $ (בדולרים של 2010).[6]
הצעות להרחבת התוכנית
סכם
פרספקטיבה
ג'מיני מתקדם
מקדונל איירקראפט, הקבלנית המרכזית בבניית חלליות המרקורי והג'מיני, הייתה גם אחת המתמודדות לבניית חללית האפולו, אך הפסידה במכרז לחברת נורת' אמריקן אוויאיישן. לאחר בחירת נורת' אמריקן הציעה מקדונל להרחיב את תוכנית ג'מיני על ידי הצגת חללית ג'מיני מתקדמת שתוכל לשמש במשימות מאוישות אל הירח מהר יותר ובמחיר זול יותר מהאפולו, אך הצעות אלו נדחו על ידי נאס"א.
לג'מיני המתקדם הוצעו מספר שימושים, כולל צבאיים, מחקריים וטיסות אל הירח. על מנת להגיע לירח הייתה חללית הג'מיני עוגנת בחללית רובוטית דמוית אגנה עם מנועים עוצמתיים יותר (שלב הקנטאור הוצע), שהייתה מכניסה אותה למסלול TLI.
חלק מההצעות התבססו על חלליות הג'מיני כפי שהם, ללא אף שינוי, וחלקם הציגו שדרוגים לחללית הג'מיני, כגון מקום לאנשי צוות נוספים, יכולת עגינה בתחנת חלל, יכולת הגעה אל הירח ועוד. שדרוגים נוספים כללו הוספת כנפיים או כנף גלישה כך שהחללית תוכל לנחות אנכית על הקרקע (בדומה לתכנון המקורי של חללית הג'מיני).
ביג ג'מיני
ערך מורחב – ביג ג'מיני
הביג ג'מיני[7] שכונה גם "ביג G" הייתה הצעה נוספת של מקדונל שהוצעה באוגוסט 1969. מטרת החללית הייתה להיות חללית רב־תכליתית למשימות מגוונות ביותר בחלל, כולל משימות שהושלמו לאחר מכן על ידי חלליות האפולו ומעבורות החלל.
המחקר בוצע על מנת להגדיר חללית לוגיסטית שתפותח מחללית הג'מיני, אשר תשמש לתחזוק תחנת חלל. הדרישות מן החללית היו יכולת נחיתה על הקרקע במקום מוגדר מראש ויכולת שימוש רב פעמית. שתי תצורות לחללית נבחנו: חללית בעלת מקום ל־9 אנשי צוות וחללית עם מקום ל־12 אנשי צוות. כמו כן נבחנו שלושה משגרים לשיגור החללית: סטורן IB, טיטן 3M וסטורן INT-20.
התוכנית נזנחה לטובת פיתוח תוכנית מעבורות החלל.
יישומים צבאיים
חיל האוויר האמריקאי התעניין בחללית הג'מיני והחליט להשתמש בחלליות ג'מיני פרי פיתוחו כחלק מפרויקט MOL – תחנת חלל מסלולית מאוישת. במסגרת פיתוח התוכנית, שופצה חללית הג'מיני הבלתי מאוישת של משימת ג'מיני 2,[8] והיא שוגרה על גבי משגר טיטן 3M ב־3 בנובמבר 1966. הייתה זו הפעם הראשונה שאותה חללית שוגרה לחלל פעם שנייה (אומנם מטוס ה־X-15 מס' 3 טס בחלל פעמיים ב־1963, אך טיסותיו היו תת־מסלוליות). האסטרונאוט אדגר מיטשל, היה ראש ראש מחלקת ניהול הפרויקט של תוכנית זו בין השנים 1964–1965.
בחיל האוויר בחנו גם את האפשרות להשתמש בחללית הג'מיני במשימות צבאיות כגון תצפית והיפגשות בחלל עם לוויינים חשודים. פרויקט זה קיבל את השם "Blue Gemini" (ג'מיני כחול). מכיוון שבחיל האוויר לא אהבו את הרעיון שחלליות הג'מיני שלהם ינחתו בים ויאספו על ידי הצי, תוכנן לצייד את החלליות בכנפי דאיה כמו בתכנון המקורי של החללית.
בתחילה היו בנאס"א שברכו על שיתוף חיל האוויר בפרויקט, אך לבסוף הוחלט כי עדיף שנאס"א תפעיל את התוכנית לבדה. פרויקט "Blue Gemini" בוטל לבסוף ב־1963 על ידי מזכיר ההגנה של ארצות הברית רוברט מקנמארה שהחליט כי טיסות הג'מיני של נאס"א יוכלו לבצע ניסויים צבאיים חשובים. פרויקט MOL בוטל ב־1969 על ידי מזכיר ההגנה מלווין ליירד כשנקבע כי לווייני ריגול יכולים לבצע את אותם פעולות בצורה יעילה יותר ובעלות נמוכה יותר.
Remove ads
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חיים מזר, תכנית ג'מיני – הפעם הראשונה שבה שהו ועבדו אנשים בחלל לתקופה משמעותית, באתר "הידען", 14 בספטמבר 2013
- על תוכנית ג'מיני באתר נאס"א (באנגלית)
- פרויקט ג'מיני – כרונלוגייה מתועדת ומפורטת (באנגלית)
- "על כתפי ענקים" – היסטוריית פרויקט ג'מיני (באנגלית)
- תוכנית ג'מיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads