תנועת רעדוד
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תנועת רעדוד (מגרמנית: Zitterbewegung, "תנועה ברעד"[1]) היא תנועה מהירה תאורטית של חלקיקים יסודיים, כגון אלקטרונים, כשהם מקיימים את משוואת דיראק. הקיום של תנועה כזאת הוצע לראשונה על ידי ארווין שרדינגר בשנת 1930 כתוצאה מניתוחיו על פתרונות של משוואת דיראק בצורת חבילת גלים עבור אלקטרונים יחסותיים בחלל חופשי, בה נוצרת התאבכות בין רמות אנרגיה חיוביות ושליליות שיוצרת תנודות (במהירות האור) של מיקום האלקטרון מסביב לחציון, בתדירות זוויתית של כ . בחינה מחדש של התאוריה של דיראק מראה כי התאבכות בין רמות אנרגיה חיוביות ושליליות לא נדרשת כדי להבחין ב-Zitterbewegung.[2]
תנועת רעדוד של חלקיק יחסותי חופשי מעולם לא נצפתה, אך היא סומלצה פעמיים באופן ניסיוני. לראשונה, ביון לכוד, בכך שהיה בסביבה בה למשוואת שרדינגר היחסותית של היון היה אותו ניסוח מתמטי כמו למשוואת דיראק (אף כי המצב הפיזיקלי היה שונה במקצת).[3][4] לאחר מכן, בשנת 2013, היא סומלצה שוב תוך שימוש בעיבוי בוז איינשטיין.