הפארק הלאומי גרנד טיטון
פארק לאומי בצפון-מערב ויומינג, ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי גרנד טיטון (באנגלית: Grand Teton National Park) הוא פארק לאומי של ארצות הברית, המשתרע על שטח של 1,300 קילומטרים רבועים בצפון-מערב מדינת ויומינג שבארצות הברית. הפארק כולל את הפסגות העיקריות ברכס טיטון, רכס הרים שאורכו מעל 60 קילומטרים, וכן את מרבית החלקים הצפוניים של עמק ג'קסון הול (Jackson Hole). הפארק שוכן כ-15 קילומטרים מדרום לפארק לאומי ילוסטון, שביניהם מקשר הכביש הנופי הקרוי על שם ג'ון ד. רוקפלר, הבן (John D. Rockefeller, Jr. Memorial Parkway), המנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. יחד עם היערות הלאומיים הסובבים, מהווים שלושת האזורים המוגנים את ילוסטון רבתי, מערכת אקולוגית המשתרעת על קרוב ל-73,000 קילומטרים רבועים של אזור ממוזג, שהיא אחת מהמערכות האקולוגיות השלמות והגדולות ביותר בעולם.
 | |
| האסם של ג'ון מולטון בשורה המורמונית, על רקע רכס טיטון | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 26 בפברואר 1929 |
| מבקרים בשנה | 3,317,000[1] (נכון ל־2017) |
| גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 1,300[2] קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה | מערב ויומינג, ארצות הברית |
| מיקום |
מחוז טטון  |
| קואורדינטות | 43°44′0″N 110°48′12″W |
| Grand Teton National Park | |
  | |
ההיסטוריה האנושית של אזור גרנד טיטון מתוארכת לכ-11,000 שנה, כאשר ראשוני הפלאו-אינדיאנים, ציידים-לקטים נוודים, החלו להגר אל תוך האזור בחודשים החמים יותר כשהם תרים אחר מזון. בתחילת המאה ה-19 נתקלו חוקרי ארצות לבנים בילידים מבני השושוני (Shoshone) המזרחיים. בין השנים 1810 ו-1840 משך האזור אליו חברות מסחר בפרוות שהתחרו על השליטה במסחר הרווחי בפרוות בונים. באמצע המאה ה-19 החלו להגיע לאזור משלחות של ממשלת ארצות הברית כשלוחה של משלחות המחקר לילוסטון, ומתיישבים לבנים קבועים ראשונים בג'קסון הול הגיעו בשנות ה-80 של המאה ה-19.
ניסיונות לשמר את האזור כפארק לאומי החלו בשלהי המאה ה-19, וב-1929 הוקם הפארק הלאומי גרנד טיטון, שנועד להגן על הפסגות העיקריות ברכס טיטון. עמק ג'קסון הול נותר בידיים פרטיות עד שנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר חסידי השימור, ובראשם ג'ון ד. רוקפלר, הבן, החלו לרכוש קרקעות בעמק ג'קסון הול במטרה לצרפן לפארק הלאומי הקיים. ב-1943 הוכרזה מרבית ג'קסון הול כמונומנט לאומי, למרות ההתנגדות הציבורית והניסיונות החוזרים של הקונגרס של ארצות הברית לבטל את הצעד שהפך את האזור לשטח מוגן. המונומנט בוטל ב-1950 ומרבית אדמותיו צורפו לפארק הלאומי גרנד טיטון.
הפארק קרוי על שמו של הר גרנד טיטון (Grand Teton) השוכן בתחומי הפארק והוא הגבוה בפסגות שברכס טיטון. ההרים קיבלו את שמם מציידים צרפתיים שהגיעו מקנדה ותיארו את צורתם בסלנג צרפתי כ-"les trois tétons" ("שלושת השדיים"). השם התגלגל לאנגלית כ-"Tetons". בגובה 4,199 מטרים ההר מתנשא יותר מ-2,000 מטרים מעל ג'קסון הול, כמעט 260 מטרים גבוה יותר מהר אוון (Mount Owen), הפסגה השנייה בגובהה ברכס טיטון. בפארק ישנם אגמים רבים, כולל אגם ג'קסון שאורכו 24 קילומטרים, וכן נחלים רבים, כולל חלקו העליון של הנהר סנייק. אף שהם מצוים בנסיגה מתמשכת, מצליחים כתריסר קרחונים קטנים להתקיים בגובה רב בסמוך לפסגות הגבוהות. חלק מהסלעים בפארק הם בין העתיקים ביותר שהתגלו בפארק לאומי אמריקני כלשהו ותוארכו לגיל של קרוב ל-2.7 מיליארד שנים.
הפארק הלאומי גרנד טיטון הוא מערכת אקולוגית כמעט בראשיתית, ואותם מינים של צמחייה ובעלי חיים שהתקיימו בה מהזמנים הפרהיסטוריים עדיין מצויים בה. יותר מ-1,000 צמחים וסקולריים, עשרות מינים של יונקים, 300 מינים של עופות, יותר מתריסר מינים של דגים וכמה מינים של זוחלים ודו-חיים שוכנים בפארק. בשל שינויים שונים במערכת האקולוגית, חלקם מעשי ידי אדם, נעשו מאמצים לספק הגנה מוגברת לחלק ממיני הדגים המקומיים ולאורן לבן-קליפה, עץ הנמצא בסיכון הולך וגדל.
בפארק מבקרים מדי שנה מעל 3 מיליון תיירים ומטיילים.[1] הפארק הוא יעד פופולרי לטיפוס הרים, טיולים רגליים, דיג וצורות נופש אחרות. יש בפארק מעל 1,000 מקומות למעונועים ומעל 350 קילומטרים של מסלולי טיולים שמהם ישנה גישה לאתרי מחנאות. הפארק הוא אחד המקומות הבודדים שבהם יכולים דייגים חובבים ללכוד את תת-המין של טרוטת קלארק (Cutthroat trout) המכונה באנגלית "Snake River fine-spotted cutthroat trout" (Oncorhynchus clarkii behnkei). בפארק יש כמה מרכזי מבקרים המנוהלים על ידי שירות הפארקים, מוטלים, אכסניות, תחנות דלק ומרינות המנוהלים בזיכיון על ידי גורמים פרטיים.
הפארק הלאומי גרנד טיטון שוכן בחלק הצפון-מערבי של מדינת ויומינג שבארצות הברית,[3] כ-15 קילומטרים מדרום לפארק הלאומי ילוסטון. הפארק גובל בצפון בשמורת הטבע "הכביש הנופי על שם ג'ון ד. רוקפלר" (John D. Rockefeller, Jr. Memorial Parkway), המנוהלת על ידי הפארק הלאומי גרנד טיטון. כביש נופי זה מתחיל בגבול הדרומי של הפארק הלאומי גרנד טיטון ומסתיים בווסט תמב (West Thumb) שבתוך הפארק הלאומי ילוסטון.[4] הפארק הלאומי גרנד טיטון משתרע על 1,300 קילומטרים רבועים בעוד ש"הכביש הנופי על שם ג'ון ד. רוקפלר" משתרע על 96 קילומטרים רבועים.[5] מרבית עמק ג'קסון הול וכל הפסגות הראשיות של רכס טיטון הם בתחומי הפארק. אזור הטבע הבראשיתי ג'דדיה סמית (Jedediah Smith Wilderness), חלק מהיער הלאומי קאריבו-טארגי (Caribou-Targhee National Forest), שוכן לאורך הגבול המערבי, וכולל את המדרונות המערביים של רכס טיטון. לצפון-מזרח ומזרח שוכן אזור הטבע הבראשיתי טיטון (Teton Wilderness) ואזור הטבע הבראשיתי גרוס ונטר (Gros Ventre Wilderness), חלק מהיער הלאומי ברידג'ר-טיטון (Bridger-Teton National Forest),[6] שמורת חיות הבר הלאומית האייל הקנדי (National Elk Refuge) שוכנת בדרום-מזרח, ועדרים של איילים קנדים נודדים חורפים שם. קרקע פרטית גובלת בפארק מדרום ומדרום-מערב. הפארק הלאומי גרנד טיטון מהווה יחד עם הפארק הלאומי ילוסטון, היערות הלאומיים הסובבים אותם והאזורים המוגנים הקשורים אליהם את המערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי המשתרעת על 73,000 קילומטרים רבועים. המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי משתרעת על חלקים משלוש מדינות, והיא אחת מהמערכות האקולוגיות השמורות היטב הגדולות ביותר שנותרו בכדור הארץ באזורים הממוזגים.[7] המרחק בין הפארק לסולט לייק סיטי ביוטה הוא 470 קילומטרים, והמרחק מדנוור בקולורדו הוא 890 קילומטרים.[8]
היישוב הקרוב ביותר לפארק הוא ג'קסון (Jackson), ששמו כשם העמק העובר בפארק. היישוב נמצא כ-15 קילומטרים מהכניסה הדרומית לפארק ובו שדה תעופה המשמש להגעה לאזור ולמקרי חירום. כמו כן, משמש היישוב כמרכז קיט ובידור (ראו סעיף "תיירות ופעילויות" להלן).
כרכס ההרים הצעיר ביותר בהרי הרוקי, רכס טיטון החל להיווצר בין לפני 9 ל-6 מיליון.[9] כיוונו בערך מצפון לדרום, והוא מתנשא בחטף מקרקעית עמק ג'קסון הול, מבלי שיש לו אזור מתון של מרגלות ההר, לאורך חזית פעילה של גושים מועתקים (fault-block). אורכו כ-65 קילומטרים ורוחבו נע בין 11 ל-14 קילומטרים,[5] ופסגותיו מכוסות בשלג במשך כל עונות השנה. הרכס נוטה מערבה, מתרומם בחטף מעל עמק ג'קסון הול השוכן ממזרח אבל משתפל בהדרגה מערבה לתוך עמק טיטון. סדרה של רעידות אדמה לאורך העתק טיטון (Teton Fault) הניעה באיטיות את הצד המערבי של ההעתק למעלה ואת הצד המזרחי למטה בקצב ממוצע של כ-3 סנטימטרים כל 300–400 שנים.[9] מרבית התזוזה של ההעתק התרחשה ב-2 מיליון השנים האחרונות.[10] אף שבשל ההעתק היו רעידות אדמה עד דרגה 7.5 בסולם מרקאלי מאז שנוצר, הוא היה שקט יחסית בתקופות ההיסטוריות, כאשר רק מעט רעידות אדמה בדרגה 5.0 או גבוהה יותר התרחשו מאז 1850.[11]
מעבר לגרנד טיטון, שגובהו 4,199 מטרים (13,775 רגל) יש עוד תשע פסגות מעל גובה 12,000 רגל (3,700 מטרים) מעל גובה פני הים.[12] שמונה מפסגות אלו בין קניון אוואלנש (Avalanche Canyon) לקניון קסקייד (Cascade Canyon) מהווים את קבוצת קתדרלה (Cathedral Group) המופיעה בצילומים לעיתים קרובות.[13] הפסגה הבולטת ביותר צפונית לקניון קסקייד היא הר מוראן המונוליתי (3,842 מטרים) המתנשא לגובה של 1,746 מטרים מעל אגם ג'קסון. צפונית להר מוראן הרכס מתלכד עם רמת ילוסטון הגבוהה. דרומית לקבוצת קתדרלה רכס טיטון הולך ונעשה צר סמוך למעבר טיטון ומתמזג לתוך רכס הנהר סנייק (Snake River Range).[14]
הקניונים שכיוונם מזרח-מערב מאפשרים גישה קלה יותר ברגל ללב הרכס כיוון שאין כבישים לכלי רכב החוצים את הרכס פרט למעבר טיטון, השוכן דרומית לפארק. הנקודה הנמוכה ביותר בקניונים, שנחצבו בפעילות קרחונים כמו גם על ידי מספר רבים של פלגי מים, היא לאורך השוליים המזרחיים של הרכס בג'קסון הול.[15] הקרחונים זרמו מהמקומות הגבוהים לנמוכים ויצרו יותר מתריסר עמקים בצורת U ברחבי הרכס.[16] קניון קסקייד דחוק בין הר אוון (Mount Owen) והר טיווינוט (Teewinot Mountain) מדרום ו"סימטרי ספייר" (Symmetry Spire - "צריח הסימטריה") מצפון ושוכן צמוד ממערב לאגם ג'ני. הקניונים החוצים את רכס טיטון מצפון לדרום הם: וב (Webb Canyon), מוראן (Moran Canyon), פיינטברש (Paintbrush Canyon – "מברשת הצבע"), קסקייד, דת' (Death Canyon – "קניון המוות") וגרניט (Granite Canyon).
ג'קסון הול
ג'קסון הול הוא עמק גראבן באורך 89 קילומטרים וברוחב בין 10 ל-21 קילומטרים בגובה ממוצע של 2,100 מטרים מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר שוכנת סמוך לגבול הדרומי של הפארק בגובה 1,940 מטרים.[17] העמק שוכן מזרחית לרכס טיטון והוא נע אנכית מטה 9,100 מטרים, ולכן העתק טיטון וההעתק התאום שלו בצד המזרחי של העמק הם העתקים נורמליים - הגוש של ג'קסון הול הוא הגוש התלוי (hanging wall) וגוש רכס טיטון הוא גוש הבסיס (footwall). הפארק הלאומי גרנד טיטון כולל את החלק העיקרי של שני הגושים. סחיפה של הרכס הובילה משקעים לעמק כך שהפרש הגבהים הוא רק 2,300 מטרים. עמק ג'קסון הול שטוח יחסית, כשיש גידול צנוע בגובה מדרום לצפון. עם זאת, מעט הרי כפתור מבודדים, כדוגמת בלקטייל (Blacktail Butte), וגבעות כולל הר סיגנל (Signal Mountain) מנקדים את קרקעית העמק.[14] הנהר סנייק סחף את הטרסות תוך יצירת עמק ג'קסון הול. דרומית-מזרחית יש מספר רב של שקעים קרחוניים. השקעים הם צורות נוף שנוצרו כתוצאה מפעילות של קרחונים כאשר גושי קרח גדולים ניתקו מחזיתו של קרחון נסוג, ונקברו באופן חלקי או מלא על ידי סחופת שמקורה במימי הפשרת הקרחון הנסוג. סחופת זו יוצרת מישורי נהרי קרחון[hebrew 1] המכונים סנדוּר (sandur). כאשר גושי הקרח אלו נמסים בסופו של דבר, נותרים שקעים בפני הסנדור.[16]
אגמים ונהרות
ערך מורחב – סנייק (נהר)
מרבית האגמים בפארק נוצרו על ידי הקרחונים, והאגמים הגדולים ביותר ממוקמים בבסיס רכס טיטון.[18] בחלק הצפוני של הפארק שוכן אגם ג'קסון, האגם הגדול ביותר בפארק שאורכו 24 קילומטרים, רוחבו 8 קילומטרים ועומקו המקסימלי 134 מטרים.[5] אף שאגם ג'קסון הוא טבעי, סכר אגם ג'קסון נבנה במוצא ממנו לפני שהפארק נוצר וגובה פני המים באגם עלו בשל כך ב-12 מטרים.[19] מזרחית לאכסניית אגם ג'קסון (Jackson Lake Lodge) שוכנים האגמים: אמה מטילדה (Emma Matilda Lake) וטו אושן (Two Ocean Lake). דרומית לאגם ג'קסון שוכנים האגמים: ליי (Leigh Lake), ג'ני (Jenny Lake), בריידלי (Bradley Lake), טאגרט (Taggart Lake) ופלפס (Phelps Lake) במוצא הקניונים המובילים לרכס טיטון. בתוך רכס טיטון נפוצים אגמים אלפיניים קטנים בקרקסים קרחוניים, ויש יותר מ-100 מפוזרים בתחומי האזור הגבוה.[20] אגם סוליטיוד (Lake Solitude), בגובה 2,754 מטרים, שוכן בקרקס קרחוני בתחילת המזלג הצפוני של קניון קסקייד. אגמים נוספים השוכנים בגובה רב קיימים מעל לגובה של 3,000 מטרים, ובמעטים, כדוגמת אגם אייספלו (Icefloe Lake), האגם הגבוה ביותר ברכס, הקרח סותם את האגמים במרבית השנה. הפארק אינו מצטיין במפלי מים גדולים. עם זאת, למפלי הידן (Hidden Falls, "המפלים החבויים") השוכנים ממערב לאגם ג'ני הגישה קלה לאחר הליכה קצרה.[21]
ממקורותיו באגף הדרום-מערבי של רמת טו אושנס (Two Oceans Plateau, מילולית רמת "שני האוקיינוסים") בפארק הלאומי ילוסטון הנהר סנייק זורם מצפון לדרום דרך הפארק, כשהוא נשפך לאגם ג'קסון סמוך לגבול שבין הפארק הלאומי גרנד טיטון ושמורת הטבע "הכביש הנופי על שם ג'ון ד. רוקפלר".[22] הנהר סנייק זורם אז דרך המברצים של סכר אגם ג'קסון ומשם דרומה דרך עמק ג'קסון הול, כשהוא יוצא מתחומי הפארק סמוך מערבית לשדה התעופה ג'קסון הול.[22] האגמים הגדולים ביותר בפארק מתנקזים ישירות או באמצעות יובלים לתוך הנהר סנייק. היובלים העיקריים הזורמים לנהר סנייק כוללים את פסיפיק קריק (Pacific Creek) ובאפלו פורק (Buffalo Fork) בסמוך לנקודת היישוב הקטנה מוראן ובנהר גרוס ונטר (Gros Ventre River) בגבול הדרומי של הפארק. דרך עמק ג'קסון הול השטוח יחסית הנהר סנייק יורד בשיפוע של 3.6 מטרים לכל קילומטר, בעוד שהשיפוע של הנחלים האחרים היורדים מההרים ממזרח וממערב הוא גדול יותר בשל המורדות התלולים. הנהר סנייק יוצר זרמי פְּזָרוֹת.[hebrew 2] וערוצים בקטעים שבהם השיפוע קטן במיוחד ובקטעים התלולים יותר סוחף וחותר תחת טרסות החלוקים שהושקעו בעבר על ידי הקרחונים. אורכו של הנהר הוא 1,699 קילומטרים, ומתוכם 80 קילומטרים בלבד זורמים דרך הפארק.
קרחונים
הפסגות הראשיות ברכס טיטון גולפו לצורתם הנוכחית בעזרת קרחונים שנעלמו לפני זמן רב. בין לפני 250,000 שנים ועד לפני 150,000 שנים עבר רכס טיטון כמה עידני קרח כשאזורים מסוימים בעמק ג'קסון הול היו מכוסים בקרחון בעובי של 600 מטרים.[23] ההתקרחנות הגדולה אינה קשורה להתרוממות הרכס עצמו והיא חלק מהתקררות עולמית הידועה כהתקרחנות הרביעון (Quaternary glaciation).[23] החל בהתקרחנות באפלו (Buffalo Glaciation) שאחריה הייתה התקרחנות אגם בול (Bull Lake glaciation) ולבסוף התקרחנות פיינדייל (Pinedale glaciation), שהסתיימה בערך לפני 15,000 שנים. הנוף הושפע רבות מפעילות הקרחונים. במהלך התקרחנות פיינדייל, הנוף הנוכחי נוצר כשקרחונים זרמו מרמת ילוסטון דרומה ויצרו את אגם ג'קסון, בעוד שקרחונים קטנים יותר שזרמו מרכס טיטון דחפו מורנות סלעים מהקניונים והותירו מאחוריהם אגמים בבסיס ההרים.[23] הפסגות עצמן נשחקו לצורת של פירמידה[hebrew 3] או צורת arête, רכס משונן ותלול משני צדדיו,[hebrew 4] והקניונים הפכו מעמקים בצורת V שנוצרו מסחיפה של המים לעמקים בצורת U שנוצרו מסחיפה קרחונית. קרוב לתריסר קרחונים קיימים עדיין בפארק, אבל הם אינם עתיקים כיוון שכולם נוצרו מחדש בזמן כלשהו בין 1400 ל-1850 במהלך עידן הקרח הקטן. מאלו הגדול ביותר הוא קרחון טיטון, השוכן מתחת לצד הדרום-מזרחי של פסגת גרנד טיטון. אורכו של קרחון טיטון הוא 1,100 מטרים ורוחבו 340 מטרים, והוא מוקף בפסגות גבוהות של הרכס.[23] קרחון טיטון הוא גם הקרחון שנחקר בצורה הרבה ביותר ברכס, וב-2005 הגיעו החוקרים למסקנה שהוא יעלם לחלוטין בתוך 30 עד 75 שנים. מערבית לקבוצת קתדרלה בסמוך למעבר הוריקן יש קרחון קטנטן בשם קרחון סקולרום (Schoolroom Glacier) שיש לו מורנות צדיות ומורנת קצה מוגדרות היטב, אגם קרחוני קטן ותוואי נוף קרחוניים טיפוסיים אחרים שוכנים בסמוך.
אקלים
באזור הפארק שורר אקלים ממוזג עד צחיח למחצה, כשהחודשים עם המשקעים הרבים ביותר הם בין נובמבר לינואר, בעיקר כשלג המכסה לרוב את האדמה בין נובמבר לסוף אפריל. גובה השלג היורד בשנה בממוצע הוא 1,100 סנטימטרים בהרים ו-490 סנטימטר בעמק. בחודש ינואר הטמפרטורה היומית נעה בממוצע בין 3°C- ביום ל-17°C- בלילה. בחודש יולי הטמפרטורה היומית נעה בממוצע בין 24°C ביום ל-5°C בלילה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה 34°C, והנמוכה ביותר הייתה 54°C-. הטמפרטורה בקיץ בהרים מעל לעמק יורדת בכחצי מעלה צלזיוס כל 300 מטרים גובה, ולכן מעברי ההרים הגבוהים מכוסים בשלג עד אמצע יולי.[24] סופות רעמים נפוצות בקיץ, בייחוד מעל ההרים. לעומת זאת לא דווח מעולם על טורנדו בתחומי הפארק. הסופה שכונתה "טורנדו טיטון-ילוסטון" (Teton-Yellowstone tornado) ביולי 1987 הייתה טורנדו בגובה רב שהגיעה רק עד הפינה הצפון-מזרחית של הפארק בגבול עם אזור הטבע הבראשיתי טיטון של היער הלאומי ברידג'ר-טיטון והפארק הלאומי ילוסטון.
| אקלים בפארק הלאומי גרנד טיטון | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | -3.1 | 1.0 | 5.0 | 9.0 | 14.0 | 21 | 26 | 25 | 20 | 13 | 3.0 | -3.0 | 11.0 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -17.0 | -16.0 | -11.0 | -6.0 | -1.0 | 3.0 | 6.0 | 5.0 | 1.0 | -3.0 | -9.0 | -15.0 | -5.0 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 81.8 | 60.2 | 56.9 | 50.8 | 58.9 | 38.9 | 34.3 | 32.3 | 35.6 | 40.4 | 73.2 | 75.9 | 639.2 |
| מקור: Weather | |||||||||||||
המסלע בפארק הלאומי גרנד טיטון כולל כמה מהסלעים העתיקים ביותר שניתן למצוא בפארק לאומי אמריקני כלשהו. הסלעים העתיקים ביותר שתוארכו הם בני 2,680 ± 12 מיליון שנים, אם כי משערים כי בפארק יש אפילו סלעים עתיקים יותר.[25] סלעים מותמרים אלו, שנוצרו בעידן הארכאיקון (מלפני 4 מיליארד עד 2.5 מיליארד שנים), כוללים גנייס, צפחה ואמפיבוליטים.[25] סלעים מותמרים הם הסוג הנפוץ ביותר בחלקים הצפוניים והדרומיים של רכס טיטון,[26] והם מורכבים משכבות של סלעים געשיים, אבן חול, אבן גיר וסלעים חרסיתיים מסוגים שונים שעברו התמרה. לפני 2,545 מיליארד שנים חדרו סלעי יסוד גרניטיים לתוך הסלעים המותמרים, והם נראים כיום בחלק המרכזי של רכס טיטון, כולל גרנד טיטון והפסגות הסמוכות.[25] סלעי הגרניט הבהירים של מרכז רכס טיטון יוצרים ניגוד לסלעי הגנייס המותמרים הכהים שניתן לראות במדרון הצפוני של הר מוראן.[25] מחדרים של מאגמה של סלעי דיאבז מלפני 765 מיליון שנים הותירו דייקים שניתן לראות על המדרון המזרחי של הר מוראן ועל מידל טיטון. מחדרים של גרניט ופגמטיט עשו גם את דרכם לתוך סדקים בגנייס העתיק.[26] סלעים מהפרקמבריון קבורים עמוק בעמק ג'קסון הול מתחת למשקעים געשיים וסלעי משקע מאוחרים יותר יחסית מהשלישון, כמו גם משקעים קרחוניים מהפליסטוקן.
לקראת סוף הפרקמבריון היה האזור שקוע מדי פעם תחת ימים רדודים, ובמשך 500 מיליון שנים נוצרו סוגים שונים של סלעי משקע.[26] במהלך עידן הפלאוזואיקון (מלפני 542 מיליון עד לפני 251 מיליון שנים) הושקעו סלעי אבן חול, פצלים, אבן גיר ודולומיט.[27] אף שמרבית סלעי משקע אלו נסחפו מאז ממרכז רכס טיטון, הם עדיין נוכחים במדרונות הצפוניים, הדרומיים והמערביים של הרכס.[28] לכן סלעי המשקע של תצורת פלטהד (Flathead Formation) המכסה את פסגת הר מוראן הם דווקא מקרה יוצא דופן.[25][27] השיכוב של סלעי המשקע באגן אלסקה (Alaska Basin), השוכן בגבול המערבי של הפארק הלאומי גרנד טיטון, מתאר את תולדות ההשקעה בת 120 מיליון השנים.[27] מאובנים שנתגלו בסלעי המשקע בפארק כוללים אצות, ברכיופודים וטרילוביטים.[28]
בתקופת המזוזואיקון (מלפני 250 מיליון עד לפני 66 מיליון שנים) התחלפה סביבת ההשקעה מדי פעם מסביבה ימית ליבשתית, וחוזר חלילה. חומרי הבליה מעידן הפלאוזואיקון שקעו בימים חמימים ורדודים וכך נוצרו סלעים פחמתיים (קרבונטיים) לצד אבני חול וחרסיות. יצירת סלעי המשקע נמשכה במהלך המזוזואיקון, ועורקים של פחם שנמצאו בשכבות סלעי המשקע מעידים שהאזור היה מיוער בצפיפות במהלך עידן זה.[29] עורקי פחם רבים בעובי בין 1.5 ל-3 מטרים משולבים באבן טין, אבן חרסית וסלעי משקע אחרים. בשלהי הקרטיקון השקיעה קשת געשית המכונה "קשת סיריאן" (Sierran Arc) ממערב לאזור אפר געשי דק-גרגיר ששהפך אחר-כך לבנטוניט, מינרל שיש לו חשיבות כלכלית.[29] בסוף עידן המזוזואיקון כיסתה השלוחה הימית המכונה "הים הפנימי המערבי של הקרטיקון" את האזור.
משלהי המזוזואיקון ועד ימינו עבר האזור סדרה של רצפים של התרוממות וסחיפה. החל מלפני 66 מיליון שנים יצרה האורוגנזה הלרמידית, תקופה של בניית הרים וסחיפה במערב אמריקה הצפונית, את הרי הרוקי.[29] תהליך זה ביטל את הים הפנימי המערבי של הקרטיקון ויצר מערכת העתקים שלאורכן התרוממו הרמות של צפון אמריקה. מחזורים אלו של התרוממות וסחיפה הותירו מאחוריהם אחד מהרצפים השלמים ביותר של סלעים מהקנוזואיקון שלא ממקור ימי באמריקה הצפונית.[30] סלעי קונגלומרט הבנויים מקוורציט ומשולבים עם אבן בוץ ואבני חול הושקעו במהלך סחיפה של רכס הרים שנעלם מאז והיה קיים צפונית-מערבית לרכס טיטון הנוכחי. המשקעים מכילים גם כמויות מזעריות של זהב וכספית.[30] התפרצויות געשיות במהלך האאוקן והאוליגוקן מרכס אבסרוקה (Absaroka Range) הקדמוני קברו את האזור תחת משקעים געשיים שונים.[30] אגן שבו החלו להצטבר משקעים התפתח באזור בשל התפתחות העתקים תוך יצירת עמק ג'קסון הול הקדמוני ובהגיע הפליוקן (לפני 10 מיליון שנים), גם את אגם ג'קסון הקדמוני הידוע כאגם טיווינוט (Teewinot Lake). רכס טיטון החל לגדול לאורך מערכת ההעתקים שכיוונה צפון-דרום בתקופת המיוקן לפני 9 מיליון שנים. אז, החל בתקופת הפליוקן, כיסה אגם טיווינוט לסירוגין את עמק ג'קסון הול והשאיר משקעים עבים על קרקעית האגם. האגם כבר היה יבש כשסדרה של תקופות קרח בתקופת הפליסטוקן גרמו להופעת קרחונים גדולים ברכס טיטון וברכסים אחרים. בזמן תקופת הקרח הקרה ביותר התלכדו כל הקרחונים כחלק מ"מעטה הקרח הקנדי". הקרחונים סחפו אתם את כל הקרקע מעמק ג'קסון הול ומהעמקים הסמוכים. תנועת בלית, סחיפה ופעילות של הקרחונים במהלך הרביעון השקיעו באופן פעיל קרקעות וסחופת סלעים בכל רחבי עמק הנהר סנייק של ג'קסון הול והותירו מאחוריהם מורנות קצה שסכרו את האגמים הנוכחיים.[20][23] הדוגמה האחרונה ביותר של השינוי המהיר של הנוף התרחשה ב-1925 בסמוך ממזרח לפארק, כאשר מפולת האדמה גרוס ונטר (Gros Ventre landslide) שנגרמה מהפשרת השלגים באביב של שלג רב כמו גם גשמים כבדים.[31]
הפארק הלאומי גרנד טיטון הוא חלק מילוסטון רבתי, המערכת האקולוגית הגדולה של ילוסטון, שבה נכלל גם הפארק הלאומי ילוסטון; מערכת אקולוגית זו היא אחת מהמערכות אקולוגיות הגדולות ביותר שלא ניזוקו מתוך המערכות האקולוגית של האקלים הממוזג שנותרו בכדור הארץ. בעלי חיים רבים נעים בין הפארק הלאומי גרנד טיטון לשאר שטח המערכת האקולוגית הגדולה של ילוסטון; לפארק הלאומי ילוסטון וליערות האזור.
צמחייה
סוגי הצמחייה באזורים שונים בפארק מושפעים מפרמטרים שונים: הרום שבו הצמח גדל, סוג האדמה, מידת קרבה למקורות המים בפארק ומידת הלחות באזור וכדומה; לרוב, צמחים דומים, שצריכים תנאים דומים, גדלים במקובץ באזורים מסוימים בפארק. ניתן לחלק את הצמחייה לחמישה אזורים עיקריים: יערות, צמחיית אזורים אלפיניים או ארקטיים (טונדרה), צמחיית מישור או ערבה, צמחיית אדמת ביצה וצמחיית אזור גדות הנחלים.
ביערות העד שבפארק גדלים שבעה מיני עצים מחטניים, ולמעלה מ-900 מיני צמחים בעלי פרחים. יערות העד הם השולטים באזורים ההרריים של רכס טיטון. השינויים הגדולים יחסית בטמפרטורה בין הימים ללילות, הקרינה העל-סגולה שמחזיר השלג בעוצמה ותנאי הגידול הקשים באדמה המושלגת מקשים על הצמחים העדינים והפרחים, ולכן רבים מהם, בהם הזכריני, נסגרים בלילה.
למעלה מאלף מינים של צמחים וסקולאריים גדלים בפארק הלאומי גרנד טיטון וסביבתו.[32]בשל הפרשי הגובה בפארק המגיעים מעל ל-2,100 מטרים יש בו כמה אזורים אקולוגיים שונים כולל טונדרה אלפינית, האזור התת-אלפיני של הרי הרוקי שבו שולטים יערות אשוח-אשוחית, וקרקעית העמק, שבה יערות מעורבים של מחטניים ונשירים גדלים במקומות שבהן הקרקעות טובות יותר מעורבים עם ערבות שיחים הגדלים על משקעי סחף. בנוסף, ביצות סמוך לכמה אגמים ובקרקעית העמק סמוך לנהרות ופלגי מים מכסות שטחים נרחבים, בייחוד לאורך הנהר סנייק בסמוך לאוקסבואו בנד (Oxbow Bend) בסמוך מוראן ווילואו פלטס (Willow Flats) בסמוך לאכסניית אגם ג'קסון.[33] הגובה, הקרקעות הזמינות, אירועים של שרפת יערות, מפולות שלגים ופעילות אנושית הם גורמים שיש להם השפעה ישירה על מיני הצמחים בסביבה הקרובה.[34] אזור שבו גומחות שונות אלו חופפות קרוי אקוטון.[35]
הרום בפארק הלאומי גרנד טיטון משפיע על מיני הצמחים הנמצאים בגבהים השונים. באזור האלפיני שמעל לקו העצים, שבפארק הלאומי גרנד טיטון הוא בערך החל מ-3,000 מטרים, שוררים תנאי טונדרה.[36] באזור נטול עצים זה גדלים מאות מינים של עשב, פרחי בר, טחבי עלים וחזזיות.[37][38] באזור התת-אלפיני, מקו העצים לבסיס ההרים, שולטים אורן לבן-קליפה (Pinus albicaulis), אורן גמיש (Pinus flexilis), אשוח תת-אלפיני ואשוחית אנגלמן.[35] על קרקעית העמק העץ הנפוץ ביותר הוא אורן מפותל, אבל גם אשוח דאגלס ואשוחית כחולה (Picea pungens) גדלים באזור זה, אם כי באזורים היבשים יותר, בעוד צפצפה רעדנית, צפצפה משולשת (Populus deltoides), אלנוס וערבה גדלים, בדרך כלל, באזורים לחים לצד הנהרות, פלגי מים, ביצות ואגמים.[35] עם זאת, השטחים שמעל ערוץ הנהר סנייק הם ערבות שיחים (sagebrush plains) ובמונחי גודל שטח זהו בית הגידול הגדול ביותר בפארק.[39] בערבות השיחים גדלים כ-100 מינים של עשבים ופרחי בר. בקטעים הגבוהים במקצת של המישורים בחלקים הצפוניים של ג'קסון הול יש איים של יערות, כשהדוגמה הבולטת היא "טימברד איילנד" (Timbered Island, אי גזעי העצים). באקוטון זה, איים של יערות המוקפים בשטחים נרחבים של שיחים מהווים במהלך היום מחסה למינים שונים של בעלי חיים אוכלי-צמחים. בלילה יוצאים בעלי החיים לתור אחר מזון בערבת השיחים הסמוכה.[39]
אף שהצמחייה של הפארק הלאומי גרנד טיטון היא בדרך כלל בריאה קיים חשש שהאורן לבן-הקליפה, ובמידה פחותה יותר האורן המפותל, שרויים בסכנה. במקרה של האורן לבן-הקליפה מין פולש של פטרייה הידוע כשלפוחית החלודה של האורן הלבן מחליש את העץ, והופך אותו לפגיע יותר להרס מחיפושית האורן ההררית (Dendroctonus ponderosae) האנדמית.[40] אורן לבן-קליפה משגשג בדרך כלל בגבהים מעל 2,400 מטרים ומייצר זרעים (צנוברים) גדולים שעשירים בתכולת שומן ומהווים מקור מזון חשוב למינים שונים של בעלי חיים כדוגמת דוב גריזלי, סנאי אדום וקיק אגוזים אמריקאי.[41] מין זה נחשב מין מפתח בכך ש"תפקידו האקולוגי הוא גדול באופן בלתי פרופורציוני יחסי לכמותו",[42] ומין בסיס בכך שיש לו תפקיד מרכזי ש"מגדיר את המבנה, הפונקציה והתהליך של המערכת האקולוגית".[42] בדרך כלל אורן לבן-קליפה נדבק פחות משלפוחית החלודה של האורן הלבן ברחבי המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי מאשר באזורים אחרים דוגמת הפארק הלאומי גליישר ורכס קסקייד. כמות ההדבקות של אורן לבן-קליפה בשלפוחית החלודה של האורן לבן-הקליפה בפארק הלאומי ילוסטון נמוכה במקצת מאשר בגרנד טיטון.[41] אף שהפטרייה אינה כשלעצמה המקור לתמותה מוגברת, היא מחלישה את העצים ובכך מקלה על חיפושיות האורן המקומיות לפלוש לעץ, ובכך להגדיל את התמותה. אף שהנוהג הכללי בפארקים הלאומיים הוא לאפשר לטבע להתנהל ללא הפרעה, המגמה המדאיגה של מחלה מוגברת ותמותה של עצי האורן לבן-הקליפה חיוניים עוררו מאמץ משותף בין רשויות ממשלתיות שונות להתערב על מנת להגן על המין.[42]
בעלי חיים
,_Coulter_Bay,_Grand_Teton_NP_(19434750979).jpg)
משערים שכ-10,000 מינים של חרקים נמצאים לעיתים קרובות בפארק. הם מאביקים צמחים, מהווים מקור מזון לעופות, דגים, יונקים ובעלי חיים אחרים, ומסייעים בריקבון של עצים מתים.[43] בדוגמה אחת לחשיבות של החרקים למערכת האקולוגית, נחילים של עשים מהמין Euxoa auxiliaris (Army cutworm moth) עולים בסתיו לאזור האלפיני להזדווג, ומתים אחר-כך במספרים גדולים. דובי גריזלי נוהגים לאכול כמויות גדולות של העשים העשירים בשומן לפני שהם נכנסים לתרדמת חורף.[43] מחקר מצא שכאשר מין זה של עשים זמין, דובים צורכים כ-40,000 עשים ביום, שווה ערך ל-20,000 קלוריות ליום.[44]
17 מינים של דגים מצויים במימי הפארק (ועוד כמה מינים השוכנים רק במעיינות החמים).[45] מין הטרוטה המקומי היחיד בפארק הלאומי גרנד טיטון הוא תת-מין של טרוטת קלארק ששמו המדעי: Oncorhynchus clarkii behnkei (Snake River fine-spotted cutthroat trout).[45] זהו גם תת-המין היחיד של טרוטת קלארק שחי בפלגי מים ובנהרות בלבד. חוקרים שונים לא הצליחו לזהות הבדלים גנטיים כלשהם בין תת-מין זה לתת-המין של הפארק הלאומי ילוסטון (Oncorhynchus clarkii bouvieri), אם כי יש הבדל במראה החיצוני. הנקודות על עורו של תת-המין של הנהר סנייק קטנות יותר, ומכסות חלקים גדולים יותר של גופו, ושני תת-המינים חיים בגומחות אקולוגיות שונות.[46] תת-המין של הנהר סנייק זוהה על ידי כמה חוקרים באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 כתת-מין נפרד ומדינת ויומינג מכירה בו כתת-מין נפרד, אם כי המדינות השכנות אינה מכירה בכך.[46][47] תת-מין זה נמצא רק בנהר סנייק וביובליו שמעבר לסכר אגם ג'קסון עד מאגר פאליסדס באיידהו. מינים אחרים שאינם מקומיים, כדוגמת טרוטת עין-הקשת וטרוטת האגמים, הוחדרו למימי הפארק על ידי מחלקת הדגה וחיות הבר של ויומינג או שהיגרו מילוסטון.[48] כיום יש חמישה מינים של טרוטה במימי הפארק.[45] מינים מקומיים אחרים של דגים כוללים את ה-Prosopium williamsoni (Mountain whitefish), Rhinichthys cataractae (Longnose dace) ו-Catostomus platyrhynchus (Mountain sucker). מינים זרים כוללים את ה-Gila atraria (Utah chub), ו-Thymallus arcticus (Arctic grayling).[45]
שישה מינים של דו-חיים תועדו בתחומי הפארק, כולל: צפרדע קולומביה מנוקדת (Rana luteiventris), Pseudacris maculata (Boreal chorus frog), סלמנדרה מנומרת (Ambystoma tigrinum), תת-מין של קרפדה מערבית ששמו המדעי Bufo boreas boreas (boreal toad), וצפרדע האחו (Lithobates pipiens), שייתכן שהוכחדה מאזור הפארק.[49][50] מין דו-חי שישי, צפרדע השור, הוחדר לפארק הלאומי גרנד טיטון.[49]
רק ארבעה מיני זוחלים תועדו בפארק: שלושה מינים של נחשים והם: שני תת-מינים של נחש בירית, תת-המין Thamnophis elegans vagrans (Wandering garter snake) ותת-המין Thamnophis sirtalis fitchi (Valley garter snake) הנפוץ פחות ו-Charina bottae (Rubber boa), ומין אחד של לטאה: Sceloporus graciosus graciosus (Sagebrush lizard), שתועדה לראשונה ב-1992. אף אחד מהמינים אינו ארסי.[51]
מעל ל-300 מיני עופות תועדו בפארק כולל Selasphorus calliope (calliope hummingbird), מין הציפור הקטן ביותר באמריקה הצפונית, כמו גם ברבור מחצצר, עוף המים הגדול ביותר באמריקה הצפונית.[52] בנוסף לברבור המחצצר תועדו 30 מינים נוספים של עופות מים כולל ברווז כחול-כנפיים, מרגון גדול, ברווז אמריקאי וברווז הרלקון הצבעוני אבל המתבודד שלעיתים נצפה בקניון קסקייד.[53] בין העופות הדורסים: עיטם לבן-ראש, עיט זהוב, שלך, עקב אדום-זנב, בז אמריקני ובז נודד שנצפה מדי פעם.[54] מבין 14 דורסי הלילה שדווחו, הנפוץ ביותר הוא אוח וירג'יניה, אף ש-Aegolius funereus (Boreal owl) ולילית אפורה נצפים מדי פעם גם כן. כתריסר מינים של נקרים דווחו, כמו גם מספר דומה של סבכיים, חופמיים ושחפים.[54] עקעק שחור-מקור (Pica hudsonia) הקולני והחי בלהקות נוהג לבקר באתרי המחנאות לעיתים קרובות בעוד שעורבני שטלר וקיק אגוזים אמריקאי נמצאים באזורים מרוחקים. המישורים המכוסים בשיחים של ג'קסון הול הם האזורים המועדפים על שכווי הלענה, Spizella breweri (Brewer's sparrow) וחקיין הערבות (Oreoscoptes montanus), בעוד שבביצות מבקרים לעיתים קרובות אנפה כחולה גדולה, שקנאי אמריקאי, עגור קנדי ובמקרים נדירים קרובו השרוי בסכנת הכחדה, עגור אמריקאי.[53][54]
61 מינים של יונקים תועדו בפארק הלאומי טיטון.[39] אלו כוללים את הזאב המצוי, שנכחד מהאזור בתחילת המאה ה-20, אבל היגר לפארק הלאומי גרנד טיטון מהפארק הלאומי ילוסטון הסמוך לאחר שמין זה הושב לשם.[55] שובם של הזאבים הבטיח שכל מיני היונקים המקומיים קיימים כיום בפארק. בנוסף לזאבים יש 17 מינים נוספים של טורפים בתחומי הפארק הלאומי גרנד טיטון כולל דוב גריזלי ודוב שחור אמריקני הנפוץ יותר. תצפיות תדירות של זאב ערבות, לוטרה צפון-אמריקנית, דלק אמריקני, גירית אמריקאית ותצפיות אקראיות של פומה צפון-אמריקאית, שונר קנדי וגרגרן מדווחות מדי שנה.[39] כמה מינים של מכרסמים קיימים כולל מרמיטה זהובת-בטן, טמיאס קטן, אונדטרה, סנאי אדום, כמה סנאיי קרקע, פיקה אמריקאית, ארנבת השלג, סמרן מקריס ובונה קנדי, המכרסם הגדול בפארק, וחמישה מיני עטלפים.[39]
בין היונקים הגדולים הנפוץ ביותר הוא האייל הקנדי, שאוכלוסייתו בפארק נאמדת באלפים.[56] נתיב הנדידה שלהם בין שמורת חיות הבר הלאומית האייל הקנדי והפארק הלאומי ילוסטון הוא דרך הפארק הלאומי הלאומי גרנד טיטון, אף שקל לראותם בכל עונה בשנה, מספרם גדול במיוחד באביב ובסתיו. פרסתניים אחרים כוללים את הביזון אמריקאי ואנטילוקפרה אמריקנית, בעל החיים המהיר ביותר באמריקה הצפונית המצוי ברחבי ג'קסון הול, כמו גם האייל הקורא, הנוטה להישאר בסמוך למקווי מים.[39] פרסתניים נוספים כוללים: צפיר הקורדילרים, אייל פרדי לבן-זנב, אייל פרדי שחור-זנב וכבש גדול קרניים שכ-100 עד 125 פרטים שלו חיים באזורים האלפיניים והסלעיים של הפסגות.[39][57]
_בקרבת_אגם_אמפיתאטרון_(Amphitheater_Lake),_בפארק.jpg)
הפארק הלאומי גרנד טיטון הוא הפארק הלאומי האמריקני היחיד שמתיר ציד בתחומיו, אבל רק את האייל הקנדי, במטרה לווסת את גודל האוכלוסייה של מין זה. הוראה זו נכללה בחוק שאיחד בין המונומנט הלאומי ג'קסון הול והפארק הלאומי גרנד טיטון ב-1950.[58] אף שכמה פארקים לאומיים באלסקה מתירים ציד לשם מחיה עבור התושבים הילידים ואזורים אחרים המנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים מתירים ציד בנסיבות מוגבלות מאוד, הציד אסור בכל הפארקים הלאומיים האחרים של ארצות הברית.[58][59] ציידים בפארק הלאומי גרנד טיטון חייבים לקבל רישיון ציד של ויומינג, ולהישבע כסגנים לשומרי הפארק. הציד מוגבל לאזורים מזרחית לנהר סנייק וצפונית למוראן. הציד מותר רק מזרחית לכביש 89.[58] התומכים בהמשך ציד האייל הקנדי, שמתרחש בסתיו, טוענים שעדרי האייל הקנדי יסבלו מהתפוצצות אוכלוסין אלמלא הציד, ויובילו לפגיעה בצמחייה מרעיית יתר על ידי עדרי האייל הקנדי.[58][60] המתנגדים טוענים שהיה גידול בטורפים הטבעיים בפארק הלאומי גרנד טיטון כדוגמת הזאבים ודובי הגריזלי, מה שמייתר את הציד השנתי וחושף את הציידים להתקפות מדובי גריזלי שמתרגלים להיזון מהשאריות שנותרו מהציד.[61]
אקולוגיה של שריפות
לשרפות יש תפקיד חשוב עבור מגוון הצמחים ובעלי החיים.[62] מיני עצים רבים התפתחו כך שהם נובטים רק אחרי שרפה. באזורים בפארק שחוו שריפות בזמנים היסטוריים יש מגוון גדול יותר של מינים מאשר אזורים שלא הושפעו מאש.[62][63] אף שההשפעה של השריפות הגדולות שהיו בפארק ילוסטון ב-1988 הייתה מינימלית על הפארק הלאומי גרנד טיטון, מחקרים שבוצעו לפני האירוע ואחריו חזרו ואישרו לאחר שהאירועים הסתיימו שהאמצעים שננקטו למנוע שריפות טבעיות באמצע המאה ה-20 הקטינו את מגוון מיני הצמחים ואת ההתחדשות הטבעית של חבורות הצמחייה. מחקר אחד שנערך 15 שנים לפני השריפות בפארק הלאומי ילוסטון ב-1988 הגיע למסקנה שאמצעי המניעה נגד שריפות השפיעו לרעה על חורשות עצי הצפצפה וסוגים אחרים של יערות.[64] מרבית מיני המחטניים בפארק הלאומי גרנד טיטון תלויים במידה רבה בקיומם של שריפות ודבר זה נכון במיוחד לגבי אורן מפותל.[65] אף שאש חמה במיוחד בצמרת העצים נוטה להרוג את הזרעים של האורן המפותל, התוצאה של שרפה חלשה יותר הפועלת בפני השטח היא התחדשות גדולה יותר של מין זה לאחר השרפה.[66] בהתאם להבנה המשופרת שיש לגבי התפקיד שממלאות השריפות על הסביבה, פיתח שירות הפארקים הלאומיים תוכניות לניהול אש שמהוות אסטרטגיה לניהול שריפות טבע שמצופה מהן לקדם בצורה המיטבית את המערכת האקולוגית הטבעית.[67]
איכות האוויר והמים
הפארק הלאומי גרנד טיטון מרוחק יותר מ-150 קילומטרים בקו אוויר מכל מרכז עירוני גדול או אזור תעשייה, ולפעילות האנושית המקומית יש בדרך כלל השפעה מעטה על הסביבה באזור מסביב. עם זאת, יש מגמה של עליה ברמות האמוניום והחנקן בשל השקעה מגשם ושלג שמקורם בפעילות חקלאית אזורית.[68] בנוסף היה גידול זעיר בכמות הכספית וקוטלי החרקים שנתגלו בשלג ובכמה אגמים אלפיניים.[68] הפארק הלאומי גרנד טיטון, בשיתוף עם סוכנויות אחרות, הציב את תחנת ניטור האוויר הראשונה בפארק ב-2011. התחנה מתוכננת לבדוק מזהמים שונים כמו גם את רמות האוזון ומזג האוויר.[69]
מחקר המים באגמים ג'קסון, ג'ני וטאגרט ב-2005 הראה שבכל שלושת האגמים יש בפועל מים באיכות מעולה.[70] מתוך שלושת האגמים רק באגם טאגרט מותר להשיט סירות מנוע, ועם זאת לא נתגלו הבדלים באיכות המים בשלושת האגמים.[70] במחקר שפורסם ב-2002, נמצא שאיכות המים בנהר סנייק טובה באופן כללי ממערכות נהר אחרות בוויומינג, ורמת זיהום ממקורות אנושיים היא נמוכה.[71]
פרהיסטוריה
נוכחות של פלאו-אינדיאנים באזור של הפארק הלאומי גרנד טיטון של ימינו מתוארכת לפני למעלה מ-11,000 שנים.[72] האקלים של עמק ג'קסון הול אז היה קר יותר ויותר אלפיני מהאקלים הצחיח למחצה הנוכחי, ובני האדם הראשונים היו ציידים-לקטים נודדים שחיו בג'קסון הול בחודשי הקיץ וחרפו בעמקים ממערב לרכס טיטון. לאורך חופי אגם ג'קסון נתגלו בורות שרפה, כלים וחפצים שמשערים כי שימשו כמשקולות לדיג. אחד הכלים שנתגלה הוא מהסוג המקושר לתרבות קלוביס, וכלים מתקופת תרבות זו מתוארכים לפני לפחות 11,500 שנים. מהתקופה הארכאית באמריקה הצפונית התגלו כלים עשויים מאובסידיאן ואנליזה כימית שבוצעה עליהם איתרה את מקורם בסמוך למעבר טיטון של ימינו, דרומית לפארק הלאומי גרנד טיטון.[72] אף שאובסידיאן היה זמין גם צפונית לג'קסון הול, כמעט כל ראשי החניתות שנתגלו הם מהמקור הדרומי, מה שמעיד על כך שנתיב הנדידה העונתית העיקרי של התושבים הקדומים היה מכיוון זה.[73] עדרים של אייל קנדי, הנוהגים להעביר את החורף בשמורת חיות הבר הלאומית האייל הקנדי בקצה הדרומי של ג'קסון הול, ונודדים למקומות גבוהים יותר בצפון-מערב במהלך הסתיו והקיץ, חוזרים על דפוס נדידה זו בימינו.[74] מלפני 11,000 שנים עד לפני 500 שנים אין עדות לשינוי בדפוסי הנדידה של שבטי הילידים באזור ואין עדות המוכיחה שבתקופה זו הוקם באזור יישוב קבע.[75]
כשחוקרי הארצות האירופאים נכנסו לראשונה לאזור בעשור הראשון של המאה ה-19, הם נתקלו בשבטים המזרחיים של בני השושוני.[76] מרבית בני השושוני שחיו במרחבי ההרים של אזור ילוסטון רבתי המשיכו לנדוד ברגל בעוד שקבוצות אחרות של בני השושוני שהתגוררו במקומות נמוכים יותר השתמשו כבר בסוסים אם כי בצורה מוגבלת. השושוני שהתגוררו בהרים היו ידועים כ"אוכלי הכבשים" או "טוקודיקה" (Tukudika) כפי שהתייחסו לעצמם, מכיוון שבשר כבש גדול-קרניים היה מרכיב חשוב בתזונתם.[76][77] בני השושוני המשיכו את דפוס הנדידה של קודמיהם ותועדו כמי שיש להם קשרים רוחניים קרובים עם רכס טיטון. משערים שכמה גדרות אבן על חלק מהפסגות, כולל אחת על המורדות העליונות של הר גרנד טיטון (הקרויה בפשטות "הגדרה"(The Enclosure)) שימשו את השושני במהלך מסעי חזון.[78] בני השושני מאזור ילוסטון וטיטון הועברו לשמורת האינדיאנים וינד ריוור (Wind River Indian Reservation) לאחר שהוקמה ב-1868.[76] השמורה שוכנת כ-150 קילומטרים דרומית-מזרחית לג'קסון הול על אדמות שנבחרו על ידי הצ'יף ואשיקי (Washakie).[79]
ציידי פרוות
משלחת לואיס וקלארק (1804–1806) עברה הרחק צפונה מאזור גרנד טיטון. במהלך שובם מהאוקיינוס השקט, קיבל חבר המשלחת ג'ון קולטר (John Colter) אישור לעזוב את המשלחת מוקדם יותר כדי שיוכל להצטרף לשני ציידי פרוות בדרכם מערבה בחיפוש אחרי פרוות בונים. קולטר נשכר אחר-כך על ידי סוחר הפרוות מנואל ליסה (Manuel Lisa) להוביל ציידי פרוות ולחקור את האזור סביב הנהר ילוסטון. במהלך חורף 1807–1808 עבר קולטר דרך ג'קסון הול והיה הלבן הראשון שצפה ברכס טיטון. ויליאם קלארק, אחד משני המנהיגים של משלחת לואיס וקלארק שרטט מפה המבוססת על משלחת קודמת וכלל את המחקרים של ג'ון קולטר ב-1807, שהתבססה ככל הנראה על דיונים בין קלארק וקולטר כשהשניים נפגשו בסנט לואיס ב-1810.[80] מפה נוספת המיוחסת לוויליאם קלארק מציינת שג'ון קולטר נכנס לעמק ג'קסון הול מצפון-מזרח, כשהוא חוצה את קו פרשת המים של אמריקה במעבר טוגווטיי (Togwotee Pass) או במעבר יוניון (Union Pass) ואז עזב את האזור לאחר שחצה את מעבר טיטון, כשהוא משתמש בשבילים שהילידים האמריקנים ביססו.[81]
ג'ון קולטר נחשב לאיש ההרים הראשון, וכמו אלו שהגיעו לאזור ג'קסון הול במהלך 30 השנים אחר-כך, הוא הגיע לשם בעיקר בשל ציד הפרוות הרווחי. האזור היה עשיר בפרוות המבוקשות מאוד של בונים וחיות פרווה אחרות. בין 1810 ו-1812 עברו ציידים בשירות חברת הפרוות של משפחת אסטור דרך ג'קסון הול וחצו את מעבר טיטון בדרכם מזרחה ב-1812.[82] חברות סחר פרוות אמריקניות ואנגליות התחרו על השליטה בסחר הפרוות באמריקה הצפונית, והריבונות האמריקנית על האזור לא הייתה בטוחה עד חתימת הסכם אורגון ב-1846. חבורת ציד אחת שעבדה בשירות חברת הפרוות הבריטית "חברת נורת' וסט" (North West Company), שאותה הוביל חוקר הארצות דונלד מקנזי (Donald Mackenzie), נכנסה לג'קסון הול ממערב ב-1818 או 1819. רכס הטיטון, כמו גם העמק שמערבית לו המכונה כיום פיירס הול (Pierre's Hole), קיבלו שמות אלו ככל הנראה על ידי ילידים בני אירוקוי דוברי צרפתית או ציידי פרוות קנדים צרפתים שהיו חלק מחבורת מקנזי.[83] חבורות קודמות התייחסו לפסגות הנישאות של רכס טיטון כ"פיילוט נוב" (Pilot Knobs). הציידים הצרפתים תיארו את צורתם בסלנג צרפתי כ-"les trois tétons" ("שלושת השדיים"), שקוצר אחר-כך לטיטונס.
חברת הסחר חברת הפרוות של הרי הרוקי (Rocky Mountain Fur Company), הוקמה באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19 כשותפות בין ג'דדיה סמית, ויליאם סבלט (William Sublette) ודייוויד אדוארד ג'קסון (David Edward Jackson), או "דייווי ג'קסון". ג'קסון היה אחראי לצייד הפרוות באזור טיטון בין 1826 ל-1830. סבלט קרא לעמק מזרחית לרכס טיטון "גקסונ'ס הול" (Jackson's Hole), שם שקוצר אחר-כך לג'קסון הול על שם דייווי ג'קסון.[84] ככל שהביקוש לפרוות בונים הלך ופחת והאזורים השונים של מערב ארצות הברית הלכו והתרוקנו מבונים בשל ציד יתר החלו חברות הפרוות לפשוט את הרגל. עם זאת אנשי הרים בודדים המשיכו לצוד בונים באזור עד בערך 1840. מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 ועד 1860 התרוקנו ג'קסון הול ורכס טיטון משבטי הילידים שחיו שם, למעט אוכלוסיות קטנות. נתיבי הנדידה האנושיים ביבשה כדוגמת שביל אורגון או שביל המורמונים (Mormon Trail) חצו דרך המעבר הדרומי, הרחק דרומה מרכס טיטון, וההשפעה של האירופאים באזור טיטון הייתה מינימלית עד שהממשלה הפדרלית של ארצות הברית יזמה משלחות מחקר מאורגנות.
חוקרי ארצות, מחפשי זהב ומתיישבים
המשלחת הראשונה מטעם ממשלת ארצות הברית שהגיעה לג'קסון הול הייתה משלחת ריינולדס (Raynolds Expedition; 1859–1860). את המשלחת הנהיג ויליאם ריינולדס (William F. Raynolds; 1820–1894) והוביל איש ההרים ג'ים ברידג'ר, היא כללה גם את הגאולוג והרופא פרדיננד ואנדאביר היידן (Ferdinand Vandeveer Hayden; 1829–1887), שמאוחר יותר יוביל משלחות אחרות לאזור. על המשלחת הוטל התפקיד לחקור את אזור ילוסטון, אבל היא נתקלה בקשיים בעת חציית מעברי ההרים בשל השלג. סופו של דבר הוביל ברידג'ר את המשלחת דרומה דרך מעבר יוניון ואז עקב אחר אגן הניקוז של הנהר גרוס ונטר עד לנהר סנייק ויצא מהאזור במעבר טיטון.[85] מלחמת האזרחים האמריקנית גרמה לעצירת חקר ארצות מאורגן של האזור. המחקר התחדש ב-1872 כאשר פרדיננד היידן הוביל לאזור משלחת סקר גאולוגי שקיבלה מימון ממשלתי גדול. ב-1872 פיקח היידן על חקר הארצות בילוסטון, בעוד שקבוצה ממשלחתו הקרויה חטיבת הנהר סנייק (Snake River Division), כשבראשה עמד ג'יימס סטיבנסון (James Stevenson) חקרה את אזור טיטון. קבוצה זו מיפתה את האזור וסקרה אותו מבחינה גאולוגית וביולוגית; בנתונים אלו השתמשה מאוחר יותר גם משלחת אחרת. יחד עם סטיבנסון היה הצלם ויליאם הנרי ג'קסון (William Henry Jackson; 1843-1942), שצילם את התמונות הראשונות של רכס טיטון.[78] משלחת הסקר הגאולוגי של היידן נתנה שמות להרים ואגמים רבים באזור.[86]
משלחות המחקר המוקדמות של אנשי ההרים והמשלחות שבאו אחריהם כשלו בניסיון לזהות עושר של מינרלים בעלי ערך כלכלי. עם זאת, קבוצות קטנות של מחפשי זהב תבעו זיכיונות כרייה והחלו בפעולות כרייה בכמה מהקניונים והנהרות. עד 1900 ננטשו כל הניסיונות למצוא מינרלים.[87]
אף שברכס טיטון מעולם לא הוקם יישוב קבע, חלוצים החלו להתיישב בעמק ג'קסון הול ממזרח לרכס ב-1884. מרבית המתיישבים היו גברים רווקים שנאלצו להתמודד עם חורפים ארוכים, עונת גידול קצרה וקרקעות סלעיות שהיה קשה לעבד. האזור התאים ברובו לגידול חציר ומרעה לבקר. בהגיע 1890 הייתה בג'קסון הול אוכלוסייה קבועה המוערכת ב-60 איש.[88] מנור'ס פרי (Menor's Ferry), מעבורת על הנהר סנייק וחווה ממערב לנהר, נבנו ב-1892 בסמוך לנקודת היישוב מוס (Moose) של ימינו במטרה לאפשר מעבר של עגלות לצד המערבי של הנהר סנייק.[89] היקף החקלאות גדל משמעותית בין 1900 ל-1920, אבל סדרה של אירועי שפל כלכלי הקשורים לחקלאות בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 הפכו חקלאים רבים לחסרי כול.[90] החל בשנות ה-20 אפשרו המכוניות גישה קלה ומהירה יותר לאזורים של יופי טבעי ושופרו כבישים צבאים עתיקים לג'קסון הול דרך מעברי ההרים טיטון וטוגווטיי על מנת להתמודד עם התנועה המתגברת של כלי הרכב. בתגובה לגידול בתיירות הוקמו חוות לתיירים, חלקן חדשות, חלקן חוות בקר שעברו הסבה, כך שתיירים עירוניים יכלו לחוות את חייו של הבוקר.[91]
המאבק לשימור ולהכרה כפארק לאומי
הפארק הלאומי ילוסטון, צפונית לעמק ג'קסון הול, הוקם ב-1872, ולקראת סוף המאה ה-19, רצו חסידי השימור להרחיב את גבולות הפארק, ולכלול לכל הפחות את רכס טיטון. כך למשל בשנת 1897 הציע הקולונל סמואל בלדווין מרקס יאנג, מפקח הפארק הלאומי ילוסטון, להרחיב את גבולותיו הדרומיים של ילוסטון, כך שיקיף את גבולו הצפוני של עמק ג'קסון, כדי להגן על העדרים הנודדים של האיילים הקנדיים באזור. בשנה שלאחר מכן הציע צ'ארלס וולקוט (Charles D. Walcott), ראש הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, שרמת טיטון תיכלל גם היא בשטח מורחב זה.[92]
ב-1907, בניסיון לווסת את זרם המים למטרות חקלאות בנתה לשכת הטיוב של ארצות הברית סכר כלוב קורות עץ שמולא בגושי סלע במוצא הנהר סנייק מאגם ג'קסון. חלק מסכר זה כשל ב-1910 וסכר אגם ג'קסון, סכר כבידה חדש עשוי בטון, החליף אותו ב-1911. הסכר הורחב עוד יותר ב-1916, וגרם להרמת פני האגם ב-12 מטרים, כחלק מפרויקט מינידוקה (Minidoka Project), שנועד לווסת את הזרימה בנהר סנייק למטרות השקיה באיידהו.[93][94] תוכניות נוספות לבניית סכרים באגמים אחרים ברכס טיטון החרידו את המפקח הכללי של הפארק הלאומי ילוסטון, הוראס אולברייט (Horace Albright) שפעל לבלום תוכניות אלו. אלברייט וסטיבן מאת'ר (Stephen Mather), מנהל שירות הפארקים הלאומיים שזה עתה נוסד, שלחו בשנת 1917 דיווח למזכיר הפנים של ארצות הברית והביעו תמיכה ברעיון הגדלת שטח ילוסטון.[95]
נציג מדינת ויומינג בבית הנבחרים של ארצות הברית, פרנק מונדל (Frank Mondell), העביר בבית הנבחרים את ההצעה להגדיל את אזור פארק ילוסטון. ההצעה טורפדה לבסוף בסנאט של ארצות הברית על ידי ג'ון נוגנט, הסנטור מאיידהו, שחשש כי התפשטות הסמכות השיפוטית של שירות הפארקים הלאומיים תגביל הקצאת שטחי מרעה. התנגדות פומבית להתפשטות שטחי הפארק הייתה גם בקרב המתיישבים בעמק ג'קסון הול עצמו, שחששו כי הפיכת האזור לפארק לאומי תפגע בפרנסתם; הוראס אולברייט הוברח בשנת 1919 על ידי תושבים מהעיר ג'קסון השוכנת בקרבת העמק, לאחר שהגיע לשם במטרה לשכנע ולאסוף תומכים בעד הפארק.
דעת המקומיים בעניין הפארק החלה להשתנות בשנת 1919, כאשר עלו ההצעות לבנות סכרים באגמים ג'ני, אמה מטילדה, ואגם שני האוקיינוסים שבשטח העמק. ב-26 ביולי 1923 נפגשו נציגים מקומיים עם נציגי רשות הפארקים, ובהם אולברייט, בבקתת מוד במטרה לתכנן רכישת אדמות לצורך יצירת השמורה המדוברת, שתשמר את אופי "המערב הפרוע" של העמק. אולברייט היה היחיד שתמך בהצעת רשות הפארקים; האחרים תמכו בהמשך הציד, המרעה והחוואות בעמק ג'קסון.
עמק ג'קסון הול היה ברובו בידיים פרטיות כאשר הנדבן והתעשיין האמריקאי ג'ון ד. רוקפלר, הבן ואשתו ביקרו במקום בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20.[92] הוראס אולברייט ורוקפלר דנו בדרכים לשמור על ג'קסון הול מניצול מסחרי. בשנת 1927 הקים רוקפלר את "חברת הקרקעות - נהר סנייק" (Snake River Land Company) כך שהוא ואחרים יוכלו לקנות את אדמות האזור בעילום שם, ולהחזיקן עד ששירות הפארקים הלאומיים יוכל לקחת על עצמו את ניהולן. החברה שהקים פתחה במסע-פרסום לקניית יותר מ-142 קילומטרים רבועים תמורת 1.4 מיליון דולר אמריקאי, אולם שירות הפארקים הלאומיים סירב לקבל את השטח.
בשנת 1928 נועדו אנשים מטעם תומכי הפארק עם תושבי העמק והגיעו להסכמה לגבי הפארק. לאחר מכן ג'ון קנדריק (John Kendrick), הסנאטור מוויומינג, הכריז לראשונה רשמית על כוונה להקמת הפארק. ההחלטה אושרה בשני בתי הקונגרס ונחתמה סופית כחוק על ידי הנשיא קלווין קולידג' ב-26 בפברואר 1929.[96] הפארק הלאומי החדש, ששטחו היה 388 קילומטרים רבועים, השתרע החל מ"היער הלאומי טיטון" וכלל את רכס טיטון ושישה אגמים-קרחוניים בשולי עמק ג'קסון הול. התעקשות מצד בוקרים וחוואים מקומיים הביאה לכך שגבולות הפארק המקוריים לא כללו את מרבית עמק ג'קסון הול (שקרקעותיו שימשו למרעה).
ההתנגדות למצב החדש
ב-1930 התפרסמה התוכנית של רוקפלר להעביר את הקרקעות שרכש לשירות הפארקים ועוררה התנגדות עזה של תושבי האזור.[92] מאמצים בקונגרס למנוע את הרחבת הפארק הלאומי גרנד טיטון הסתיימו בכך שהנכסים שרכשה "חברת הקרקעות - נהר סנייק" הוקפאו. בהגיע 1942 הפך רוקפלר חסר סבלנות יותר ויותר מכך שהקרקעות שרכש עלולים שלא להיות מצורפים לפארק וכתב להרולד איקס (Harold L. Ickes), מזכיר הפנים של ארצות הברית, כי אם הגוף הממשלתי, שירות הפארקים הלאומיים, לא יקבל תחת שיפוטו את האזור שבבעלותו, הוא מתעתד להשתמש בו לשימושים אחרים או למכור אותו לכל קונה פוטנציאלי שישביע את רצונו, לאו דווקא ממשלתי. איקס המליץ לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט להשתמש בסמכותו על פי חוק העתיקות, שאפשר לנשיאים להקצות קרקעות לשימור בלא אישור הקונגרס, להגדיר מונומנט לאומי, בג'קסון הול. ב-15 במרץ 1943, הכריז הנשיא על הקמת "המונומנט הלאומי ג'קסון הול" (Jackson Hole National Monument) על שטח בן 894 קילומטרים רבועים תוך שימוש בקרקעות שנתרמו על ידי "חברת הקרקעות - נהר סנייק" ובתוספת שטחים מהיער הלאומי טיטון. הפארק והמונומנט היו סמוכים זה לזה ושניהם נוהלו על ידי שירות הפארקים הלאומיים, אבל ההכרזה כמונומנט לא הבטיחה הקצאת מימון, וגם לא הבטיחה רמת הגנת משאבים שווה להגנה שקיבל הפארק.
התנגדות התושבים המקומיים להפיכת העמק למונומנט לאומי לוותה בביקורת, לפיה הצהרת הנשיא היוותה עבירה על זכויות של מדינות בארצות הברית והיא עתידה לפגוע בכלכלה המקומית. חוואים מהעמק הוליכו 500 ראשי-בקר על פני שטח אתר המונומנט הלאומי החדש כצעד מחאתי על הפעולה המוטעית לדעתם. שירות הפארקים הלאומיים לא הגיב לפעולה זו, אך היא גררה תשומת לב לאומית לעניין הפארק. נציג ויומינג, פרנק בארט, הציע לבטל את ההכרה באזור כמונומנט לאומי; הצעתו עברה בשני בתי הקונגרס, אולם התבטלה לבסוף בווטו כיס (Pocket veto; וטו שיכול להטיל נשיא ארצות הברית על חוק על ידי הימנעות מלחתום עליו, דבר שמביא בתנאים מסוימים לביטולו) שהטיל נשיא ארצות הברית רוזוולט.
הצעות אחרות לביטול מעמד "מונומנט לאומי" הוצעו בין השנים 1945 ל-1947, אולם הן לא התקבלו. הגידול בהכנסות מתיירות וסופה של מלחמת העולם השנייה צוטטו כסיבות העיקריות לשינוי בעמדות המקומיים בדבר האזור, מהתנגדות להסכמה ותמיכה. מהלך למיזוג אזור עמק ג'קסון שהוגדר כ"מונומנט לאומי" עם שאר חלקי הפארק וכן לשילוב אדמות הרוקפלרים בפארק צבר תאוצה ואדמות הרוקפלרים הועברו מבעלות פרטית לציבורית ב-16 בדצמבר 1949. החוק, שהציע את מיזוג רוב המונומנט הלאומי שבעמק ג'קסון הול עם הפארק הלאומי גרנד טיטון, נחתם כחוק על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן ב-14 בספטמבר 1950,[95] ובמצב זה נשאר האזור עד היום.
מתוך הכרה במאמצים שהשקיע ג'ון ד. רוקפלר הבן להקים ואחר כך להרחיב את הפארק הלאומי גרנד טיטון הוחלט ב-1972 להוסיף לשירות הפארקים שטח בגודל 96 קילומטרים רבועים בין הפארק הלאומי ילוסטון לפארק הלאומי גרנד טיטון. שטח אדמה זה והכביש מהגבול הדרומי של הפארק הלאומי גרנד טיטון ועד האזור המכונה וסט תמב בפארק הלאומי ילוסטון נקראו "הכביש הנופי לזכרו של ג'ון ד. רוקפלר הבן" (John D. Rockefeller, Jr. Memorial Parkway).[4] בבעלות משפחת רוקפלר הייתה חווה (JY Ranch) שגבלה בפארק הלאומי גרנד טיטון מדרום-מערב. בנובמבר 2007 העבירה משפחת רוקפלר את הבעלות על החווה לפארק לשם הקמת שמורת לורנס ר. רוקפלר (Laurance S. Rockefeller Preserve), שנחנכה ב-21 ביוני 2008.[97][98]
היסטוריה של טיפוס הרים
במהלך 25 השנים האחרונות של המאה ה-19 הפכו ההרים של רכס טיטון למוקד משיכה לחוקרי ארצות שרצו לזכות בכבוד של החלוצים שיטפסו על הפסגות. עם זאת, ייתכן שחוקרים לבנים לא היו ראשונים לטפס על פסגות רבות, וייתכן שהטיפוס הראשון אפילו לגרנד טיטון האימתני בעצמו התבצע לפני שההיסטוריה הכתובה תיעדה זאת. על הפסגות התגלו שרידים של פעילות של הילידים כולל "הגדרה" (The Enclosure), בלא ספק מבנה מעשה ידי אדם, השוכן כ-160 מטרים מתחת לפסגת של הגרנד טיטון בנקודה קרוב לאוכף העליון בגובה מטרים4,010.[99] נתניאל לנגפורד (Nathaniel P. Langford) וג'יימס סטיבנסון (James Stevenson), שניהם חברים במשלחת הסקר הגאולוגי של היידן משנת 1872, מצאו את הגדרה במהלך ניסיונם הראשון לטפס לפסגת גרנד טיטון. לנגפורד טען שהוא וסטיבנסון טיפסו על גרנד טיטון, אבל היה מעורפל לגבי השאלה האם הגיעו לפסגה. המכשולים שהם דיווחו עליהם ותצפיותיהם לא אומתו על ידי משלחת טיפוס מאוחרות יותר. נראה שלנגפורד וסטיוונסון לא הרחיקו מעבר לגדרה.[78] הטיפוס הראשון על הגרנד טיטון שיש לו תימוכין היה של ויליאם אוון (William O. Owen), ג'ון שיב (John Shive), פרנקלין ספולדינג (Franklin Spencer Spalding) ופרנק פטרסן (Frank Petersen) ב-11 באוגוסט 1898.[100] אוון ניסה פעמיים קודם להגיע לפסגה ולאחר שפרסם כמה דיווחים על הניסיון הראשון, הוא פקפק בטענה כלשהי שלנגפורד וסטיוונסון הרחיקו מעבר לגדרה ב-1872. המחלוקת על איזו קבוצה הגיעה לראשונה לפסגת גרנד טיטון עשויה להיות המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של טיפוס הרים בארצות הברית.[78] לאחר 1898 לא תועדו טיפוסים אחרים על גרנד טיטון עד 1923.[101]
באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, נקבעו יותר מתריסר מסלולי טיפוס שונים על גרנד טיטון כולל הרכס הצפון-מזרחי ב-1931 על ידי גלן אקסום (Glenn Exum). יחד עם פול פצולדט (Paul Petzoldt), מטפס הרים ידוע אחר, הקים אקסום ב-1926 את חברת "מדריכי ההרים אקסום" (Exum Mountain Guides), שמספקת שירותי הדרכה לטיפוס ברכס טיטון.[102] כל הפסגות הראשיות האחרות ברכס טיטון נכבשו עד שלהי שנות ה-30, כולל הר מוראן ב-1922 והר אוון ב-1930 על ידי פריטיוף פריקסל (Fritiof Fryxell) ואחרים לאחר ניסיונות רבים קודמים שנכשלו.[101] הפסגות מידל טיטון וסאות' טיטון נכבשו באותו יום, 29 באוגוסט 1923, על ידי קבוצת מטפסים אותם הוביל אלברט אלינגווד (Albert R. Ellingwood).[101] מסלולים חדשים לפסגות נבחנו ככל שציוד הבטיחות וכישורי הטיפוס השתפרו ובסופו של דבר נקבעו על גרנד טיטון מסלולי טיפוס המדורגים מעל 5.9 בסולם הדירוג "השיטה העשרונית של יוסמיטי" (Yosemite Decimal System). מסלול הטיפוס הקלאסי העוקב אחר המסלול שהתווה אוון, המכונה מסלול אוון-ספולדינג מדורג כ-5.4 בשל צירוף של חששות מעבר לשיפוע בלבד.[78] טיפוס מצוקים וטיפוס בולדרינג הפכו פופולריים בפארק באמצע המאה ה-20. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20, הגיע לפארק המתעמל ג'ון גיל (John Gil), והחל לטפס על סלעים גדולים ליד אגם ג'ני. גיל ניגש לטיפוס מפרספקטיבה של מתעמל, ובהיותו בפארק היה למטפס הראשון בהיסטוריה להשתמש בגיר של מתעמלים כדי לשפר אחיזה ולשמור על הידיים יבשות בזמן הטיפוס.[103] בעשורים האחרונים של המאה ה-20 החלו לחקור צוקים קשים במיוחד כולל כמה בקניון דת', ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 תועדו 800 מסלולי טיפוס שונים לפסגות ולצוקים בקניונים.[104]
הפארק הלאומי גרנד טיטון הוא אחד מעשרת הפארקים הלאומיים עם מספר המבקרים הגדול ביותר בארצות הברית.[105] הממוצע השנתי בין 2007 ל-2016 היה 2.75 מיליון מבקרים, כשב-2017 ביקרו בפארק 3.31 מיליון איש.[1] שירות הפארקים הלאומיים הוא סוכנות פדרלית של מחלקת הפנים של ארצות הברית ומנהלת הן את הפארק הלאומי גרנד טיטון והן את הכביש הנופי על שם ג'ון ד. רוקפלר הבן. בפארק הלאומי גרנד טיטון יש בממוצע כ-100 עובדים קבועים וכ-180 עובדים תקופתיים. הפארק גם מנהל 27 חוזי זיכיונות המספקים שירותים כדוגמת לינה, מסעדות, מדריכי טיפוס הרים, חוות בוקרים, דיג ומעבורת על אגם ג'ני.[106] שירות הפארקים הלאומיים עובד בשיתוף פעולה צמוד לסוכנויות פדרליות אחרות כדוגמת שירות היערות של ארצות הברית, שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית, לשכת הטיוב של ארצות הברית, וגם, עקב נוכחותו של נמל התעופה ג'קסון הול בפארק, רשות התעופה הפדרלית. הבנייה הראשונית של מסלול ההמראה צפונית לעיירה ג'קסון הושלמה בשנות ה-30 של המאה ה-20.[107] כאשר הוכרז המונומנט הלאומי ג'קסון הול היה נמל התעופה בתוכו. לאחר שהפארק והמונומנט הלאומי מוזגו היה שדה התעופה ג'קסון הול לנמל התעופה המסחרי היחיד בפארק לאומי של ארצות הברית. שדה התעופה עומד בתקני רעש מהחמורים ביותר בשדה תעופה בארצות הברית. אין המראות ונחיתות בלילה, ומהטייסים מצופה להגיע ולהמריא לאורך פרוזדור תעופה מזרחי, דרומי או דרום-מערבי.[108] נכון ל-2010 היו בתחומי הפארק 110 חלקות קרקע פרטיות, רבות מהן שייכות למדינת ויומינג. ניסיונות לרכוש אותן או להחליף אותן בחלקות קרקע אחרות השייכות לממשל הפדרלי נמשכים והתוכנית היא לגייס 10 מיליון דולר לשם רכישת קרקעות פרטיים באמצעות שיתופי פעולה עם רשויות אחרות.[109] חלק מהכסף מוקצה מהקונגרס באמצעות קרן השימור של הקרקע והמים, אבל ייתכן שהפארק הלאומי גרנד טיטון לא יקבל את כל המימון הנדרש מהקרן כיוון שהוא מחולק בין ארבע סוכנויות פדרליות שונות. בדצמבר 2016 רכש הממשל הפדרלי שטח בן 2.5 קילומטרים רבועים הקרוי "מישורי אנטלופ" (Antelope Flats) מממשלת מדינת ויומינג תמורת 46 מיליון דולר. במקביל נמשכים המאמצים לרכוש את השטחים הפרטיים האחרים שנותרו בשטח הפארק.[110]
מרכזי מבקרים
מרכז המבקרים והתגליות קרייג תומאס (Craig Thomas Discovery and Visitor Center), הסמוך למנהלת הפארק במוס בוויומינג, פתוח כל השנה. מרכז המבקרים נפתח ב-2007 כדי להחליף את מרכז המבקרים הישן שכבר לא ענה על הצרכים. המרכז קרוי על שם קרייג תומאס, סנאטור מוויומינג שהלך לעולמו באותה שנה, ותוכנן על ידי חברת אדריכלים ידועה, בוהלין, ציווינסקי ג'קסון (Bohlin Cywinski Jackson). הוא מומן באמצעות שילוב של מענקים פדרליים ותרומות פרטיות. אודיטוריום סמוך ובו 154 מושבים נפתח לקהל באפריל 2011.
בצפון, בכפר מפרץ קולטר (Colter Bay Village) על אגם ג'קסון, פתוח מרכז המבקרים מפרץ קולטר ומוזיאון לאומניות אינדיאניות (Colter Bay Visitor Center & Indian Arts Museum) מתחילת מאי ועד תחילת אוקטובר. מרכז המבקרים מפרץ קולטר והמוזיאון לאומניות אינדיאניות הוא משכן לתצוגה של אומניות אינדיאניות של דניאל ורנון (David T. Vernon Indian Arts Exhibit) מאז 1972. מרכז המבקרים מפרץ קולטר נבנה ב-1956, וב-2005 נקבע שאינו מספק הגנה נאותה למוצגים של האוסף האינדיאני והאוסף הועבר למרכז השימור של שירות הפארקים בטוסון אריזונה.[111][112] במהלך חורף 2012–2011 הושלם פרויקט שיפוץ במרכז וחלק מאוסף האומנות הושב למרכז ומוצג שוב לקהל.[113]
דרומית למוס על כביש מוס-וילסון (Moose–Wilson Road) שוכן מרכז שמורת לורנס ס. רוקפלר (Laurance S. Rockefeller Preserve Center ) על קרקע שהייתה שייכת למשפחת רוקפלר ושוכנת על אגם פלפס (Phelps Lake). המשפחה תרמה את הרכוש לפארק הלאומי גרנד טיטון שנפתח לציבור ב-2008. הרכוש היה פעם חלק מחוות JY (JY Ranch), חוות חוויית הבוקרים (dude ranch) הראשונה בג'קסון הול.[114]
מרכז המבקרים אגם ג'ני (Jenny Lake Visitor Center) הקרוי על שם האגם שלידו הוא שוכן פתוח מאמצע מאי עד אמצע ספטמבר. מרכז מבקרים זה הוא בתחומי האזור הקרוי "הנפה ההיסטורית תחנת שומרי הפארק של אגם ג'ני" (Jenny Lake Ranger Station Historic District), שבה יש מבנים שנועדו לשימור משנות ה-20. המרכז שוכן במבנה שהצלם הריסון קרנדל (Harrison R. Crandall) בנה כסטודיו לאומנות בשנות ה-20.[115]
לינה
בתחומי הפארק פועלים כמה בתי מלון, מלוניות ואכסניות פרטיים בזיכיון שקיבלו משירות הפארקים הלאומיים.[116] בנוסף, בפארק מספר אתרי קמפינג ללינה עצמאית בשקי שינה או אוהלים. חלק מן המטיילים בפארק לנים בעיירת הנופש הקרובה ביותר אליו - ג'קסון (Jackson), שבה בתי מלון רבים, מסעדות וכן אטרקציות תיירותיות.
בית המלון הגדול ביותר הוא "ג'קסון לייק לודג'" (Jackson Lake Lodge), המנוהל על ידי חברת גרנד טיטון לודג'. בית המלון שוכן בסמוך לסכר אגם ג'קסון ויש בו 385 חדרים, חדרי פגישות, מינימרקט ומסעדה. חברת גרנד טיטון לודג' מנהלת גם את המלונית "ג'ני לייק לודג'" (Jenny Lake Lodge), שהלינה בה היא בבקתות ויש בה גם מסעדה, ואת "כפר מפרץ קולטר", שבו יש בקתות, מסעדה, מינימרקט, מכבסה ומרינה.[117] דרומית לסכר אגם ג'קסון פועלת המלונית "סיגנל מאונטיין לודג'" (Signal Mountain Lodge) המנוהל על ידי חברת Forever Resorts, ובה יש בקתות, מרינה, תחנת דלק ומסעדה.[118] המועדון האלפיני האמריקני (American Alpine Club) מפעיל אכסניה בסגנון מעונות בחוות המטפס של גרנד טיטון (Grand Teton Climber's Ranch) המיועדת למטפסי הרים.[119] בסמוך לנהר סנייק ביישוב מוס בפארק הוקם אתר בקתות על קרקע פרטית ומתקנים נלווים בשם דורננ'ס (Dornan's) הפועל כל השנה.[120] אפשרות נוספת ללינה קיימת בחוות טריאנגל X (Triangle X Ranch), רכוש פרטי נוסף בפארק וחוות חוויית הבוקרים האחרונה הקיימת בגבולות הפארק.[121]
פעילויות
בשטח הפארק הלאומי גרנד טיטון ובאזורו סוגים שונים של אטרקציות ופעילויות, המתאימים לגילאים שונים. רוב התיירים מגיעים לפארק החודשים מאי עד אוקטובר, שכן אז מזג האוויר נעים יחסית ולא קר מדי.
בשטח הפארק עצמו ישנם כ-160 קילומטרים של כבישים וכן כ-370 קילומטרים של מסלולי טיולים מסומנים למטיילים, חלקם למיטיבי לכת בלבד, אם כי רבים מהם מתאימים גם למשפחות ולכאלה שלא רגילים בהליכה מאומצת. אפשרויות בילוי אחרות בפארק הן רפטינג באזורים סוערים או שקטים יחסית של הנהר סנייק, דיג, רכיבה על חמורים או סוסים במורדות ההרים או בעמק, טיפוס הרים בהרי הפארק או סביבתו וכן אפשרות לשכור סירת מנוע או משוטים לשיט באגמי הפארק. מרבית הפעילויות הללו אפשריות בחודשי הקיץ בלבד.
כל הרי רכס טיטון שבפארק מכוסים בשלג בעת החורף. פסגות ההרים בפארק הלאומי מכוסות בשלגים במשך כל השנה, אולם במשך החורף הטמפרטורות צונחות ולרוב יורד שלג כבד; אז, כאשר לא ניתן לטייל בפארק או ללון בו בקמפינג בשל האקלים, מנצלים גולשי סקי ואוהבי ספורט שלג את הפארק והעיירה ג'קסון שמשמשת כמעין עיירת קיט אלפינית, לפעולות אלו.
טיפוס הרים
הפארק הלאומי גרנד טיטון הוא יעד פופולרי למטפסי הרים ומטפסי צוקים, חלקית בשל הגישה הקלה להרים ברכב.[122] השבילים מסומנים היטב והמסלולים למרבית הפסגות נקבעו מזמן, והמנוסים והכשירים גופנית מסוגלים לטפס למרבית הפסגות ביום אחד. השבילים המתוחזקים המגיעים למקומות הגבוהים ביותר מטפסים מקרקעית עמק ג'קסון הול מעל ל-1,200 מטרים אל מעברי הרים המכונים לעיתים אוכפים.[21] המשך הטיפוס ממעברי הרים אלו דורש כישורים בדרגות שונות. מטפסי הרים אינם נדרשים לקבל אישור, אבל מצופה מהם לתעד את תוכניות הטיפוס שלהם מרצונם בשירות הפארקים הלאומיים ולדווח לשותפיהם על לוחות הזמנים המתוכנן לטיפוס.[123] כל טיפוס הכולל גם לינה בשטח מחייב קבלת אישור.[124] בפועל מטפסי ההרים מחליטים בעצמם מה רמת המיומנות שלהם ומעודדים אותם שלא לקחת סיכונים מיותרים.[123] חברת מדריכי אקסום (Exum Mountain Guides), הנחשבת אחת מהטובות בתחום זה בארצות הברית, כמו גם חברת מדריכי ההרים ג'קסון הול (Jackson Hole Mountain Guides), מציעים הדרכה וליווי בטיפוס עבור אלו המנוסים פחות או שאינם מכירים את המסלולים.[125][126]
בממוצע מנסים כ-4,000 מטפסי הרים להגיע לפסגת גרנד טיטון מדי שנה והם עולים דרך קניון גארנט (Garnet Canyon) למעבר הרים הקרוי האוכף הנמוך (Lower Saddle) שבין גרנד טיטון למידל טיטון.[127] מהאוכף הנמוך ממשיכים המטפסים דרך מסלול אוון-ספולדינג (Owen-Spalding route) או רכס אקסום (Upper Exum Ridge Route) לפסגת הגרנד טיטון, אם כי יש 38 מסלולים שונים לפסגה.[122] המסלול דרך המדרון הצפוני (North face) עולה לגובה 910 מטרים והתפרסם בעולם וכולל תריסר פיצ'ים[hebrew 5] והוא בדרגה 5.8 בסולם הטיפוס. הטיפוס למידל טיטון הוא טיפוס פופולרי נוסף שהגישה הקלה ביותר לפסגתו היא באוכף בינו לסאות' טיטון. על הרכס המחבר ומעט צפונה מגרנד טיטון שוכן הר מוראן, שהוא רחוק יותר מתחילת השבילים וקשה יותר לגישה ולטיפוס. המסלול המכונה Direct South Buttress של הר מוראן כולל טיפוס לגובה של כ-1,500 מטרים שנחשב לטיפוס הקשה ביותר בארצות הברית כאשר הוא נכבש לראשונה ב-1953. יעדי טיפוס פופולריים אחרים כוללים את הר באק (Buck Mountain), סימטרי ספייר (Symmetry Spire), הר סנט ג'ון (Mount Saint John), הר ויסטר (Mount Wister), הר טיווינוט (Teewinot Mountain), ופסגת נז פרס (Nez Perce Peak), ולכל אחד מההרים יש לפחות שישה מסלולים מוכרים אל פסגותיהם.[122]
מחנאות וטרקים
בפארק הלאומי גרנד טיטון יש חמישה אתרי מחנאות שאפשר להגיע אליהם ברכב (front-country). הגדולים שבהם הם מחנה מפרץ קולטר (Colter Bay campground) ומחנה גרוס ונטר (Gros Ventre campground), שבכל אחד יש מקום ל-350 מעונועים.[128] בליזרד קריק (Lizard Creek campground) ובסיגנל מאונטיין (Signal Mountain campground) יש 60 ו-80 מקומות בהתאמה בעוד שבמחנה הקטן ביותר אגם ג'ני (Jenny Lake campground) יש 49 מקומות לאוהלים בלבד. בנוסף, חיבור מלא לרכבי RV יש באתר המופעל בזיכיון בכפר מפרץ קולטר ובו 112 מקומות ועוד 100 מקומות לרכבים ו-75 מקומות לאוהלים יש בחוות פלאג (Flagg Ranch) בשטח של הכביש הנופי על שם ג'ון ד. רוקפלר הבן.[128] אף שכל אתרי המחנאות פתוחים משלהי האביב ועד שלהי הסתיו בלבד, קיימת אפשרות למחנאות בתנאים פרימיטיביים בחורף על השלג בסמוך למרכז המבקרים.[128]
אתרי מחנאות שאפשר להגיע אליהם ברגל על גב סוס בלבד מכונים אתרי מחנאות נידחים (backcountry campsites), והלינה בהם דורשת אישור, אם כי היא מותרת במרבית האתרים כל השנה. שירות הפארקים הלאומיים מנהל את חלוקת האישורים כך שלא ייווצר מצב של עומס על המשאבים.[124] אש גלויה אסורה באתרי המחנאות וכל המזון חייב להיות מאוחסן במכלים חסיני דובים שאושרו על ידי ועדת דוב הגריזלי, גוף משותף לכמה סוכנויות פדרליות.[124] רשימת המוצרים המאושרים מתעדכנת מדי פעם.[129] בנוסף, יכולים המטיילים להשתמש בתרסיס דובים (bear spray) על מנת להתחמק מדובים תוקפניים.[130]
בפארק יש 370 קילומטרים של שבילי הליכה, בדרגות קושי מקל למאומץ.[131] שבילי ההליכה הקלים ממוקמים בעמק, שבו שינויי הגבוה הם מינימליים בדרך כלל. בקרבת כפר מפרץ קולטר קיים שביל הרמיטג' פוינט (Hermitage Point Trail) באורך 15.1 קילומטרים הנחשב קל.[132] כמה שבילים אחרים מחברים בין הרמיטג' פוינט לשביל אגם אמה מטילדה (Emma Matilda Lake Trail) ולשביל אגם טו אושן (Two Ocean Lake Trail), שגם הם נחשבים קלים יחסית באזור ג'קסון לייק לודג'. שבילים קלים נוספים כוללים את שביל העמק (Valley Trail) שמסלולו הוא מאגם טרפר (Trapper Lak) בצפון ועד הגבול הדרומי של הפארק בסמוך לכפר טיטון, ושביל אגם ג'ני (Jenny Lake Trail), המקיף את האגם. שבילים בינוניים עד קשים מובילים לתוך הקניונים ומדורגים על פי המרחק, וחשוב יותר, הפרשי הגובה. העליות הגבוהות ביותר הן בשביל קניון פיינטברש (Paintbrush Canyon Trail), שביל אגן אלסקה (Alaska Basin Trail) ושביל קניון גארנט (Garnet Canyon Trail), שבהם מטפסים מעל ל-1,200 מטרים.[21] סוסים ובהמות משא מותרים בכמעט כל השבילים בפארק. עם זאת, יש רק חמישה אתרי מחנאות המיועדים לבהמות משא ואתרי מחנאות אלו רחוקים ממעברי ההרים.[133] אופניים מוגבלים לכבישים לכל רכב בלבד והפארק הרחיב חלק מהכבישים על מנת להבטיח את שלומם של רוכבי האופניים.[134] נתיב אספלט המיועד לאופניים שאינם ממונעים נסלל ב-2009 מהעיירה ג'קסון עד אגם דרום ג'ני (South Jenny Lake).[134]
שיט ודיג
השיט בפארק הלאומי גרנד טיטון מותר בכל האגמים בג'קסון הול, אבל סירות מנוע מותרות רק באגם ג'קסון ובאגם ג'ני. אף שאין הגבלה על עוצמת המנוע באגם ג'קסון (אם כי יש הגבלה על עוצמת הרעש), מנועים בסירות באגם ג'ני מוגבלים להספק של 10 כוחות סוס.[135] באגמים ברפאו, ברדלי, אמה מטילדה, ליי, פלפס, סטרינג, טאגרט וטו אושן מותרות סירות בלתי ממונעות בלבד. יש ארבעה מקומות מסודרים שבהם אפשר להשיק סירות באגם ג'קסון ואחד באגם ג'ני. בנוסף, סירות מפרש, גלשני רוח וסקי מים מותרים רק באגם ג'קסון. באופנוע ים אסור להשתמש בכל רחבי הפארק.[135] כל הסירות חייבות לעמוד בתקנות בטיחות שונות, כולל גלגלי הצלה לכל נוסע.[136] בנהר סנייק מותר להשיט סירות שאינן ממונעות בלבד.[137] כל נתיבי המים האחרים בפארק הם מחוץ לתחום לשיט, ואיסור זה כולל את כל האגמים האלפיניים והיובלים של הנהר סנייק.[136]
מ-2010 החל הפארק הלאומי גרנד טיטון לחייב את כל הסירות להציג מדבקת "מינים פולשים מימיים" (Aquatic Invasive Species) המופקת על ידי מחלקת הציד והדגה של ויומינג או אישור סירה של הפארק הלאומי ילוסטון.[136] במטרה להבטיח שנתיבי המים בפארק לא יזוהמו במינים פולשים כדוגמת צדפת הזברה (Dreissena polymorpha) או הטפיל Myxobolus cerebralis. מהשייטים מצופה לעמוד בתקנות מסוימות כולל הצגה של הסמכה עצמית של ציות לתקנות על לוח השעונים של כל רכב המחובר לגורר סירות ריק.[138][139]
הדיג בפארק הלאומי גרנד טיטון מנוהל על ידי מחלקת הדגה והציד של ויומינג ורישיון דיג של מדינת ויומינג נדרש על מנת לדוג בכל נתיבי המים בפארק הלאומי גרנד טיטון.[140] מותר לדוג עד שש טרוטות ביום, מתוכן לא יותר משלוש טרוטות קלארק, כשאף אחת לא יותר ארוכה מ-30 סנטימטרים, מלבד אלו הנידוגות באגם ג'קסון, שבו האורך המקסימלי המותר הוא 61 סנטימטרים. יש גם הגבלות על העונות שבהן מותר לדוג במקומות מסוימים כמו גם על סוגי הפיתיונות וציוד החכות.[140]
פעילויות חורף
מבקרים רשאים להשתמש בנעלי שלג ולעשות סקי למרחקים ואינם מוגבלים לשבילים.[141] כביש פארק טיטון בין תחילת שביל אגם טאגרט לאתר הקמפינג של הר סיגנל מאונטיין סגור לתנועת כלי רכב במהלך החורף וקטע זה של הכביש עובר הכנה לתנועה של סקי ונעלי שלג.[142] שירות הפארקים מציע סיורים מודרכים בנעלי שלג מדי יום מהמטה הראשי במוס.[141] לינה בשטח מותרת בחורף, אבל דורשת קבלת אישור והמבקרים אמורים לברר על סכנות ממפולות שלגים.[141]
המקום היחיד בפארק הלאומי גרנד טיטון שבו מותר השימוש באופנועי שלג הוא על אגם ג'קסון.[143] שירות הפארקים מחייב שכל אופנועי השלג ישתמשו ב"טכנולוגיה הטובה ביותר" ומפרט את הדגמים השונים המותרים של אופנועי שלג, שכולם נחשבים להכי פחות מזהמים והכי פחות מרעישים. כל אופנועי השלג חייבים להיות בני פחות מ-10 שנים ונסעו פחות מ-9,700 קילומטרים.[143] בנוסף, השימוש באופנועי שלג הוא במטרה להגיע לאתרי דיג בקרח בלבד.[144] עד 2009 הותרה תנועת אופנועי שלג גם בקטע שבין צומת מוראן וחוות פלאג הסמוכה לכביש הנופי על שם ג'ון ד. רוקפלר הבן, כך שנוסעים במסלול אופנועי השלג של קו פרשת המים של אמריקה (Continental Divide Snowmobile Trail) יוכלו לעבור בין היער הלאומי ברידג'ר-טיטון והפארק הלאומי ילוסטון. ב-2009 נסגר נתיב זה עקב סגירת הגישה החופשית לאופנועי שלג לפארק הלאומי ילוסטון.[144]
- שירות הפארקים הלאומיים: דפי המידע על הפארק הלאומי גרנד טיטון (חלק מהמידע בנושאי בעלי החיים והצמחייה ששוחרר לשימוש חופשי הועתק לאחר עריכה)
- פרסום שירות הפארקים הלאומיים: ההכרזה על גרנד טיטון כפארק לאומי - נכתב על ידי ג'קי סקאגס (Jackie Skaggs)
- Eric Peterson, Frommer's Yellowstone and Grand Teton National Parks, Frommer's, 2008 ISBN 978-0470181942
- Ann G. Harris, Esther Tuttle et Sherwood D. Tuttle, Geology of national parks, Kendall/Hunt Pub. Co., 2003 ISBN 978-0787299705
- National Park Service, Grand Teton : a guide to Grand Teton National Park, Wyoming, U.S. Dept. of the Interior, 1984 ISBN 978-0912627199
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי גרנד טיטון (באנגלית)
הפארק הלאומי גרנד טיטון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- הפארק הלאומי גרנד טיטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Grand Teton Association
- גלריית תמונות מהפארק (באנגלית)
- "טיול וירטואלי" לאזור הפארק (באנגלית)
- מידע תיירותי רב על הפארק (בעברית)
אור הורביץ, ילוסטון וגרנד טיטון: ביקור בשניים מהפארקים הלאומיים היפים בארה"ב, באתר הארץ, 4 בינואר 2022- שולמית ברנט, טיול בפארק הלאומי גרנד טיטון, באתר GoTravel
- השם שהאקדמיה נתנה ל-outwash plains
- באנגלית braided-river system, שלמה שובאל מגדיר זאת כ"תנועת מים באפיק נהר שנראית כרשת של נתיבים רדודים המתאחדים ומתפלגים חליפות בשעה שהם מתפתלים בין שרטונות."
- צורה זו נוצרת כאשר שלושה קרקסים קרחוניים או יותר שוחקים את ההר משלושה כיוונים.
- צורה זו נוצרת כאשר שני קרקסים קרחונים שוחקים את ההר זה לכיוונו של זה.
- Pitch הוא קטע טיפוס בין שתי תחנות, והוא חייב להיות קצר מחבל הטיפוס שאורכו בין 50 ל-80 מטרים.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
