שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
מדינות ארצות הברית
אחת המדינות שמהוות חלק מפדרציית ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
ארצות הברית היא פדרציה של 50 מדינות. אזרח של אחת המדינות הללו הוא בו-זמנית אזרח של המדינה שבה מקום מושבו ואזרח של האיחוד הפדרלי – ארצות הברית. כל אזרח בארצות הברית חופשי לגמרי לעבור ממדינה למדינה בלא צורך באישור ממשלתי כלשהו (למעט במקרים ספציפיים של אדם הנמצא במאסר על תנאי).
חלוקת הסמכויות בין המדינה לפדרציה נקבעת על פי חוקת ארצות הברית. כל אחת מהמדינות, מרגע שאשררה את החוקה, העבירה חלק מסמכויותיה לשלטון הפדרלי, אך הותירה בידיה חלק מריבונותה. באופן עקרוני, תחומי המשפט (חקיקה פלילית ואזרחית וכן דיני המשפחה ודיני החברות), החינוך, הרפואה, התחבורה, התשתיות וביטחון הפנים[1] נותרו בסמכות המדינות (אם כי – בתחומים מסוימים – במימון, לפחות חלקי, המועבר מהאוצר הפדרלי), בעוד החלטות בנוגע לסחר חוץ, חוקי הגירה, מדיניות צבאית ומדיניות בין-לאומית עברו לידי השלטון הפדרלי.
במהלך השנים שונתה חלוקת הסמכויות בין המדינות לבין השלטון הפדרלי, והמגמה הכללית היא של ריכוז סמכויות, דהיינו העברת יותר ויותר סמכויות מהמדינות אל השלטון הפדרלי.
Remove ads
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
 |
ראו גם – זכויות המדינות בארצות הברית |
בעת הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776, היו באיחוד שהשתחרר משלטונה של בריטניה 13 מדינות. בתחילה היו לאיחוד מעט מאוד סמכויות, כפי שאלה נקבעו בתקנון הקונפדרציה. מאחר שאיחוד זה לא הצליח לקיים שלטון מרכזי מספק, הסכימו המדינות להגדיל את סמכויות השלטון המרכזי, ועשו זאת באמצעות ביטול תקנון הקונפדרציה והחלפתו בחוקת ארצות הברית שנכנסה לתוקף בשנת 1789. על פי החוקה, לקונגרס של ארצות הברית סמכויות לצרף לאיחוד מדינות נוספות.
עם זאת, כאמור, נושא חלוקת הריבונות בין המדינות לממשל הפדרלי הוא דינאמי ונתון לשינוי במשך השנים, ולעיתים אף מעורר מחלוקות עד ימינו. חוקת ארצות הברית היא קשה יחסית לשינוי, ועם התגברות כוחו של בית המשפט העליון של ארצות הברית לספק פירושים לחוקה (התמציתית למדי ולעיתים לא ברורה מספיק בהקשר ליחס שבין המדינות לאיחוד), יחד עם יכולתו הגוברת של הממשל הפדרלי להטיל מס ישיר, התעצם כוחו של הממשל הפדרלי לעומת כוחן של המדינות במשך השנים.
נושא הריבונות וחלוקת הסמכויות בין המדינות לבין הממשל המרכזי עמד תכופות במרכז העיסוק הפוליטי במאה השנים הראשונות לקיום המדינה. מצד אחד עמדו אישים כגון ג'פרסון ומדיסון אשר דגלו בגישה של "זכויות המדינות" (states' rights) וראו במדינות השונות כארצות ריבוניות כמעט, כשמעמדו של הממשל הפדרלי מוגבל בעיקרו אך ורק ליישוב סכסוכים בין המדינות שבפדרציה, לפיתוח מדיניות בין-לאומית ולפירוש מילולי ומצומצם מאוד של החוקה. כנגדם עמדו אישים כגון המילטון ומרשל אשר דגלו בממשל מרכזי חזק, בו המדינות אינן אלא מחוזות מנהליים הכפופים לשלטון פדרלי בעל סמכויות נרחבות, תוך כדי שהם נסמכים על פירוש נרחב לעקרונות החוקה כדי לספק בסיס חוקי להרחבת סמכויות הממשל הפדרלי. התוצאה היא מעין פשרה בין הגישות, אולם עם השנים יש מגמה ברורה של נטילת יותר ויותר סמכויות לממשל הפדרלי תוך כדי הצורך להתמודד עם בעיות כלל ארציות סבוכות כגון מלחמות בין-לאומיות, הגירה, שפל כלכלי, והמשבר העמוק ביותר שפקד את ארצות הברית אי פעם – שאלת העבדות ומלחמת האזרחים, בה טענו מדינות הדרום שזכותן לפרוש מהאיחוד, בעוד שהחוקה, בהיותה תמציתית, אינה מתייחסת לפרישה של מדינה מהאיחוד (אף על פי שתקנון הקונפדרציה שקדם לה קבע שהאיחוד הוא נצחי). לאחר מלחמת האזרחים בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין – טקסס נגד וייט קבע כי אין למדינה זכות חד-צדדית לפרוש מהאיחוד.
בשנת 1973 הועלתה הצעה לחשב מחדש את החלוקה המנהלית של מדינות ארצות הברית, לרבות שינוי הגבולות שלהן ואף צמצום מספרן הכולל ל-38 מדינות. ההצעה הועלתה על ידי ג'ורג' עצל פירסי, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטת המדינה של קליפורניה (אנ'). הוא סבר שהגבולות מיושנים מדי, מבוססים על ההתרחבות למערב ארצות הברית מהמאה ה-19, ולא מתחשבים בפריסת האוכלוסייה, ולכן צריך להזיז את הגבולות כך שריכוז האוכלוסיות יהיו במרכזי המדינות החדשות (להן גם הציע שמות חדשים). התוכנית שלו קנתה תומכים רבים, מכלכלנים, גאוגרפים, ועד לפוליטיקאים. אבל תוכניתו לא התקבלה לבסוף בידי הממשל הפדרלי בוושינגטון כנראה מפני העלויות הגבוהות של סידור מחדש כל תחומי הפנים שיושפעו מכך, כגון: מחוזות בחירה, מיסוי, מיפוי ועוד.[2]
Remove ads
ממשל
סכם
פרספקטיבה
בארצות הברית, כל אחת מחמשים המדינות מהווה ישות ריבונית למחצה הפועלת תחת עקרון הפדרליזם. אף שמדינות אלו כפופות לחוקת ארצות הברית ולסמכויות הממשל הפדרלי של ארצות הברית, הן מחזיקות בשלטון עצמאי בתחומים רבים, עם חוקה משלהן, רשויות שלטון עצמאיות, ומערכות חקיקה, אכיפה ושיפוט נפרדות.
עקרונות יסוד חוקתיים
היחסים בין המדינות לממשל הפדרלי מוסדרים בעיקרם באמצעות שלושה עקרונות חוקתיים:
- עקרון הסמכויות המוקנות – הממשלה הפדרלית מוסמכת לפעול רק בתחומים שנקבעו לה במפורש בחוקת ארצות הברית (Article I, Section 8).
- עקרון השאריות (Tenth Amendment) – סמכויות שאינן מוקנות לממשל הפדרלי, ואינן נאסרות על המדינות, שמורות למדינות או לעם.
- עקרון העליונות (Supremacy Clause) – כאשר מתקיים עימות בין חוק מדינתי לחוק פדרלי בתחום בו יש לממשל סמכות, הדין הפדרלי גובר.
עקרון העליונות הפדרלית (Supremacy Clause)
חוקת ארצות הברית קובעת בסעיף VI, פסקה 2, את עקרון העליונות (Supremacy Clause), שלפיו החוקה הפדרלית, חוקי הקונגרס שנחקקו על פיה, ואמנות בינלאומיות שאושרו כדין – הם "החוק העליון של הארץ" (the supreme Law of the Land), וגוברים על כל חוק מדינתי נוגד. משמעות הדבר היא שכאשר נוצר ניגוד בין חוק מדינתי לבין חוק פדרלי בתחום שבו לממשל הפדרלי יש סמכות (delegated power), החוק הפדרלי יגבור והחוק המדינתי ייחשב בטל במידה שהוא סותר את החוק הפדרלי.
בית המשפט העליון של ארצות הברית מפרש את עיקרון העליונות כאמצעי לשמירה על סדר חוקתי אחיד ואחידות משפטית ברחבי המדינה. עיקרון זה מבטיח שלממשל הפדרלי תהיה יכולת לאכוף מדיניות כלל-ארצית, גם אם קיימות מדינות שבחרו לחוקק חוקים סותרים. לדוגמה, אם הקונגרס חוקק חוק המסדיר רגולציה על סחר בין-מדינתי, מדינה בודדת אינה רשאית לחוקק הסדר מקומי שסותר או מסכל את מטרת החוק הפדרלי.
קיומו של חוק פדרלי בתחום נתון עשוי לשלול את האפשרות לחקיקה מדינתית משלימה, בתהליך הקרוי preemption – הדחה. Preemption יכולה להיות מפורשת (כאשר החוק הפדרלי מצהיר במפורש שהוא מבטל חקיקה מדינתית בנושא) או משתמעת (כאשר ניכר כי מטרת החוק הפדרלי היא להסדיר את התחום כולו ולהותיר את המדינות מחוץ למעגל ההסדרה). בפסיקות שונות הבהיר בית המשפט העליון כי גם חוק מדינתי שאינו מתנגש במישרין, אך מערים קשיים על יישום מדיניות פדרלית – עשוי להיות בטל.
עם זאת, עקרון העליונות אינו מבטל את עצמאותן של המדינות בתחומים שאינם בסמכות פדרלית מובהקת. המדינות רשאיות להפעיל סמכויות שלטוניות עצמאיות בתחומים כמו חינוך, דיני עונשין, מוסר ציבורי, תכנון מקומי, רישוי עסקים, בריאות הציבור ועוד – כל עוד אינן מתנגשות עם החוק הפדרלי. יתרה מכך, במדינות רבות נחקקו חוקים מחמירים יותר מהחוק הפדרלי (כגון בתחומי הגנת הסביבה, זכויות עבודה או איסור שימוש בנשק), כל עוד אין בחוק הפדרלי מניעה מפורשת לכך.
עיקרון העליונות בא לידי ביטוי גם במערכת השיפוט: כאשר תביעה בבית משפט מדינתי מעוררת שאלה של פרשנות חוקתית פדרלית או חוק פדרלי, רשאי הנתבע לבקש להעביר את התיק לבית משפט פדרלי. כמו כן, לבית המשפט העליון של ארצות הברית הסמכות העליונה לפרש את החוקה והחוק הפדרלי, ובכך להכריע במחלוקות בין רשויות המדינתיות לבין הממשל הפדרלי.
החוקה המדינתית
לכל מדינה יש חוקה משלה – מסמך יסוד משפטי הקובע את עקרונות הממשל, זכויות האזרח, ומבנה הרשויות. חוקות מדינתיות נוטות להיות מפורטות יותר מחוקת ארצות הברית, ולעיתים קרובות כוללות סעיפי מדיניות מפורטים, מנגנוני משאל עם, ותיקונים תכופים. החוקה המדינתית היא מקור הסמכות העליון של המדינה, בכפוף לעליונות חוקת ארצות הברית.
מבנה הממשל המדינתי
בכל אחת מהמדינות קיימות שלוש רשויות שלטוניות נפרדות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת. מבנה זה מושפע ממודל הפרדת הרשויות של הממשל הפדרלי, אך אינו מחויב לו באופן מלא, ויש בו גמישות בין מדינה למדינה.
הרשות המחוקקת המדינתית
לרוב המדינות רשות מחוקקת דו-ביתית (bicameral legislature), הדומה במבנה הכללי לקונגרס הפדרלי, וכוללת:
- בית תחתון: נקרא לרוב House of Representatives או General Assembly.
- בית עליון: לרוב נקרא State Senate.
החריגה היחידה היא מדינת נברסקה, שבה קיימת רשות מחוקקת חד-ביתית (unicameral) הפועלת במתכונת לא-מפלגתית.
חברי שני הבתים נבחרים על ידי אזרחי המדינה במחוזות בחירה חד-נציגיים. תקופת הכהונה נעה לרוב בין שנתיים (בבתים התחתונים) לארבע שנים (בסנאט). הסמכויות כוללות חקיקת חוקים בעניינים הנתונים לסמכות המדינה, אישור תקציב המדינה, אשרור מינויים מסוימים, ולעיתים גם יזימת תיקונים לחוקת המדינה או משאלי עם.
בדומה לקונגרס של ארצות הברית, לכל אחד מהבתים יש יושב ראש נבחר (Speaker of the House או President of the Senate), וועדות חקיקה מקצועיות המטפלות בנושאים כגון בריאות, ביטחון פנים, חינוך, תחבורה, משפטים ומיסוי.
הרשות המבצעת המדינתית
בראש הפדרציה עומד נשיא שהוא ראש הרשות המבצעת של הממשל הפדרלי. בראש כל אחת מחמישים המדינות המרכיבות את הפדרציה עומד עומד המושל (Governor), שהוא ראש הרשות המבצעת באותה מדינה. המושל, שאינו כפוף לרשויות הפדרליות, הוא המנהל הפוליטי והטקסי של המדינה. המושל (Governor), נבחר בבחירות ישירות על ידי תושבי המדינה, לרוב לכהונה של ארבע שנים (ולעיתים, כמו בניו המפשייר ו-ורמונט, לשנתיים).
סמכויות המושל כוללות:
- יישום ואכיפה של חוקי המדינה.
- מינוי ראשי משרדים מדינתיים, סגל משפטי, ולעיתים שופטים.
- זכות וטו על חקיקה (שלרוב ניתנת לעקיפה ברוב מיוחד בבית המחוקקים).
- סמכות להנפיק צווים מנהליים.
- מתן חנינות והקלה בעונשים לעבריינים שהורשעו לפי חוקי המדינה.
- הפעלת המשמר הלאומי המדינתי (National Guard) בעתות חירום.
לצד המושל פועלים בעלי תפקידים נוספים, חלקם נבחרים בנפרד וחלקם ממונים על ידו – ובכך נוצרת לעיתים מערכת שלטונית מבוזרת, שבה לחלק מגופי הרשות המבצעת יש עצמאות מלאה. בין בעלי התפקידים הבולטים ניתן למנות את:
- סגן המושל (Lieutenant Governor) – לעיתים משמש כנשיא הסנאט המדינתי.
- מזכיר המדינה (Secretary of State) – אחראי על ניהול הבחירות, רישום מסמכים רשמיים, וחוקיות הפעולות השלטוניות.
- התובע הכללי (Attorney General) – מייצג את המדינה בהליכים משפטיים, מפקח על אכיפת החוק ועל משרדי התביעה.
- גזבר המדינה (Comptroller / State Treasurer) – אחראי על הפיקוח התקציבי וניהול הכספים הציבוריים.
המושל ויתר נבחרי הרשות המבצעת מהווים את הסמכות האדמיניסטרטיבית העליונה במדינה, אך כפופים לחוקת המדינה ולחוקיה, וכפיפות זו נאכפת על ידי בתי המשפט המדינתיים.
הרשות השופטת המדינתית
מערכת המשפט של כל מדינה פועלת בנפרד ממערכת בתי המשפט הפדרלית, אך במקביל לה. בתי המשפט המדינתיים דנים ברוב המכריע של ההליכים הפליליים והאזרחיים בארצות הברית. בתי המשפט המדינתיים כפופים לפרשנות החוקתית של בית המשפט העליון של ארצות הברית כאשר מתעוררות שאלות של חוקת ארצות הברית או של חוק פדרלי.
המבנה האופייני כולל שלוש דרגות שיפוט:
- בתי משפט לערכאה ראשונה (Trial Courts) – דנים בתיקים פליליים ואזרחיים, ובהם נידונות תביעות קטנות, תביעות נזיקין, דיני משפחה, מקרקעין, חוזים, משפט פלילי, תכנון עירוני, ועוד.
- בתי משפט לערעורים (Intermediate Appellate Courts) – קיימים בכ-40 מדינות, ואליהם ניתן לערער בזכות על פסקי דין של הערכאות הנמוכות.
- בית המשפט העליון של המדינה (State Supreme Court) – מהווה את הערכאה העליונה לפרשנות חוקת המדינה ולביקורת שיפוטית על הרשויות. בפועל, הוא המקבילה המדינתית לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אם כי תחולתו מוגבלת לתחומי שיפוט פנימיים.
מנגנוני מינוי השופטים משתנים: חלקם נבחרים בבחירות ישירות (פוליטיות או לא-מפלגתיות), חלקם ממונים על ידי המושל באישור הסנאט המדינתי, וחלקם לפי מודלים מעורבים כמו "שיטת מיזורי" – מינוי מקצועי זמני ואחריו בחירות לאישור ציבורי.
ממשל מקומי בתוך המדינות
ראשי ערים, מועצות עיר, שריפים ושופטים עירוניים נבחרים לרוב בבחירות ישירות. עם זאת, סמכויות הרשויות המקומיות מעוגנות בחוקי המדינה, ואין להן ריבונות חוקתית נפרדת.
הרשויות המקומיות במדינות ארצות הברית מהוות את הדרג המנהלי הנמוך ביותר במבנה השלטון, ופועלות מכוח חוקי המדינה. הממשל המקומי אחראי על ניהול עניינים מוניציפליים כגון תחבורה ציבורית, חינוך, שירותי בריאות מקומיים, תברואה, רישוי עסקים, תכנון עירוני, שיטור קהילתי, כיבוי אש, גביית מסי רכוש ומתן שירותים ציבוריים נוספים. הממשל המקומי כולל ערים, עיירות, מחוזות (counties), כפרים ורשויות ייחודיות. סמכויותיהם של גופים אלה נגזרות מהחוקה והחוקים של המדינה הרלוונטית.
ברוב הערים פועל ממשל עירוני הכולל ראש עיר (Mayor), מועצת עיר (City Council) ולעיתים מנהל עיר מקצועי (City Manager). קיימים מספר דגמים חוקיים-מוסדיים של ממשל עירוני, המשתנים לפי חוקת המדינה, צ'רטר עירוני ואופי השלטון המקומי.
ראשי עיר
- מודל ראש עיר חזק (Strong Mayor)- במודל זה, ראש העיר נבחר בבחירות ישירות והוא נושא באחריות העיקרית לניהול העיר. בידיו סמכויות ביצועיות מרכזיות, כולל מינוי ראשי המחלקות העירוניות, אחריות על התקציב העירוני, ייזום מדיניות עירונית, ולעיתים גם זכות וטו על החלטות מועצת העיר. מודל זה נפוץ בעיקר בערים גדולות. (ניו יורק).[3]
- מודל ראש עיר חלש (Weak Mayor) - במודל זה, סמכויותיו של ראש העיר מוגבלות, והוא משמש בעיקר כדמות ייצוגית או יושב-ראש מועצת העיר. ההחלטות הביצועיות מתקבלות על ידי מועצת העיר או מתחלקות בין חבריה. לעיתים קרובות אין לראש העיר זכות וטו, והוא נדרש לפעול תוך הסכמה רחבה עם גורמים נבחרים אחרים. כך למשל בערים קטנות רבות במדינת ורמונט, כגון מונטפלייר (Montpelier), ראש העיר ממלא תפקיד סמלי בעיקרו, בעוד שהמועצה העירונית מחזיקה בסמכות הביצועית העיקרית.
- מודל מועצת-מנהלת (Council–Manager) - מודל זה משלב מועצה נבחרת עם ראש עיר סמלי יחסית, לצד מנהל עיר מקצועי (City Manager) המתמנה על ידי המועצה. מנהל העיר, לרוב איש מקצוע שאינו נבחר ציבור, מופקד על הניהול היומיומי של שירותי העיר, תיאום בין מחלקות עירוניות, יישום המדיניות שקובעת המועצה, והכנת התקציב. תפקיד ראש העיר מוגבל לרוב לניהול ישיבות המועצה ולייצוג טקסי. כך למשל בפיניקס שבאריזונה פועל מודל Council–Manager. המועצה בוחרת מנהל עיר מקצועי, בעוד שראש העיר הנבחר משמש בעיקר כיו"ר המועצה ונציג ציבורי.[3]
מועצת העיר
מועצת העיר מהווה את הרשות המחוקקת של העירייה. היא מורכבת מחברים נבחרים (councilmembers או aldermen) במחוזות בחירה או בבחירה כלל-עירונית. המועצה אחראית לחקיקת תקנות עירוניות (ordinances), אישור התקציב העירוני, קביעת מדיניות פיתוח ותכנון, פיקוח על פעולות הרשות המבצעת העירונית ולעיתים גם למינוי מנהל העיר. מבנה המועצה משתנה: יש מועצות חד-לשכתיות (unicameral) או דו-לשכתיות, קטנות או גדולות, מפלגתיות או לא-מפלגתיות, בהתאם לצ'רטר העירוני ולחוקי המדינה.
השריף
השריף (Sheriff) הוא בעל תפקיד נבחר ברוב המחוזות במדינות ארצות הברית, ובמקרים מסוימים גם בערים. השריף הוא לרוב ראש סוכנות האכיפה במחוז, ונושא באחריות על:[4]
- הפעלת בתי הסוהר המקומיים.
- מתן שירותי משטרה לאזורים כפריים או לא-מאוגדים.
- ביצוע צווים של בתי המשפט (כגון צווי תפיסה, פינוי או עיקול).
- אבטחת בתי משפט מחוזיים.
השריף נבחר לרוב בבחירות כלל-מחוזיות, לתקופת כהונה הנעה בין שנתיים לשש שנים. במקומות בהם קיימת גם משטרה עירונית (Police Department), תפקיד השריף מתמקד במחוז ומתקיים לצדה.
Remove ads
טבלת מדינות ארצות הברית
סכם
פרספקטיבה
נכון למפקד האוכלוסין שנערך ב-2020 בארצות הברית מתגוררים 331,449,281 תושבים.[5]
1776–1790
1791–1799
1800–1819
1820–1839
1840–1859
1860–1879
1880–1899
1900–1912
1959
להלן טבלת מדינות ארצות הברית, בירותיהן, שטחיהן, אוכלוסייתן וצפיפות האוכלוסין בהן (לנתוני אוכלוסייה מעודכנים היכנסו לערכי המדינות עצמן):
.svg){kind=small}
Remove ads
נתונים גאוגרפיים
Remove ads
נתונים כלכליים
סכם
פרספקטיבה
רשימה של מדינות ארצות הברית לפי נתונים כלכליים נכון לפברואר 2011:
Remove ads
דתות
סכם
פרספקטיבה
מדינות ארצות הברית לפי קבוצות הדת הגדולות[8]:
Remove ads
סמלי מדינות ארצות הברית
לכל אחת ואחת ממדינות ארצות הברית יש מספר סמלים – ציפור המדינה, אבן חן או סלע המסמל את המדינה, פרח המסמל את המדינה, צבע המשויך למדינה, מאכל המשויך למדינה וכו'.
- אבנים המסמלות את מדינות ארצות הברית
- עצים המסמלים את מדינות ארצות הברית
- פרחים המסמלים את מדינות ארצות הברית
תרבות
סכם
פרספקטיבה
לכל אחת ממדינות ארצות הברית יש מאפיינים תרבותיים ייחודיים, אך קיימות גם מסורות משותפות. בין הביטויים לכך ניתן למנות את הירידים המדינתיים (State Fairs) והירידים המחוזיים (County Fairs), שנערכים מדי שנה ומהווים אירוע עממי רחב.
יריד מדינתי
ערך מורחב – יריד מדינתי (ארצות הברית)
בכל מדינה בארצות הברית נערך אחת לשנה יריד מדינתי (State Fair), הנחשב לאירוע תרבותי וחברתי רחב היקף. ירידים אלה נוסדו במאה ה־19 מתוך מטרה להציג הישגים חקלאיים ותעשייתיים, ובהמשך התפתחו לאירועי פנאי המשלבים חקלאות ובידור. לצד תצוגות בעלי חיים, תחרויות גידולים ותצוגות נוער חקלאיות, מתקיימים בירידים המדינתיים מופעי בידור מגוונים, בהם הופעות מוזיקה של אמנים מקומיים ובינלאומיים, מופעי קרקס וקסמים, תחרויות ספורט מוטורי ותצוגות זיקוקים. בנוסף פועל בירידים מתחם שעשועים (Midway) הכולל מתקנים נודדים ודוכני משחקים.
יריד מחוזי
בנוסף לירידים המדינתיים מתקיימים ברחבי ארצות הברית גם ירידים מחוזיים (County Fairs), אשר מתמקדים בהצגת הפעילות החקלאית המקומית בקנה מידה מצומצם יותר. ירידים אלו כוללים תחרויות בעלי חיים, תצוגות גידולים ותחרויות נוער, לצד בידור מקומי כגון הופעות של להקות אזוריות, מופעי רכיבה על סוסים, דוכני מזון מסורתי ומתקני שעשועים קטנים. בעוד שהירידים המחוזיים מדגישים את אופיים הקהילתי, הירידים המדינתיים נחשבים לאירועים רחבי־היקף המושכים מבקרים מכל רחבי המדינה.
Remove ads
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads