Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי מערות קרלסבד (באנגלית: Carlsbad Caverns National Park) הוא פארק לאומי של ארצות הברית השוכן בהרי גוואדלופה (Guadalupe) שבדרום-מזרח מדינת ניו מקסיקו בארצות הברית. במרכזו מערכת של 113 מערות קרסט, מתוך יותר מ-300 מערות ידועות, שנוצרו כאשר חומצה גופרתית המיסה את סלע הגיר ויצרה כמה מן המערות הגדולות ביותר באמריקה הצפונית. בין השאר כוללות מערות קרלסבד אולם גדול, המכונה בפשטות "החדר הגדול" (Big Room), שאורכו כמעט 1,220 מטרים, רוחבו 191 מטרים וגובהו, בנקודה הגבוהה ביותר, 78 מטרים. החדר הגדול הוא האולם תת-קרקעי הטבעי החמישי בגודלו באמריקה הצפונית ומספר 28 בעולם.
מערכת נטיפים באחת המערות במערכת | |||||
אתר מורשת עולמית | |||||
---|---|---|---|---|---|
| |||||
מידע כללי | |||||
תאריך הקמה | 14 במאי 1930 | ||||
מבקרים בשנה | 520,026[1] (נכון ל־2017) | ||||
גוף מנהל | שירות הפארקים של ארצות הברית | ||||
נתונים ומידות | |||||
שטח | 189.26132[2] קמ"ר | ||||
מיקום | |||||
מדינה | ניו מקסיקו, ארצות הברית | ||||
מיקום | מחוז אדי | ||||
קואורדינטות | 32°10′31″N 104°26′38″W | ||||
www.nps.gov/cave | |||||
בשנת 1995 הוכרז הפארק כאתר מורשת עולמית משום שבשטחו דוגמאות לכמה מן השלבים העיקריים בהתפתחות כדור הארץ ומאפיינים גאולוגיים ייחודיים, ובשל יופי טבעי יוצא דופן וייחודי. כשני שלישים מן הפארק הוגדרו כאזור טבע בראשיתי על מנת להבטיח שלא ייגרמו שינויים לסביבה. שני אתרים בפארק רשומים במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים: "הנפה ההיסטורית של המערות" (The Caverns Historic District) ו"הנפה ההיסטורית מעיינות רטלסנייק" (Rattlesnake Springs Historic District).[3]
הכניסה לפארק היא מכביש 62/180, כ-30 קילומטרים דרומית-מערבית לקרלסבד. תקופת השיא של המבקרים היא בסופי השבוע אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות האמריקאים. המבקרים יכולים להיכנס למערה בפתח הטבעי או לרדת במעלית ממרכז המבקרים.
בתור הפרם, בין לפני 299 ל-251 מיליון שנים, היו כל הלוחות הטקטוניים מאוחדים ליבשת-העל פנגיאה. מרבית אזורי טקסס וניו מקסיקו של ימינו שכנו בחלק המערבי של גוש יבשה גדול זה בסמוך לקו המשווה. את פנגיאה הקיף אוקיינוס נרחב, אבל לשון ים צרה, תעלת הובי (Hovey Channel), קישרה בין האוקיינוס לאגן פרם (Permian Basin), ים פנים-יבשתי שכיסה חלקים מהאזורים שהם כיום צפון מקסיקו ודרום-מערב ארצות הברית. לים פנימי זה היו שלוש זרועות, כשהזרוע המרכזית, המכונה אגן דלאוור (Delaware Basin), הייתה ים פנימי שנמשך מצפון לדרום, סגלגל בצורתו, שאורכו 240 קילומטרים, רוחבו 120 קילומטרים, ושטחו כ-26,000 קמ"ר שהשתרע על אזור שהוא כיום מערב טקסס ודרום-מזרח ניו מקסיקו. שטח הפארק שייך מבחינה גאולוגית לאגן דלאוור.
באמצע תור הפרם התפתחה לאורך שולי ים דלאוור, באזור המקיף את הפארק הלאומי מערות קרלסבד של ימינו, שונית, המכונה שונית קפיטן (Capitán Reef).[4] שלא כמו ביצירת שוניות בימינו, שבהם אחראים בעיקר אלמוגים ליצירת שוניות אלמוגים, השונית מהפרם נבנתה על ידי חיטחבים, ספוגים ומיקרואורגניזמים אחרים. השונית שגשגה והתרחבה במשך מיליוני שנים ואורכה הגיע ל-500 קילומטרים. לקראת סוף תור הפרם, לפני כ-260 מיליון שנים לערך, החל עידן קרח, שגרם לירידת מפלס המים עקב לכידת כמויות מים גדלות והולכות בכיפות הקרח שבקטבים. תעלת הובי שקישרה בין ים דלאוור לאוקיינוס הלכה והצטמצמה. המים בים דלאוור התאדו מהר יותר מאשר המים שהתחדשו, ועקב כך החלו מינרלים לשקוע מתוך המים לקרקעית הים ויצרו רצועות מתחלפות של מלחים ובוץ שהתגבשו לסלע התאדות. בהדרגה מילאו משקעים אלו את האגן וכיסו את השונית.
לפני כ-80 מיליון שנים גרם לחץ טקטוני על השוליים המערביים של אמריקה הצפונית להתרוממות איטית של האזור הכולל את טקסס וניו מקסיקו. שינוי בתנועה הטקטונית לפני 20–30 מיליון שנים גרמו ליצירת העתקים תלולים בצד המערבי של אגן דלאוור. בשלהי הקנוזואיקון, לפני 20 מיליון שנים גרמה תנועה לאורך העתקים אלו להתרוממות שונית קפיטן, שהייתה קבורה מתחת למשקעים, אלפי מטרים ממקומה המקורי מתחת לפני הים. הגוש המורם נחשף לרוחות וגשמים והמשקעים הרכים שכיסו את השונית נסחפו, וחשפו את השונית המאובנת העמידה יותר לסחיפה תוך יצירת הרי גוואדלופה.[5]
מערות קרלסבד שוכנות כיום בשכבות של אבן גיר מעל מי התהום. בתקופה שבה נוצרו המערות היו השכבות בתוך אזור מי התהום. עמוק מתחת לשכבות אבן הגיר יש עתודות נפט (חלק משדה הנפט אמצע היבשת (Mid-Continent Oil Field) הגדול המשתרע מתחת לשש ממדינות ארצות הברית). בשלהי הקנוזואיקון החל לפעפע מימן גופרתי (H2S) מהנפט לתוך מי התהום. במפגש עם מי התהום התחוללה תגובה כימית בין המימן הגופרתי והחמצן במים תוך יצירת חומצה גופרתית (H2S + 2O2 → H2SO4). החומצה הגופרתית שעלתה מעלה תקפה את אבן הגיר והמיסה אותה תוך יצירת המערות. הנוכחות של גבס במערה היא הוכחה לקיומו של תהליך זה, כיוון שהוא תוצאה של התגובה הכימית בין חומצה גופרתית ואבן הגיר.[4] מהרגע שמי התהום החומציים התנקזו מהמערות החלו להיווצר ספלאותמים בתוך המערות. סחיפה של אבן הגיר על פני השטח יצרה את הפתח הטבעי למערות קרלסבד במיליון השנים האחרונות. החשיפה לפני השטח אפשרה זרימת אוויר לתוך המערות. מי גשמים ומי הפשרת שלגים שבהם התמוסס פחמן דו-חמצני חלחלו לתוך הקרקע. ברגע שמים אלו הגיעו לתקרת המערה, הם טפטפו ובחלקם התאדו, כשהם מותירים אחריהם משקע קטן של סידן פחמתי. ההצטברות של משקעים אלו מהתקרה כלפי הרצפה בתהליך זה קרויה נטיף. בנוסף, המים שטפטפו על קרקעית המערה והתאדו יצרו הצטברות של משקעי סידן פחמתי שטיפס כלפי מעלה תוך יצירת זקיף. תצורות שונות של ספלאותמים כוללות עמודים,[hebrew 1] וילונות,[hebrew 2] הליקטיטים[hebrew 3] ופופקורן מערות.[hebrew 4] שינויים בטמפרטורת האוויר וקצב ירידת המשקעים משפיעים על קצב הגידול של הספלאותמים, כיוון שטמפרטורות גבוהות יותר מגבירות את קצב ייצור הפחמן הדו-חמצני בקרקע מעל למערות. הצבע של הספלאותמים נקבע על ידי כמויות קורט של מינרלים במים.
הפארק הלאומי מערות קרלסבד נמצא, כאמור למרגלות הרי גוואדלופה, רכס הרים הנמשך ממערב טקסס לדרום-מזרח ניו מקסיקו. הגובה בחלקו התחתון של הפארק מגיע לכ-1,095 מטרים, ובחלקו העליון - בחלקו העליון של המתלול העולה אל ההרים - כ-1,990 מטרים. שטח הפארק כ-1900 קמ"ר.
חלקו האחר של הפארק נמצא מתחת למדבר צ'יוואוה (Chihuahua). רובו של מדבר זה נמצא במקסיקו; רובו אינו נמצא בשמורות, והחלק השייך לפארק הוא בין הבודדים הזוכים לשימור. זהו אחד מהמדבריות הגדולים באמריקה הצפונית, והוא זוכה יחסית לכמות משקעים גדולה, עם ממוצע של יותר מ-366 מ"מ גשם לשנה. האקלים במקום הוא אקלים יבשתי, עם חורף חמים, קיץ חם, וגשמים בקיץ. הטמפרטורה הממוצעת היא 19°C.
הצמחייה ברוב שטח הפארק היא צמחיית ערבה וצמחיית מדברית מסוגים שונים. בפארק ישנה מערכת אקולוגית מגוונת, ובה מיני צמחים ובעלי חיים שונים שאזור זה הוא להם גבול התפשטותם הגאוגרפית. במדבריות שבדרום-מערב הפארק נמצאת אוכלוסיות יונקים, עופות, זוחלים וחרקים ברמת שׁוֹנוּת מן הגבוהות בארצות הברית. הפארק הוא סביבת קיום חשובה לטורפי על כמו הפומה צפון-אמריקאית, ובה נמצאת גם המושבה הגדולה ביותר בחצי הכדור הצפוני של סנונית המערות (Petrochelidon fulva). במערת העטלפים במערות קרלסבד ישנה מושבה גדולה של עטלפים, המהווה גם בית גידול ללידת הצאצאים, וגם תחנת עצירה לעטלפים נודדים.
הפארק מהווה גם נקודת משיכה לצפרים, המגיעים כדי לצפות ב-357 מיני עופות שנצפו שטח הפארק.[6] בפארק זוהו 67 מיני יונקים (ובהם 17 מיני עטלפים), 55 מיני זוחלים ודו-חיים, חמישה מיני דגים ולמעלה מ-600 מיני חרקים, כאשר הרשימה גדלה מדי שנה. למעלה מ-900 מינים ותת-מינים של צמחים וסקולאריים נמנו בפארק.
שבעה עשר מינים של עטלפים חיים בשטח הפארק, כולל מספר גדול במיוחד של עטלפים מהמין אשף מקסיקני.[7] מעריכים שהאוכלוסייה של אשפים מקסיקנים מנתה פעם מיליונים, אבל מספרם פחת בצורה דרמטית בתקופה המודרנית. הסיבה להידרדרות זו אינה ידועה אבל בדרך כלל נוטים להאשים את ה-DDT, קוטל חרקים שהיה בשימוש נרחב באמצע המאה הקודמת כגורם העיקרי. מחקר שהתפרסם ב-2009 על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת בוסטון מפקפק בטענה שאי פעם חיו מיליוני עטלפים במערות.[8]
טכניקות רבות שימשו להערכת אוכלוסיית העטלפים במערה. הניסיון האחרון והמוצלח ביותר היה בשימוש של מצלמה הדמיה תרמית כדי לעקוב אחרי העטלפים ולספור אותם.[9] ספירה מ-2005 מעריכה את שיא מספר העטלפים ב-793,000.[7]
האשפים המקסיקניים נוכחים מאפריל או מאי עד שלהי אוקטובר או תחילת נובמבר.[10] הם צצים בקבוצה צפופה, כשהם מטפסים מעלה בתבנית סליל כנגד כיוון השעון, בדרך כלל סביב שקיעת השמש והמעוף נמשך כשלוש שעות[11] (ג'ים ויט שגילה את המערה לראשונה החליט לחקור את המערות כאשר ראה את העטלפים מרחוק וחשב תחילה כי הם סימן להתפרצות געשית או סופה).[12] בכל ערב החל מסוף השבוע של יום הזיכרון ועד אמצע אוקטובר (למעט מזג אוויר גרוע), נוהג אחד משומרי הפארק להסביר על עטלפים שעה שהמבקרים יושבים באמפיתיאטרון בהמתנה ליציאתם של העטלפים.[10]
שרידים שנמצאו במערות מעידים שהן שימשו כמקום מגוריהם של ילידים מתרבות פרהיסטורית המכונה "קולעי הסלים" (Basketmakers). מאוחר יותר חיו באזור (אך לא בתוך המערה) בני שבט האפאצ'י.
למתיישבים הלבנים שהחלו להתיישב באזור היה ידוע על קיומה של מערה, אך איש לא טרח לבדוק אותה. בשנת 1898 החל נער שחי באזור, בשם ג'ים וייט (James Larkin White), לרדת אל המערה באמצעות סולם חבלים שהכין בעצמו ולחקור את תוכנה. הוא שקרא בשם לרבים מחדרי המערה: "האולם הגדול" (Big Room), "אולם ניו מקסיקו"(New Mexico Room), "ארמון המלכים" (Kings Palace), "תא המלכה" (Queens Chamber) ו"אולם האגם הירוק" (Green Lake Room). הוא גם העניק כינויים לרבות מהתצורות הידועות ביותר של המערה כדוגמת "עמוד טוטם" (Totem Pole), "אצבע המכשפה" (Witch's Finger), "הכיפה הענקית" (Giant Dome), "הבור חסר התחתית" (Bottomless Pit), "ארץ הפלאות" (Fairyland), "סלע הקרחון" (Iceberg Rock), "מקדש השמש" (Temple of the Sun) ו"סלע העידנים" (Rock of Ages). בתחילה לא האמינו לממצאיו. בתחילת המאה העשרים הייתה המערה מקור לגואנו, דשן הנוצר מהפרשות של עטלפים, ואולם תוכנה של המערה עדיין לא היה מוכר. רק ב-1915 הצליח וייט לשכנע צלם לרדת עמו למערה, ותוכנה המיוחד החל להתפרסם. מקס פריש שילב את הסיפור כיצד ויט גילה את המערות בספרו "אינני שטילר".
העיירה קרלסבד, שעל שמה המערות והפארק הלאומי קרויה בתורה על שם העיר הצ'כית שהייתה קרויה קודם בשמה הגרמני "Karlsbad" שבאיות האנגלי תועתקה כ-Carlsbad, שידועה כיום בשמה הצ'כי קרלובי וארי. לשני השמות משמעות זהה: "המרחצאות של קרל".
ב-1922 החלו סיורים במערה, וב-25 באוקטובר 1923 חתם נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' על הצהרה נשיאותית (מספר 1679-Oct. 25, 1923-43 Stat. 1929) שיצרה מונומנט לאומי בשם "המונומנט הלאומי מערת קרלסבד" (Carlsbad Cave National Monument).[13]
מערת אבן גיר הידועה כמערת קרלסבד, שממדיה יוצאי דופן וניחנה ביופי יוצא דופן ומגוון של קישוטים טבעיים;... מעבר לתאים הנרחבים שנחקרו, תאים עצומים שאופיים וממדיהם אינם ידועים; ...התאים מכילים נטיפים, זקיפים ותצורות אחרות במספר, גודל, יופי צורה ומגוון צורות יוצאי דופן הממקם אותה במעמד שווה אם לא גבוה יותר, הן במובן המדעי או בעניין הציבורי למערות אחרות ידועות יותר
— Proclamation 1679, Oct. 25, 1923, 43 Stat. 1929[13]
ב-2 באפריל 1924 פרסם הנשיא קולדיג' צו נשיאותי (3984) כתוספת להצהרה הנשיאותית המכריז על החרגה של שימוש מסחרי באדמות פדרליות בשטח כהכנה לפארק לאומי או מונומנט לאומי אפשרי במקום,[14] וב-3 במאי 1928 פורסם צו נשיאותי מרחיב נוסף (4870) ששימר שטחים נוספים למונומנט או פארק אפשריים.[15]
ב-14 במאי 1930 הקים חוק של הקונגרס של ארצות הברית (מספר 46 Stat. 279) את "הפארק הלאומי מערות קרלסבד" באחריות מזכיר הפנים של ארצות הברית ובניהול שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית,[16] וב-17 ביוני 1930 חתם הנשיא הרברט הובר על צו נשיאותי מספר 5370 ששמר שטחים נוספים לסיווג עתידי.[17]
ב-10 בנובמבר 1978 הוקם "אזור הטבע הבראשיתי מערות קרלסבד" (Carlsbad Caverns Wilderness) במסגרת "חוק הפארקים והנופש הלאומיים" (National Parks and Recreation Act מספר 95–625) שנחתם על ידי הנשיא ג'ימי קרטר.[18]
עד 1932 נאלצו המבקרים במערה לרדת בשביל המתפתל שהוביל אותם 230 מטרים מתחת לפני השטח. הטיפוס בחזרה היה מייגע לחלקם. ב-1932 פתח שירות הפארקים הלאומים מבנה מרכז מבקרים גדול שכלל שתי מעליות שהורידו והעלו את המבקרים אל המערות מתחת. המרכז החדש כלל קפיטריה, חדר המתנה, מוזיאון ואזור לעזרה ראשונה.[19]
בשנת 1985 הומצאה שיטת מחקר ייחודית. באזור הכיפה 78 מטרים מעל קרקעית האולם הגדול, לא הרחק מן הבור חסר התחתית, נשען זקיף. באמצעות לולאה של עץ בלזה המצורפת לבלונים ממולאים בהליום העלו חוקרים, (לאחר כמה ניסיונות על פני כמה שנים), כבל קל משקל מעל זקיף המטרה, ובחזרה עד הקרקע. אחר כך הם משכו חבל טיפוס במקומו והחוקרים טיפסו למקום אותו כינו בשם עולם הרוחות (The Spirit World).[20] אולם דומה, קטן יותר, נמצא בפרוזדור הכניסה הראשי, וכונה "אולם נשף הבלונים" (Balloon Ballroom) לכבוד טכניקה זו.
ב-1933 נתגלתה סדרה של מעברים קטנים באורך כולל של כקילומטר בתקרת אולם ניו מקסיקו. הם כונו "רום השוקולד" (Chocolate High). זו הייתה התגלית הגדולה ביותר מאז שנתגלה אולם גוואדלופה ב-1966.
בתחילה נטען שלבור חסר התחתית אין תחתית. אבנים הושלכו לתוכו, אבל לא נשמע צליל של אבנים הפוגעות בקרקעית. מחקר מאוחר יותר גילה שעומק הבור הוא 43 מטרים וקרקעיתו מכוסה בבוץ רך. האבנים לא השמיעו קול כשפגעו בקרקעית משום שהם נתקעו באדמה הרכה.
ב-31 באוקטובר 2013 גילה טכנאי שחקר את אזור עולם הרוחות אולם חדש עשרות מטרים מעל האזור המרכזי. גילוי האולם שכונה "אולם הלואין" בשל התאריך שבו התגלה, מסמן את התגלית הגדולה ביותר במערות במשך יותר מ-25 שנים. קוטר האולם הוא בערך 30 מטרים ועל קרקעיתו נתגלו יותר מ-1,000 עצמות עטלפים.[21]
באזור נמצאות, כאמור, עשרות מערות, שלא כולן נחקרו עד תומן. המערה הגדולה ביותר והידועה ביותר היא מערת קרלסבד. המערות הן מערות נטיפים, ובהן תצורות שונות, בצבעים שונים, היוצרות צירופים מרהיבים.
האטרקציה העיקרית בתוך הפארק היא מערת קרלסבד. מבקרים יכולים ללכת לבדם דרך הכניסה הטבעית או לרדת ישירות דרך מעליות שהותקנו במערה אל ה"אולם הגדול" (The Big room) הנמצא 230 מטר מתחת למרכז המבקרים. סמוך לאולם זה נמצאת קפיטריה ואזור מנוחה, וממנו יוצאים כמה מן הסיורים במערה. חלק משבילי המערה מוארים ומרוצפים, וחלקם אף מתאימים לכיסאות גלגלים. האולם הגדול הוא אולם סלע גיר טבעי באורך 1,200 מטר, ברוחב 191 מטר ובגובה של 78 מטר בנקודה הגבוהה ביותר שלו. זהו האולם השלישי הכי גדול באמריקה הצפונית וה-28 בגודלו בעולם. האולם הגדול ביותר הוא אולם סאראוואק שבמלזיה.
כמה ממוקדי העניין במערה הם "הבור חסר התחתית" (Bottomless pit), תהום בעומק של למעלה מ-40 מטרים; "אולם המלכה" (Queen's Chamber), הנחשב לאחד מהאולמות היפים במערה; "ארמון המלך" (Kings Palace), ארבעה אולמות רצופים שגם הם מפורסמים בשל יופיים; ועוד.
הפארק כולל מעל 119 מערות.[23] שלוש מערות פתוחות לציבור. מערת קרלסבד היא הידועה ביותר והמפותחת ביותר עם אורות חשמל, שבילים סלולים ומעליות. המערות האחרות הפתוחות לציבור אינן מפותחות והביקורים בהן נועדו לקהל הרפתקני ונעשים בלוויית מדריכים:
מערה נוספת, מערת לצ'וגייה (Lechuguilla), התפרסמה בשל הספלאותמים העדינים שבה והסביבה תת-קרקעית השמורה. המערה הייתה ידועה כבר מתחילת המאה העשרים, כשנהגו לכרות ממנה גואנו, אך מחקר רציני בה החל רק ב-1986, כאשר חוקרי מערות קיבלו אישור ממנהלי הפארק הלאומי לחפור בתוך ערימת הסלעים שהרוח שרקה ביניהם כל פעם שהשתנה מזג האוויר.[26] המחקר גילה כי זוהי המערה החמישית באורכה בעולם - אורך המחילות הידועות בה הוא כ-193 קילומטרים, והשנייה בעומקה בארצות הברית היבשתית (אחרי "מערת דמעות הצב" במונטנה[27]), בעומק כ-490 מטרים. בניגוד למערות הקודמות שהוזכרו, מערה זו סגורה בפני מבקרים במטרה להגן על הסביבה הרגישה ופתוחה לצוותי מחקר בלבד.[26] במערה נתגלו חיידקים העמידים לאנטיביוטיקה.[28]
בפארק מבקרים בממוצע מעל לחצי מיליון תיירים מדי שנה.[1] תקופת השיא של המבקרים היא בסופי השבוע אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות האמריקאים. כניסה חופשית לביקורים ללא הדרכה מוענקת בחופשות כדוגמת סוף השבוע של יום מרטין לותר קינג, שבוע הפארקים הלאומיים וסוף השבוע של יום הווטרנים.
החלק שעבר פיתוח סביב פתח המערה הוכר כ"הנפה ההיסטורית של המערות" (The Caverns Historic District) ורשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[29]
מלבד הביקור במערות מציע הפארק פעילויות נוספות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.