הפארק הלאומי שננדואה

הפארק הלאומי שננדואה (באנגלית: Shenandoah National Park) נמצא במדינת וירג'יניה, שבארצות הברית, ומהווה חלק מהרי הבלו רידג'. פארק לאומי זה הוא צר וארוך, כשממערב לו נמצאים נהר ועמק שננדואה, וממזרח לו גבעות הפיידמונט. המאפיין הבולט ביותר של הפארק הוא כביש הסקייליין דרייב (Skyline Drive) החוצה אותו לאורכו, מהעיירה פרונט רויאל בצפון ועד לעיירה ויינסבורו בדרום. כ-40% משטח הפארק (כ-322 קילומטרים רבועים) מוגדרים כאזור טבע בראשיתי, והם תחת הגנה של המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי.

הפארק הלאומי שננדואה

תצפית מכביש הסקייליין דרייב
תצפית מכביש הסקייליין דרייב
מידע כללי
תאריך הקמה	25 בדצמבר 1935
מבקרים בשנה	1,264,880[1] (נכון ל־2018)
גוף מנהל	שירות הפארקים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח	806.02[2] קמ"ר
מיקום
מדינה	וירג'יניה, ארצות הברית
מיקום	וירג'יניה
קואורדינטות	38°32′N 78°21′W
Shenandoah National Park
(למפת ארצות הברית מוגדלת)   ניו יורק לוס אנג'לס שיקגו סן פרנסיסקו אטלנטה דאלאס יוסטון בוסטון סיאטל מיאמי ה א ט ל נ ט י ה ש ק ט מפרץ מקסיקו קנדה מקסיקו איי בהאמה שננדואה (למפת ארצות הברית רגילה)   ניו יורק לוס אנג'לס שיקגו סן פרנסיסקו אטלנטה דאלאס יוסטון בוסטון סיאטל מיאמי ה א ט ל נ ט י ה ש ק ט מפרץ מקסיקו קנדה מקסיקו איי בהאמה שננדואה (למפת וירג'יניה רגילה)   ריצ'מונד וירג'יניה ביץ' נורפוק אלכסנדריה רואנוק לינצ'בורג וושינגטון מרילנד וירג'יניה המערבית קנטקי טנסי קרוליינה הצפונית האוק. האט. שננדואה (למפת וירג'יניה מוגדלת)   ריצ'מונד וירג'יניה ביץ' נורפוק אלכסנדריה רואנוק לינצ'בורג וושינגטון מרילנד וירג'יניה המערבית קנטקי טנסי קרוליינה הצפונית האוק. האט. שננדואה

גאוגרפיה

מפת הפארק הלאומי שננדואה

הפארק כולל חלקים משמונה ממחוזות וירג'יניה. המחוזות הם: בצד המערבי של סקייליין דרייב מצפון-מזרח לדרום-מערב, וורן (Warren County), פייג' (Page County), רוקינגהאם (Rockingham County), ומחוז אוגוסטה (Augusta County). בצד המזרחי של סקייליין דרייב: רפאהנוק (Rappahannock County), מדיסון (Madison County), גרין (Greene County) ומחוז אלבמרלה (Albemarle County). הפארק משתרע לאורך קטע בן 170 קילומטרים של הסקייליין דרייב מסמוך לעיירה פרונט רויאל (Front Royal) בצפון-מזרח עד קרוב לעיר ויינסבורו (Waynesboro) בדרום-מערב. מטה הפארק ממוקם בלוריי (Luray).

הפארק הלאומי שננדואה שוכן לאורך הרי הבלו רידג' בצפון-מרכז וירג'יניה. הרים אלה מהווים רמה מובחנת המתנשאת לגובה של מעל 1,200 מטרים. הפסגה הגבוהה ביותר בפארק היא הר הוקסביל (Hawksbill Mountain‏; 1,234 מטרים). הפרש הגבהים הטופוגרפי המקומי בין הרי הבלו רידג' ועמק שננדואה גדול מ-910 מטרים באזורים מסוימים. קו הרכס של הבלו רידג' מחלק את אגן הניקוז של הנהר שננדואה, חלק מאגן הניקוז של הנהר פוטומק, בצד המערבי, מאגני הניקוז של הנהרות ג'יימס ורפאהנוק בצד המזרחי.

אקלים

על פי סיווגי האקלימים על פי שיטת קפן משתייך האקלים בפארק הלאומי שננדואה לאקלים יבשתי גשום (Dfb). מחלקת החקלאות של ארצות הברית מסווגת את אזור עמידות הצמחייה במרכז המבקרים "ביג מדואז" בגובה 1,071 מטרים כ-6a כשטמפרטורת הקיצון המינימלית הממוצעת היא 21.7°C-.^[3]

האוקיינוס האטלנטי, ובמיוחד זרם הגולף, ממלאים תפקיד חשוב במשטר המשקעים של וירג'יניה. מסלולן של סופות חורף הוא בדרך כלל ממערב למזרח, כאשר בסביבת החוף המזרחי משתנה מסלולן לצפון-מזרח, במקביל לחוף ולזרם הגולף. שינוי זה לצפון-מזרח נובע בחלקו מהנטייה של הסערות לעקוב אחר הגבול בין האדמה הקרה לזרם הגולף החם. כאשר אוויר קר מספיק מגיע לווירג'יניה ממערב ומצפון-מערב, יכולות סופות להוריד כמויות שלג גדולות. סופות רעמים מתרחשות בכל חודשי השנה, כשהשיא בספטמבר והמינימום בפברואר. סערות וזרימות חזקות יכולות להתרחש בכל השנה בשננדואה. מרבית המקומות מקבלים 1,000-1,500 מילימטרים משקעים בשנה. המשקעים השנתיים הממוצעים במרכז המבקרים "ביג מדואז" הם 1,396 מילימטרים הכוללים כ-94 סנטימטרים שלג. רוחות דרומיות עד דרום-מערביות שולטות, עם, ובמידה פחותה יותר, רוחות צפוניות. אזורי הגובה התחתונים של הפארק חווים אקלים יבשתי משתנה, עם חורפים קלים וקיצים לחים. הטמפרטורה השנתית הממוצעת באזור הנמוך בלוריי היא של 12 מעלות צלזיוס, והמשקעים השנתיים הממוצעים הם 910 מילימטרים, עם כ-43 סנטימטרים של שלג.^[4]

אזורים גבוהים יותר של הפארק חווים חורפים קרים למדי וקיצים קרירים יחסית. הטמפרטורה השנתית הממוצעת במרכז המבקרים "ביג מדואז" היא של כ-9 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה היומית הממוצעת המקסימלית במרכז המבקרים "ביג מדואז" בחודש יולי קרירה יותר ב-6 מעלות צלזיוס מהאזורים הנמוכים של הפארק. הטמפרטורות בינואר נעות בין 7- מעלות ל-4- מעלות צלזיוס ובחודש יולי בערך 14–24 מעלות צלזיוס. שלג וקרח נפוצים בחורף, אך לרוב הם נמסים במהירות ומשאירים את האדמה חשופה. מדי פעם עלולות סופות שלג או קרח גדולות לגרום לנזק ניכר לעצים שבתוך הפארק.^[4]

אקלים במרכז המבקרים "ביג מדואז" בפארק הלאומי שננדואה
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	1.6	3.6	8.4	15.0	19.2	23.6	25.3	24.7	20.3	14.7	10.2	3.3	14.2
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	-8.2	-6.9	-3.6	2.2	7.4	11.9	14.3	13.5	10.0	4.2	-0.8	-6.3	3.2
משקעים ממוצעים (מ"מ)	88	89	109	121	125	122	136	106	159	107	125	107	1,396
מקור: PRISM Climate Group[5]

הידרוגרפיה

הפארק הלאומי שננדואה השוכן לאורך קו הרכס של הרי בלו רידג' בווירג'יניה, הוא משכן למקורות של נחלים הזורמים מערבה לנהר שננדואה, ומזרחה לנהרות רפאהנוק וג'יימס. נהרות גדולים אלה מתנקזים בסופו של דבר למפרץ צ'ספיק.

בשטח בפארק זורמים כ-90 נחלי איתן שמקורם בו. המאפיין העיקרי של נחלים אלו הוא השיפוע התלול שלהם. מכאן שלאורך הירידה המהירה במדרון ההר שזורים בריכות, אדוות, אשדות, ומפלים. במקומות רבים נופלים נחלים מעל מדפי סלע, ויוצרים מפלים בגובה של עד 28 מטרים. קרקעית הנחלים מורכבת מאבני חצץ גדולות, שברי סלעים, גושי סלע וסלע האם. מרבית הנחלים מוצלים כמעט לגמרי, והם קרירים או אפילו קרים בקיץ, והם בדרך כלל צלולים עם עכירות שנגרמת מגשם ונעלמת במהירות.^[6]

גאולוגיה

חלק מהסלעים שנחשפו בפארק מתוארכים לגיל מיליארד שנה, בין העתיקים ביותר בווירג'יניה. סלע האם בפארק כולל סלעי תשתית גרניטיים מאורוגנזת גרנוויל (Grenville orogeny) (בני 1.2–1.0 מיליארד שנה) וכיסוי של סלעים מותמרים מהנאופרוטרוזואיקון (בני 570–550 מיליון שנים), סלעי משקע וסלעים געשיים מהתצורות סוויפט ראן (Swift Run) וקטוקטין (Catoctin). ניתן לראות עמודי בזלת משושים מתצורת קטוקטין שעברו התמרה בפסגת קומפטון (Compton Peak).^[7] הסלעים הקלאסטיים מחבורת צ'ילהואי (Chilhowee Group) הם מתור הקמבריון התחתון (בני 542–520 מיליון שנה). משקעים מהרביעון נפוצים ומכסים חלק ניכר מסלע האם ברחבי הפארק.^[8]

הפארק ממוקם בחלק המערבי של הקמר של בלו רידג', מבנה בקנה מידה אזורי מהפלאוזואיקון בשוליים המזרחיים של חגורת הקימוט של הרי האפלצ'ים. סלעים בפארק עברו קימוט, שברים, ועיוות, ועברו התמרה במהלך אורוגנזת אולגניאן (Alleghanian orogeny) משלהי הפלאוזואיקון (לפני 325 עד 260 מיליון שנה). הטופוגרפיה הטרשית של הרי בלו רידג' היא תוצאה של בליה במהלך הקנוזואיקון, אם כי פעילות טקטונית כלשהי התרחשה באזור לאחר הפלאוזואיקון.^[9][10]

כתוצאה מהמסה של הסלעים הקרבונטיים יש בשטח הפארק מערות ובולענים רבים.^[8]

אקולוגיה

אייל בתצפית רכס טנר

האקלים של הפארק, ובעטיו גם בעלי החיים והצמחייה שלו, אופייניים ברובם לאזורים ההרריים המיוערים במזרח אזור המיד-אטלנטיק, ובפועל חלק גדול מהמינים הנפוצים אופייניים למערכות אקולוגיות גם בגבהים נמוכים יותר. על פי הסיווג של הגאוגרף האמריקני ממוצא גרמני אוגוסט קיכלר (August Wilhelm Küchler) לצמחייה הטבעית בארצות הברית, סוג הצמחייה בפארק הלאומי שננדואה הוא אלון אפלצ'י יחד עם יער עצים רחבי עלים מזרחי (Eastern Hardwood Forest), סוג המכונה גם "יער ממוזג מעורב של עצים רחבי עלים" (Temperate broadleaf and mixed forest).^[11] הבדלי הגובה, המדרונות, מגוון הסלעים והקרקעות, המשקעים וקווי הרוחב יוצרים תערובת של בתי גידול. כ-95% משטח הפארק הלאומי שננדואה מיוערים. בתהליך הפוטוסינתזה פולטים צמחים ירוקים חמצן. מרחוק יוצר האוויר הרווי אדי מים אובך קלוש המעניק לרכס את שמו, "בלו רידג'", כלומר "רכס כחול".

האיום העיקרי על המערכות אקולוגיות בפארק הוא מזיהום אוויר. מנהלת הפארק מנטרת את איכות האוויר באופן שוטף, שהשתפרה מאז שחוקק חוק אוויר נקי. מרבית הפרמטרים הקובעים את איכות האוויר, הכוללים את רמות האוזון, הגופרית והראות, מראים מגמות משופרות, בעוד שרמות החנקן נשארו קבועות.^[12] מקור הזיהום הוא משריפת דלק מאובנים, בעיקר פחם, במתקנים תעשייתיים היוצרת תחמוצות גופרית וחנקן, ואלו מגיבות באוויר ויוצרות תרכובות חומציות. מיקומו של הפארק על קו הרכס במורד הרוח ממתקני תעשייה הוביל לרמות גבוהות של גשם חומצי במשך עשורים רבים. העובדה שמי הנחלים הפכו חומציים הוכרה כבר בשנות השבעים של המאה ה-20, והובילה את הפארק לפתח תוכנית ניטור איכות מים חדשנית בשיתוף פעולה עם מדענים מאוניברסיטת וירג'יניה הפועלים במסגרת "מחקר פרשת המים של שננדואה" (Shenandoah Watershed Study).^[13] איכות המים מנוטרת מ-1979 והניטור הראה שינויים באיכות המים לאורך זמן.^[6]

צמחייה

עץ והרים בפארק

בחלקים הדרומיים-מערביים של חלק מהגבעות הדרומיות ביותר שולטים עצי האורן, ויש גם מדי פעם שיחי צבר, הצומחים באופן טבעי. לעומת זאת, בחלק מהמדרונות הצפון-מזרחיים יש חורשות קטנות אך צפופות של צמחים אוהבי לחות, כדוגמת צוגה קנדית (Tsuga canadensis) ושפע טחבי עלים. צמחים נפוצים אחרים כוללים אלון, קאריה, ערמון, אדר, שושנן הצבעונים (Liriodendron tulipifera), קלמיה לאטיפוליה (Kalmia latifolia), אסקלפיאס (Asclepias), חנניות, ומינים רבים של שרכים. העץ הבולט בעבר ערמון אמריקאי (Castanea dentata) כמעט והוכחד לחלוטין ידי פטרייה המכונה כמשון הערמונים (Cryphonectria parasitica) בשנות השלושים של המאה ה-20. אף על פי שהעץ ממשיך לצמוח בפארק, הוא לא מגיע לבגרות ומת לפני שהוא יכול להתרבות. מינים שונים של אלונים החליפו את הערמון והפכו למין העצים הבולט. פלישה של מין העש טוואית האלון (Lymantria dispar) שהתחילה בראשית שנות התשעים החלה לצמצם את הדומיננטיות של יערות האלון מכיוון שהעש אוכל בעיקר את עלי העץ. אף על פי שנדמה כי כמות הפרטים של טוואית האלון פחתה בחלקה, העשים ממשיכים להשפיע על היער והרסו כמעט 10 אחוז מחורשות האלון.^[14]

בעלי חיים

דוב שחור אמריקני צעיר בפארק

נוסעים שהגיעו לעמק שננדואה בראשית המאה ה-18 דיווחו על שפע של בעלי חיים שונים. כאשר מתנחלים אירופיים ביראו יערות, הביאו בעלי חיים ביתיים וצדו בעלי חיים מקומיים פחתו אוכלוסיות בעלי החיים. הציד חיסל את הביזון האמריקאי בסביבות שנת 1798, ואייל קנדי בעקבותיו בשנת 1855. הבונה הקנדי והלוטרה הצפון-אמריקנית נעלמו בסוף המאה ה-19. הזאב המזרחי (Canis lupus lycaon) הפומה הצפון-אמריקאית, האייל הפרדי לבן-זנב, תרנגול ההודו, הדוב השחור האמריקני, והשונר המצוי נכחדו מאזור השמורה או שאוכלוסייתם הידלדלה בצורה דרסטית. המספר המדויק של המינים המקומיים שאבדו אינו ידוע. בעשרות השנים האחרונות, מרבית המינים הללו חזרו כתוצאה מהשבת בעלי חיים אלו לטבע במקומות אחרים בווירג'יניה או כתוצאה מהתאוששות טבעית של האוכלוסייה. ייעודו וניהולו של האזור כפארק לאומי מספק מקלט לבעלי חיים קבועים ונודדים.^[15]

בין בעלי החיים בפארק הלאומי שננדואה:

• דגים – בפארק נמנו 41 מינים של דגים, כשהמין הנפוץ ביותר הוא טרוטת ברוק (Salvelinus fontinalis). מינים נוספים כוללים את טרוטת עין הקשת וטרוטה חומה.^[16]
• דו-חיים – 24 מינים, ובהם עשרה מינים של צפרדעים וקרפדות, ובהם קרפדה אמריקאית (Bufo americanus) וקרפדת וודהאוז (Bufo woodhousii), ו-14 מינים של סלמנדרות וטריטונים ובהם המין סלמנדרת שננדואה (Plethodon shenandoah), מין אנדמי לשלושה אתרים נפרדים בתחומי הפארק.^[17]
• זוחלים – 26 מינים, ובהם 18 מיני נחשים, כולל זעמן אמריקאי מזרחי ועכסן מעוצה, 5 מינים של צבים, כולל צב נשכן מצוי וצבגון מצויר, ו-3 מינים של לטאות, כולל חומט חמש-פס.^[18]
• עופות – מעל ל-190 מינים קבועים ומזדמנים נמנו בפארק, כולל 18 מינים של סבכי העולם החדש. כ-30 מינים הם תושבים קבועים כל השנה בפארק ובהם ירגזי דו-גוני, עקב אדום-זנב, ירגזי קרוליינה, תרנגול הודו מצוי ולילית אמריקנית. בשל מיקומו של הפארק לאורך קו הרכס של הרי בלו רידג' והשטחים הנרחבים של בית גידול מיוער, מקיים הפארק הלאומי שננדואה בית גידול חיוני לציפורים נודדות של האזור הנאוטרופי, הן לקינון והן כפרוזדור נדידה. אזורים מסוימים, כמו כרי הדשא הגדולים, מקיימים מינים שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר בפארק.^[19] בז נודד הושב לפארק באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 ולקראת סוף המאה נצפו כמה זוגות המקננים בפארק.
• יונקים – יותר מ-50 מינים של יונקים חיים בפארק ובהם דוב שחור אמריקני, קויוט מזרחי, בואש מפוספס, בואשן מזרחי, דביבון מצוי, בונה קנדי, לוטרה צפון-אמריקנית, אופוסום וירג'יניה, מרמיטה צפון-אמריקאית, שני מינים של שועלים, אייל פרדי לבן-זנב וארנב כותנה מזרחי.^[20]

• 
  שונר מצוי בפארק
• 
  מרמיטה צפון-אמריקאית בפארק
• 
  ארנב כותנה מזרחי
• 
  קרדינל צפוני בפארק
• 
  Baeolophus bicolor בפארק

היסטוריה

תמונת לוויין של הפארק בסתיו בתקופה שעלי העצים משנים את צבעם

עד הקמת הפארק

השרידים הראשונים של בני אדם בפארק הלאומי שננדואה הם בני 8,000 עד 9,000 שנים. ילידים אמריקאים ביקרו באזור כדי לצוד, ללקט פירות, אגוזים ופירות יער, לאסוף חומרים לכלי אבן ולסחור. חלקם הקימו כפרי קבע בגבהים הנמוכים ביותר, ובעמק שננדואה מחוץ לפארק. במאה ה-18 חקרו חוקרי ארצות וציידים אירופאים את הרי בלו רידג' ועמק שננדואה. זמן קצר לאחר 1750 עברו מתיישבים אירופיים לעמקים התחתונים ליד מעיינות ונחלים. מתיישבים אלו התקדמו כלפי מעלה בחיפוש מתמיד אחר אדמות אותן ניתן לעבד, ולרעות בעלי חיים. במהלך 150 השנים שלאחר מכן עיבדו מאות משפחות את האדמה, נטעו פרדסים וגידולים, הקימו בתי אחוזה וטחנות, והשתמשו בהרים לצורך כריתת עצים וכרייה. מאמצע ועד סוף המאה ה-19 רכשו אנשים אדמות בהרים בחיפוש אחר משאבים: כריית נחושת, כריתת עצים, קליפות עצים לבורסקאות ומים להפעלת טחנות.

הרכס שימש קו הגנה לצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית והמפקד המקומי תומאס ג'ונתן "סטונוול" ג'קסון ניצל אותו והביס את צבא האיחוד בסדרת קרבות בשנת 1862.^[21]

בשלהי המאה ה-19, ערגו תושבי הערים יותר ויותר למקומות בילוי ומפלט. יזמים בנו אתרי נופש ברכס הבלו רידג', ושיווקו את נופי ההרים, את המים הבריאים, ואת משבי הרוח הקרירים.^[22][23]

יצירת הפארק

החקיקה להקמת פארק לאומי בהרי האפלצ'ים הוצעה לראשונה ב-1901 על ידי הנרי דה לה וור פלד (Henry De La Warr Flood), חבר קונגרס טרי מווירג'יניה, אך למרות תמיכתו של הנשיא תאודור רוזוולט, החקיקה לא עברה. הפארק הלאומי הראשון שהוקם בארצות הברית היה הפארק הלאומי ילוסטון, בתחומי המדינות ויומינג, מונטנה ואיידהו שבמערב ארצות הברית. הפארק הוקם במסגרת חוק שנחתם בשנת 1872. הפארק הלאומי יוסמיטי בקליפורניה הוקם בשנת 1890. כאשר הקונגרס הקים את שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (NPS) בשנת 1916, נשמר הדפוס ופארקים נוספים הוקמו במערב המדינה (הפארק הלאומי קרייטר לייק באורגון בשנת 1902, הפארק הלאומי וינד קייב בדקוטה הדרומית בשנת 1903, הפארק הלאומי מסה ורדה בקולורדו בשנת 1906, ואז הפארק הלאומי דנאלי באלסקה בשנת 1917). הפארק הלאומי גרנד קניון באריזונה, הפארק הלאומי ציון ביוטה והפארק הלאומי אקדיה במיין נוצרו כולם בשנת 1919 במהלך ממשלתו של וודרו וילסון, נשיא יליד וירג'יניה. אקדיה שלחוף האוקיינוס האטלנטי שברה לבסוף את הדפוס של פארקים במערב בלבד, והפכה לפארק הלאומי הראשון במזרח. הקמת הפארק התבססה גם על תרומות של בעלי קרקעות פרטיים עשירים. סטיבן מאתר (Stephen Mather), המנהל הראשון של שירות הפארקים, ראה צורך בפארק לאומי במדינות הדרום, וביקש הצעות בדו"ח של סוף שנת 1923. במאי 1925 אישרו הקונגרס והנשיא קלווין קולידג' לשירות הפארקים לרכוש מינימום של 250,00 אקרים (1,011.7 קילומטרים רבועים) ומקסימום של 521,000 אקרים (2,108.4 קילומטרים רבועים) כדי להקים את הפארק הלאומי שננדואה, ואישרו גם את ההקמה של פארק נוסף בדרום ארצות הברית, הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז, שגם הוא על הרי בלו רידג' בגבול בין טנסי לקרוליינה הצפונית. עם זאת, החקיקה גם הורתה במפורש שכספים פדרליים לא ישמשו לרכישת האדמה. לפיכך, הייתה וירג'יניה צריכה לגייס כספים פרטיים, ויכולה הייתה גם להקצות כספי מדינה, ולהשתמש בזכות ההפקעה שלה כדי לרכוש את האדמות ליצירת הפארק הלאומי שננדואה.

בית קברות משפחתי קטן לאורך הסקייליין דרייב

המועמד הדמוקרטי למשרת מושל וירג'יניה (והאחיין של חבר הקונגרס פלד המנוח), הארי פ. בירד תמך ביצירת הפארק הלאומי שננדואה, וכך גם חברו ויליאם א. קרסון (William E. Carson), איש עסקים שהפך ליו"ר הראשון של הוועדה לשימור ופיתוח (Commission on Conservation and Development) של וירג'יניה.^[24] פיתוח הפארקים הלאומיים במערב סייע לתיירות, שיצרה מקומות עבודה, מטרה שבה תמכו בירד ופוליטיקאים מקומיים. האדמה שהפכה לפארק שננדואה הייתה נופית, הררית, ואיבדה גם כמחצית מהעצים שלה לכימשון הערמונים (מחלה חשוכת מרפא שפגעה בעצים כשהגיעו לבגרות). עם זאת, היא הייתה בבעלות של אנשים פרטיים במשך למעלה ממאה שנים, ולכן היו עליה הרבה מאוד חוות ומטעים. לאחר שבירד הפך למושל, ושכנע את בית המחוקקים של המדינה להקצות מיליון דולר לרכישת קרקעות ולעבודה אחרת, ניסו קרסון וצוותיו (כולל מודדים ואחיו קיט שהיה שותף לחקיקה שהנהיג בירד) להבין מי הבעלים של האדמה. הם גילו שהיא מורכבת מיותר מ-5,000 חלקות, חלקן מאוכלסות על ידי חוואים או פולשים (שלא היו זכאים לקבל פיצויים). כמה בעלי קרקעות, כולל ג'ורג' פרימן פולוק (George Freeman Pollock), בעלים עשיר של אתר נופש, ול. פרדיננד זרקל (L. Ferdinand Zerkel), מתווך ומפתח מהעיירה לוריי, רצו זה מכבר שהפארק יוקם, והקימו את איגוד הפארק של צפון וירג'יניה (Northern Virginia Park Association) כדי לשכנע את ועדת בחירת הפארק הלאומי.^[25] עם זאת, משפחות מקומיות רבות שהתגוררו באזור במשך דורות (במיוחד אנשים מעל גיל 60) לא רצו למכור את אדמותיהן, וחלקן סירבו למכור בכל מחיר. קרסון הבטיח שגם אם הם ימכרו למדינה, הם עדיין יוכלו לחיות בביתם למשך שארית חייהם. קרסון גם פנה בבקשה לנשיא החדש הרברט הובר, שרכש אדמות להקמת מחנה דייגים לחופשה בסמוך למקורות הנהר רפידן (ובסופו של דבר תרם אותן לפארק כשסיים את תפקידו; האתר עדיין קיים בשם מחנה רפידן).

מדינת וירג'יניה השיגה אט אט את האדמות דרך הפקעה, ואז נתנה אותן לממשל הפדרלי של ארצות הברית במטרה להקים את הפארק הלאומי. אחיו של קרסון הציע כי בית המחוקקים של וירג'יניה יתיר הפקעה ברמת המחוזות (ובעקבותיה בוררות לחלקות בודדות), ולא להפקיע חלקה אחר חלקה. חלק מהמשפחות הסכימו לקבל את התשלומים מכיוון שהן היו זקוקות לכסף ורצו להימלט מאורח החיים שעל סף הקיום. כמעט 90 אחוז מהתושבים עיבדו את האדמה למחייתם: מכירת עץ, פחם או יבולים. הם הצליחו בעבר להרוויח כסף לקניית אספקה על ידי קטיף הערמונים שהפכו נדירים, על ידי עבודה בעונת קטיף התפוחים והאפרסקים (אך הבצורת של 1930 חיסלה גידולים אלו והרגה עצי פרי רבים), על ידי מכירת בדים מתוצרת עצמית ומלאכת יד (שהוחלפו על ידי מפעלים) ומכירת ויסקי מתוצרת עצמית (פעולה בלתי חוקית לאחר שהתחילה תקופת היובש).

עם זאת, קרסון והפוליטיקאים לא ביררו עם האזרחים מה דעתם בשלב מוקדם של התהליך, ולא שכנעו את התושבים שהם יכולים לחיות טוב יותר בכלכלה המבוססת על תיירות. במקום זאת הם התחילו עם קמפיין פרסום לגיוס הכספים, ופניות לבתי המשפט תוך הגשת הערכות וסקרים של רכוש. עם מותו של מאתר בשנת 1929 החליט מנהל שירות הפארקים החדש, הוראס מ. אלברייט (Horace M. Albright) כי הסוכנות הפדרלית תקבל רק אדמות פנויות מכל אדם ובהמה, כך שאפילו תושבים קשישים ייאלצו לעזוב. לפיכך, משפחות רבות וקהילות שלמות נאלצו לפנות חלקים מהרי בלו רידג' בשמונה מחוזות וירג'יניה. אף על פי שזכות המעבר המשפטית של הסקייליין דרייב נקנתה מבעלי הרכוש ללא שימוש בהפקעה, עלויות השטח שנרכש היו פי שלושה מההערכות הראשוניות, והשטח הצטמצם למה שקרסון כינה צורה של "אדרת דגים" ואחרים "שרוך נעל". אף על פי שבירד וקרסון שכנעו את הקונגרס לצמצם את הגודל המינימלי של פארק שננדואה לכמעט 160,000 אקרים (647.5 קילומטרים רבועים) כדי להימנע מרכישת כמה אדמות במחיר יקר, בשנת 1933 החליט הנשיא הנבחר החדש פרנקלין דלאנו רוזוולט ליצור גם את הדרך הנופית "בלו רידג' פארקווי" (Blue Ridge Parkway) כדי להתחבר לסקייליין דרייב שהיה אז בתהליך סלילה בפארק הלאומי שננדואה, מה שהצריך הפקעות נוספות.

תצפית מפסגת הר הוקסביל

כאשר משפחות רבות המשיכו לסרב למכור את אדמותיהן בשנת 1932 וב-1933, שינו התומכים בהקמת הפארק את הטקטיקה. ג'ורג' פרימן שכר את העובדת הסוציאלית מרים סייזר (Miriam Sizer) כדי ללמד בבית ספר קיץ שהקים בסמוך לאחת מקהילות העובדים שלו, וביקש ממנה לכתוב דו"ח על התנאים שבהם הם חיו. אף כי מאוחר יותר הדו"ח הופרך, הוא תיאר את האוכלוסייה המקומית כענייה מאוד ושרוב הילדים הם תוצאה של נישואי קרובים.^[26] עד מהרה שימש הדו"ח לתמיכה בפינויים בכוח ושריפת בקתות שפונו כדי שהתושבים לא יוכלו להתגנב בחזרה. פיי-קופר קול (Fay-Cooper Cole) ומנדל שרמן (Mandel Sherman), סוציולוגים מאוניברסיטת שיקגו, תיארו כיצד קהילות העמק הקטנות המכונות הולו (hollow) היו קיימות "ללא קשר עם החוק או השלטון" במשך מאות שנים, וחלקן הושוו למתואר ברצועת הקומיקס הפופולרית ליל אבנר (Li'l Abner), והקהילה הבדיונית שלו, דוגפץ' (Dogpatch). בשנת 1933 פרסמו שרמן והעיתונאי תומאס הנרי (Thomas Henry) את הספר "אנשי ההולו" (Hollow Folk)^[27] שגרמו לרגשות של חמלה כלפי תנאי החיים הקשים של הכפריים העניים המתגוררים בהרי האפלצ'ים, המכונים בכינוי הגנאי "הילבילי".^[28][29] כמו באזורים כפריים רבים באותה תקופה, רוב בתי החוות המרוחקים בשננדואה לא היו מחוברים לחשמל, ולעיתים קרובות גם לא למים זורמים, כמו גם גישה לבתי ספר ולמרפאות במשך חודשים רבים. עם זאת, הובר שכר את המורה הכפרית המנוסה כריסטין וסט (Christine Vest) כדי ללמד ליד בית הקיץ שלו,^[30] והיא דיווחה שהדיווחים האחרים היו מוגזמים, וכך חשבו גם מיסיונרים של הכנסייה האפיסקופלית ששימשו מורים באזורים אחרים של הבלו רידג'.^[31]

לקרסון היו שאיפות להיות מושל בשנת 1929 וב-1933, אך בירד בחר במקום זאת בג'ורג' סי. פירי (George C. Peery) מהפינה הדרומית-מערבית של המדינה, כדי להחליף את פולארד שהיה תושב מזרח המדינה. לאחר שניצחו בבחירות, הקימו פירי והיורש של קרסון את מערכת הפארקים המדינתיים של וירג'יניה, אם כי התוכניות להעתקת התושבים הסרבנים המשיכו להשתנות, ובפועל נכשלו. קרסון קיווה לעמוד בראש מחלקת השימור והנופש של וירג'יניה (Virginia Department of Conservation and Recreation) שהוקמה, אך לא נבחר בגלל חילוקי הדעות בינו לבין בירד שהלכו והתחזקו, בשל שכר טרחה שהיה חייב לאחיו, ובמיוחד בגלל הפינויים בכוח שהחלו בסוף 1933 למרות התנגדותו, אך בהתאם למדיניות הפדרלית החדשה, והם גרמו לפרסום שלילי במיוחד.

מרבית המשפחות הסרבניות הגיעו מהמחוזות המרכזיים של הפארק (מדיסון, פייג', ורפאהנוק), לא מהמחוזות הצפוניים שהיו בסיס הכוח של בירד וקרסון, או מהקצה הדרומי של המדינה שבו התושבים כבר ראו מאז שנות העשרים את היתרונות של תיירות כפי שבאו לידי ביטוי במונטיצ'לו, האחוזה של הנשיא תומאס ג'פרסון, כמו גם את המשרות הפנויות בשננדואה ובפרויקטים החדשים של בלו רידג'. בשנת 1931 ו-1932 הורשו התושבים לעתור לסוכנות המדינה על מנת להישאר שנה נוספת כדי לאסוף יבולים וכו'. עם זאת, חלקם סירבו לשתף פעולה בשום צורה, אחרים רצו להמשיך להשתמש במשאבים שהפכו למוגנים (כולל עצים או בתים וגנים שהתפנו על ידי אחרים), ורבים מצאו כי תהליך מתן ההיתרים שרירותי. איש העסקים רוברט ה. ויה (Robert H. Via) הגיש תביעות נגד ההפקעות בשנת 1934, אך לא זכה (ובסופו של דבר עבר לפנסילבניה ומעולם לא פדה את ההמחאה שקיבל בגין ההפקעה).

סקייליין דרייב

קרסון הודיע על התפטרותו ממשרתו שעבורה לא קיבל שכר בדצמבר 1934. בין פעולותיו האחרונות במסגרת תפקידו הסופיים, כתב קרסון למנהל החדש של שירות הפארקים, ארנו ב. קמרמר (Arno B. Cammerer), כשהוא מבקש שלא לפנות בכוח כ-60 אנשים מעל גיל 60 אשר חלקותיהם לא נראות מסקייליין דרייב, שזה עתה נסלל. כאשר הפינויים בכוח המשיכו ליצור פרסום שלילי בשנת 1935, תיאם הצלם ארתור רותשטיין עם מחברי הספר "אנשי ההולו" ואז ניגש לתעד הטענות שלהם על תנאי החיים של התושבים.^[28]

להקמת הפארק היו יתרונות מיידיים לכמה מתושבי וירג'יניה. במהלך השפל הגדול, צעירים רבים קיבלו הכשרה ועבודות באמצעות חיל השימור האזרחי (בראשי תיבות CCC). מחנה ה-CCC הראשון בווירג'יניה הוקם ביער הלאומי ג'ורג' וושינגטון (George Washington National Forest) ליד לוריי, והמושל פולארד מילא במהירות את המכסה הראשונית של 5,000 עובדים. כאלף גברים ונערים עבדו בסקייליין דרייב, וכ-100,000 עבדו בווירג'יניה במהלך קיומה של הסוכנות.^[32][33] בפארק הלאומי שננדואה, כרתו הצוותים של ה-CCC רבים מעצי הערמונים המתים שגזעיהם החשופים הכתימו את הנוף בפארק החדש, סללו שבילים ובנו מתקנים. בנוסף, הכנסות התיירות הרקיעו שחקים. לעומת זאת, הוטל על צוותי ה-CCC לשרוף ולהשמיד כמה בקתות בפארק, כדי למנוע מהתושבים לחזור. כמו כן, ניסה הרולד ל. איקס (Harold L. Ickes), מזכיר הפנים של ארצות הברית, ששירות הפארקים היה חלק ממשרדו, שהייתה לו וסמכות חלקית על ה-CCC, להשתמש בסמכותו כדי להכריח את בירד לשתף פעולה בפרויקטים אחרים של הניו דיל.

הפארק הלאומי שננדואה הוקם סוף סוף ב-26 בדצמבר 1935, ועד מהרה החלה סלילת הדרך הנופית "בלו רידג' פארקווי" אותה רצה בירד. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חנך רשמית את הפארק הלאומי שננדואה ב-3 ביולי 1936. בסופו של דבר, כ-40 איש (ברשימת "איקס") הורשו לחיות את שארית חייהם על אדמות שהפכו לחלק מהפארק. אחד מהם היה ג'ורג' פרימן פולוק, שבית מגוריו קילייהוולין (Killahevlin) נוסף מאוחר יותר למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, וש"אתר הנופש סקיילנד" (Skyland Resort) שלו נפתח מחדש תחת זכיין בשנת 1937. קרסון גם תרם אדמות משמעותיות; הר בפארק נקרא כעת לכבודו ושלטים מזכירים את תרומתו. התושבת האחרונה בשטח הפארק הייתה סבתא אנני לי ברדלי שנק (Annie Lee Bradley Shenk). עובדי שירות הפארקים ביקרו אותה ודאגו לה מאז 1950. היא נפטרה בשנת 1979 בגיל 92. רוב האחרים עזבו בשקט. חזקיה לאם (Hezekiah Lam) בן ה-85 הסביר, "אני לא עד כדי כך משוגע לעזוב גבעות אלו, אבל מעולם לא האמנתי שיש לפעול כנגד הממשלה. חתמתי על כל מה שביקשו ממני".^[34]

הפרדה גזעית וביטולה

שלט הכניסה להר לואיס, אתר נופש לשחורים בלבד

בשנות השלושים המוקדמות החל שירות הפארקים הלאומיים בתכנון מתקני הפארק וחזה הנחיות נפרדות לשחורים ולבנים. באותה תקופה בווירג'יניה שבה הקפידו על חוקי ג'ים קרואו הונהגה הפרדה גזעית מוחלטת. בהעברת שטח הפארק לממשל הפדרלי, ניסתה וירג'יניה בתחילה לאסור על כניסה של אפרו-אמריקאים לפארק, אך הסתפקה באכיפת חוקי ההפרדה שלה במתקני הפארק.^[35]

בשנות השלושים של המאה העשרים היו כמה זיכיונות שהופעלו על ידי חברות פרטיות באזור שעתיד היה להפוך לפארק, חלקם עוד מסוף המאה ה-19. המתקנים הפרטיים המוקדמים הללו באתרי הנופש "סקיילנד" (Skyland Resort), פנורמה (Panorama Resort) וסוויפט ראן גאפ (Swift Run Gap) הופעלו רק עבור לבנים. בשנת 1937, קיבל שירות הפארקים הצעה מחברת וירג'יניה סקיי ליין (Virginia Sky-Line Company) להשתלט על המתקנים הקיימים ולהוסיף מלונות, בקתות ושירותים נוספים, כולל המלון "Big Meadows Lodge". במסגרת תוכניתם היו כל האתרים בפארקים, למעט אחד מהם, מיועדים ל"לבנים בלבד". התוכנית שלהם כללה מתקן נפרד לאפרו-אמריקאים בהר לואיס - שטח פיקניק, מלון קטן יותר, בקתות ואתר קמפינג. האתר נפתח בשנת 1939, והוא היה נחות מהותית משאר מתקני הפארק. אולם עד אז, מחלקת הפנים של ארצות הברית שאפה יותר ויותר לחסל את ההפרדה הגזעית מכל הפארקים. אתר הפיקניקים "Pinnacles" נבחר כאתר המשותף הראשון בשננדואה, אולם חברת סקיי-ליין של וירג'יניה המשיכה להתנגד, והפיצה מפות המראות את הר לואיס כאתר היחיד לאפרו-אמריקאים. במהלך מלחמת העולם השנייה, נסגרו זיכיונות ומספר המבקרים בפארק הצטמצם מאוד. אך ברגע שהמלחמה הסתיימה, בדצמבר 1945, חייב שירות הפארקים שכל הזיכיונות בכל הפארקים הלאומיים צריכים להיות בלא הפרדה גזעית. באוקטובר 1947 הפכו חדרי האוכל של הר לואיס ופנורמה למשותפים ללבנים ושחורים, ועד תחילת 1950 המשימה הושלמה במלואה.^[35]

היסטוריה חברתית

במיוחד לאחר שנות השישים, התרחבו הפעילויות בפארק מהתמקדות בטבע בלבד וכללו היסטוריה חברתית. מועדון השביל האפלצ'ים של פוטומק (Potomac Appalachian Trail Club) שיקם כמה בקתות החל משנות הארבעים של המאה העשרים, והפך אותן לזמינות לרשות מטיילים ללינה למשך הלילה. חלק מהתושבים העקורים (וצאצאיהם) יצרו את ארגון ילדי השננדואה (Children of the Shenandoah), לובי למען מצגות מאוזנות יותר.

בשנות התשעים שכר הפארק מומחים למשאבי תרבות וערך מלאי ארכאולוגי של מבנים קיימים, סקר ההתיישבות הכפרית ההררית (Survey of Rural Mountain Settlement). בסופו של דבר, ההתמקדות החדשה של הפארק במשאבים תרבותיים חופפת לפעילות ההסברה של ארגון הצאצאים המכונה "ילדי שננדואה", מה שהביא להסרת תצוגות שהפרשנות שלהם מפוקפקת. התחילו טיולים רגליים וסיורים שהסבירו את ההיסטוריה החברתית של העקורים ההרריים תושבי האפלצ'ים.

תיירות

מרכז המבקרים על שם הארי בירד

סקייליין דרייב מתצפית פינקלס

מטיילים בדרך למפלי לואיס בפארק

בפארק מבקרים בממוצע כ-1.2 מיליון תיירים מדי שנה, רובם נוסעים לאורך הדרך הנופית בת 170 הקילומטרים שלאורך הפארק המכונה סקייליין דרייב. הפארק מציע סדרה של פעילויות: סיורים רגליים, לינה בשטח, צפייה במפלים, רכיבה על סוסים, צפייה בחיות הבר, דיג, טיפוס מצוקים, רכיבה על אופניים, צפייה בכוכבים וסיורים באזורים הטבע הבראשיתיים.

גישה, מרכזי מבקרים ולינה

לפארק יש ארבע כניסות (בתשלום): הכניסה הצפונית בפרונט רויאל פנייה מכביש 340, תורנטון גאפ (Thornton Gap) פנייה מכביש 211, סוויפט ראן גאפ (Swift Run Gap), והכניסה הדרומית ברוקפיש גאפ (Rockfish Gap) פניה מכביש 250. הפארק נמצא במרחק של כ-100 קילומטרים מוושינגטון די. סי., וערים קרובות נוספות הן ריצ'מונד ופיטסבורג.^[36]

בפארק פועלים שני מרכזי מבקרים:^[37]

• מרכז מבקרים דיקי רידג' (Dickey Ridge Visitor Center) – בנקודת מייל 4.6 על הסקייליין דרייב. במרכז שירותים, דלפק מידע, מוצגים, תוכניות שומרי יער, סרטון הכוונה, חנות ספרים, מפות, קבלת רישיונות ללינה בשטח ועזרה ראשונה. המרכז הוא נקודת התחלה לשביל פוקס הולו (Fox Hollow Trail).
• מרכז מבקרים הארי פ. בירד סניור (Harry F. Byrd, Sr. Visitor Center) – בנקודת מייל 51 על הסקייליין דרייב. במרכז שירותים, דלפק מידע, מוצגים, תוכניות שומרי יער, סרטים היסטוריים, חנות ספרים, מפות, קבלת רישיונות ללינה בשטח ועזרה ראשונה. אתר "ביג מדואוז" שוכן מול מרכז המבקרים.

בפארק פועלים שלושה בתי מלון במבנה מרכזי או בבקתות, וכמו כן מפעיל מועדון שביל האפלצ'ים של פוטומק (Potomac Appalachian Trail Club) כמה בקתות בתנאים פרימיטיביים (אין מים זורמים).^[38] בנוסף יש חמישה אתרי מחנאות שבחלקם אפשר גם ללון במעונועים.^[39] בפארק פועלים חמש מסעדות (חלקן בבתי המלון).^[40]

אתרים

• סקייליין דרייב (Skyline Drive) – כביש בן 170 קילומטרים לאורך כל הפארק על קו הרכס של הרי בלו רידג'. כביש זה הוא הכביש הראשון של שירות הפארקים מזרחית לנהר המיסיסיפי הרשום כציון דרך היסטורי לאומי במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. האתרים הראשיים מרוכזים לאורך כביש זה, ומנקודות שונות לאורך הכביש מתחילים שבילי הליכה.
• ביג מדואוז (Big Meadows) – מילולית "כרי הדשא הגדולים". אתר נופש בנקודת מייל 51 על הסקייליין דרייב המכיל מרכז מבקרים, מלון, אתר מחנאות ונקודת יציאה למספר שבילי הליכה.
• מחנה רפידן (Rapidan Camp) – בית הקיץ של הנשיא הרברט הובר שנבנה ב-1929. חלק מהמבנים שוחזרו ואפשר לבקר בהם. נהר הרפידן הסמוך הוא אתר דיג פופולרי.^[41]

פעילויות

• סיורים רגליים – יש בפארק מעל ל-800 קילומטרים של שבילי הליכה, בהם כ-160 קילומטרים של שביל האפלצ'ים.^[42]
• לינה בשטח – הפארק מאפשר לינה בשטח בן 793.2 קילומטרים רבועים. נדרש קבלת רישיון והקפדה על הכלל "לא להשאיר עקבות", הכולל איסור על הדלקת מדורות ודרישה לקבור צואה. כמו כן יש להיזהר מבעלי החיים בפארק, בייחוד דובים ונחשים ארסיים, ולהקפיד על אריזת מזון באריזות חסינות דובים.^[43]
• סיורים מודרכים – שומרי הפארק עורכים סיורים מודרכים, ובהם הם מסבירים על ההיסטוריה, הטבע ובעלי החיים. סיור מיוחד יוצא למחנה רפידן, בית הקיץ המשוחזר של הנשיא הרברט הובר.^[44]
• דיג – הפארק הלאומי שננדואה כולל למעלה מ-70 פלגי הרים שבהם חיים למעלה מ-41 מיני דגים, בעיקר טרוטת ברוק. הזדמנויות לדיג קיימות בשפע אך הן דורשות רישיון מתאים והקפדה על כללים על מנת לשמר ולהגן על משאבי הדגים.^[45]
• צפייה בכוכבים – אומנם השמיים בפארק הלאומי שננדואה אינם חשוכים כמו בחלק מהפארקים במערב או בצפון, אבל הריחוק היחסי מיישובים גדולים והגובה מאפשרים איכות צפייה בכוכבים בין הטובות במזרח ארצות הברית.^[46]
• צפייה בבעלי חיים – המטיילים יכולים לצפות בבעלי החיים הגדולים החיים בפארק, הדובים והאיילים, אם כי הם מתבקשים לשמור מהם מרחק.^[47]
• מפלים – חלק מהשבילים מובילים למפלי המים הרבים שבתחומי הפארק.^[48]

• 
  קניון וייטאוק
• 
  מפלי נהר רוז
• 
  מפלי נהר סאות
• 
  מפלי ג'ונס ראן
• 

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפארק הלאומי שננדואה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי שננדואה (באנגלית)
• הפארק הלאומי שננדואה, ברשת החברתית פייסבוק
• הפארק הלאומי שננדואה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הפארק הלאומי שננדואה, ברשת החברתית אינסטגרם
• הפארק הלאומי שננדואה, באתר פליקר
• הפארק הלאומי שננדואה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הפארק הלאומי שננדואה Shenandoah National Park

הערות שוליים

1. Shenandoah NP
2. National Park Service Land Resources Division Listing of Acreage
3. "USDA Interactive Plant Hardiness Map". United States Department of Agriculture.
4. Weather
5. "PRISM Climate Group, Oregon State University". www.prism.oregonstate.edu.
6. Water
7. Callan Bentley (14 בנובמבר 2011). "Compton Peak: superb columnar jointing". Callan Bentley's blog Mountain Beltway on American Geophysical Union Blogosphere. {{cite web}}: (עזרה)
8. Scott Southworth (17 ביוני 2015). "Geologic Map of the Shenandoah National Park Region, Virginia". usgs.gov. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל)
9. "Google Earth Multimedia". wm.edu. אורכב מ-המקור ב-2016-03-03.
10. "Geological Evolution of Virginia and the Mid-Atlantic Region". jmu.edu.
11. "U.S. Potential Natural Vegetation, Original Kuchler Types, v2.0 (Spatially Adjusted to Correct Geometric Distortions)". Data Basin.
12. Air Quality
13. SWAS-VTSSS Program Overview
14. "Shenandoah National Park – Forests". National Park Service.
15. Animals
16. Fish
17. Amphibians
18. Reptiles
19. Birds
20. Mammals
21. Shenandoah's Civil War Connection
22. History & Culture
23. People
24. "Carson, William Edward (1870–1942)". www.encyclopediavirginia.org.
25. Darwin Lambert, the Undying Part of Shenandoah National Park, (Shenandoah History Association, 1989, 2001) pp. 199–200
26. Miriam M. Sizer: Patroness or Patronizing
27. Sherman, Mandel; Henry, Thomas R. (14 בספטמבר 2017). "Hollow folk". Thomas Y. Crowell Company. {{cite web}}: (עזרה)
28. "Shenandoah secrets: Pork, propaganda, and the creation of a COOL national park". www.readthehook.com.
29. "The Displaced - Shenandoah National Park (U.S. National Park Service)". www.nps.gov.
30. Hoover's Retreat: Rapidan Camp
31. "Creation and Dispossession: Shenandoah National Park and its Residents - Special Collections at Belk Library". collections.library.appstate.edu.
32. Anne Frederick, Shenandoah, its National Park and Neighbors, (Arcadia Publishing, 2000) pp. 38–39
33. Ronald L. Heinemann, Depression and New Deal in Virginia (Charlottesville: University of Virginia Press 1983) p. 65
34. Shenandoah National Park (אורכב 15.04.2008 בארכיון Wayback Machine). vahistory.org.
35. "Segregation and Desegregation at Shenandoah National Park". National Park Service.
36. Directions
37. Visitor Centers
38. Lodging
39. Campgrounds
40. Lodging, Restaurants, and Other Facilities
41. Rapidan Camp
42. Suggested Hikes
43. Backcountry Camping
44. Ranger Programs
45. Fishing
46. Night Sky
47. Wildlife Viewing & Photography
48. Nicole Blouin, Steve; Bordonaro, Marilou W (1996). Waterfalls of the Blue Ridge. Menasha Ridge Press. ISBN 9780897329941.

זריחה מאוחרת בפארק הלאומי שננדואה