הפלישה האמריקאית לפנמה

הפלישה האמריקאית לפנמה שזכתה לשם המבצעי מבצע מטרה צודקת (באנגלית: Operation Just Cause) התרחשה בין 20 בדצמבר 1989 ל-31 בינואר 1990. תחת ממשל הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש, צבא ארצות הברית פשט על פנמה והדיח את השליט בפועל, הגנרל והדיקטטור מנואל נורייגה, אשר הועמד למשפט בארצות הברית וכוחות צבא פנמה פוזרו. על פי הערכות שונות, בפלישה נהרגו כמה מאות עד כמה אלפים מאזרחי פנמה.

הפלישה האמריקאית לפנמה

תאריכים	20 בדצמבר 1989 – 31 בינואר 1990 (43 ימים)
מקום	פנמה
הצדדים הלוחמים ארצות הברית ארצות הברית פנמה פנמה מפקדים ארצות הברית ג'ורג' ה. וו. בוש ארצות הברית דיק צ'ייני ארצות הברית מקסוול ר. תורמן ארצות הברית נורמן שוורצקופף ארצות הברית ג'ק פאריס פנמה גילרמו אנדארה פנמה מנואל נורייגה פנמה מרקוס חוסטינה פנמה פרנסיסקו רודריגס כוחות 27,000 16,000 אבדות 23 נהרגו 325 נפצעו 314 נהרגו 1,908 נפצעו

ברקע לפלישה מספר גורמים, ובמרכזם אי שביעות רצונו של הממשל האמריקאי מהסדרי השליטה על תעלת פנמה: ב-7 בספטמבר 1977 חתמו נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, ונשיא פנמה, עומר טוריחוס, על הסכם לפיו השליטה על תעלת פנמה תועבר מארצות הברית למדינת פנמה עד שנת 2000. ממשלי רייגן ובוש האב ניסו למנוע את קיום ההסכם. שליט פנמה נורייגה גם העניק לחברה קבלנית יפנית את הזכויות על פיתוח בתעלה, דבר אשר פגע ישירות בתאגיד בכטל.

הממשל הפנאמי גם החל להתרחק מארצות הברית; בין היתר, הוא נמנע מלהאריך את תוקף פעילותו של בית הספר של האמריקות בפנמה. "בית הספר" היה מוסד של הכוחות המזוינים האמריקאים, בו אומנו ותודרכו כוחותיהן של מדינות ידידותיות לארצות הברית באמריקה המרכזית והדרומית. נטען כי בית הספר עסק באימון בהפרת זכויות האדם של מתנגדי המשטרים הללו. אומנו בו בין היתר הדיקטטורים לאופולדו גאלטיירי (שהשתייך לחונטת הקצינים בארגנטינה), אפרין ריוס מונט (שליט גואטמלה), הוגו בנסר (שליט בוליביה), קצינים בכירים ממשטרו של אוגוסטו פינושה בצ'ילה והטרוריסט לואיס פוסדה קרילס.

נורייגה, שליט פנמה ב-1989, פעל למילוי ההסכם ולצמצום הנוכחות האמריקאית בארצו. זאת, חרף העובדה שהוא קיבל תשלומים מה-CIA מאז 1959 והיה נחשב למקור מודיעיני ומבצעי של רשות הביון האמריקאית. נורייגה אף הכיר את נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, מתקופת שירותו של הלה כראש ה-CIA^[1]. פעילותו של נורייגה בשירות ה-CIA כללה קידום האינטרסים של ארצות הברית במרכז אמריקה, ובכלל זאת פגיעה בפעילותם של כוחות ממשלת החזית הסנדיניסטית בניקרגואה ולחימה נגד מהפכני ה-FMLN באל סלוודור. מוערך, כי קיבל כ-100,000 דולר לשנה מן האמריקאים עבור פעילותו זו^[2]. בעוד ששיתף פעולה עם המנהל לאכיפת (חוקי) הסמים (DEA) להכשלת הברחות סמים, הוא עבד גם עם סוחרי סמים. הפלישה כללה בין היתר כוח מרגימנט הריינג'רס ה-75 שתפס שטחי מפתח חיוניים^[3].

במהלך הפלישה, ניסה משרד ההגנה האמריקאי למנוע זרימת מידע חופשית לידי העיתונות. רשת CNN הצליחה לעקוף את המגבלות באמצעות התקנת קו טלפון אדום, אליו התקשרו אזרחים פנאמיים ומסרו מידע^[4]. בשל האיפול העיתונאי שהטיל הממשל האמריקאי, קשה עד היום לדעת מה מספר הקורבנות מקרב אזרחי פנמה.

בפועל, למרות טענותיו של הממשל האמריקאי כי מטרת הפלישה הייתה בלימת הסחר בסמים שבה היה מעורב נורייגה, לאחר הפלישה והדחת נורייגה התגברה פעילות הסחר בסמים בפנמה וממנה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפלישה האמריקאית לפנמה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Jones, Howard. Crucible of Power: A History of U.S. Foreign Relations Since 1897. 2001, page 494
2. Frederick Kempe, Divorcing the Dictator (New York, Putnam, 1990), ppg 26-30, 162
3. שון ניילור "יום שלא טוב למות בו", תל אביב: המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה - המכון - לחקר הטקטיקה, הוצאת משרד הביטחון, 2007, עמוד 80.
4. רפי מן, נשק קטלני, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2000

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה צבאית ובנושא ארצות הברית. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.