ורדזיה
מתחם מנזרי של מערות סלע בדרום גאורגיה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וַרְדְּזִיָּה (בגאורגית: ვარძია) הוא מתחם מנזרי של מערות חצובות בסלע בדרום גאורגיה, בנפת אספינדזה במחוז ההיסטורי ג'אוואחתי (כיום סאמצחה-ג'אוואחתי).
 | |
| עיר המערות של ורדזיה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מתחם מערות מנזרי  |
| מיקום |
סאמצחה-ג'אוואחתי |
| מדינה |
גאורגיה |
| מייסדים |
תמר |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – המאה ה־12 |
| תאריך פתיחה רשמי |
המאה ה־12 |
| מידות | |
| גובה מעל פני הים |
1,300 מ' |
| קואורדינטות | 41°22′51″N 43°17′02″E |
  | |
המערות החצובות בסלע (אנ') משתרעות לאורך כחמש מאות מטרים על מצוק בגובה 1462 מ' מעל פני הים, בקצה המזרחי של רכס אֵרוּשֶׁתִּי (גאו') במורדות רכס ארושתי עד לגדה הצפונית של נהר הקורה, שלושים קילומטר מאספינדזה. תקופת הבנייה העיקרית של המתחם הייתה במחצית השנייה של המאה ה-12.
במרכז המתחם נמצא מנזר הדורמציון שהיה מרכז תרבות חשוב, מקום ליצירה ספרותית ואמנותית חשובה בימי הביניים. הכנסייה המתוארכת לשנות ה-80 של המאה ה-12 בתור הזהב של תמר ורוסתוולי, יש סדרה חשובה של ציורי קיר. האתר ננטש ברובו לאחר הכיבוש העות'מאני במאה השש עשרה. כעת, חלק משמורת מורשת לאומית של גאורגיה. האזור המורחב של ורדזיה-חרתוויסי נרשם להכרה באתר המורחב כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.[1]
על פי מיתוס אטיולוגי הורתה המלכה תמר להכין חדרים למסתור. 365 חדרים, אחד לכל יום בשנה. כדי לבלבל את מי שירצה להתנקש בחייה. בניית החדרים ארכה שנה בדיוק. חדר אחד בכל יום.
על פי אחת האגדות לקח גיאורגי השלישי את ביתו תמר לציד יחד עם אציליו. במהלכו הציד הסתתרה תמר כמשחק. כשחיפשו אותה לא הצליחו למצוא אותה בסבך המערות. הם הפסיקו את הציד וקראו בשמה במשך זמן ללא הועיל. בסופו של דבר ענתה תמר לקריאה מהמסתור "אני כאן, דוד" ("აქ ვარ ძია"; "אַכְּ וָאָר דְּזִיָּה"). אגדה זו בנוסחים שונים מופיעה במקורות שונים. ישנם גם אגדות נוספות הקשורות לורדזיה.
_-_2.jpg)
חפירות מהתקופה הסובייטית הראו כי אזור ורדזיה היה מיושב בתקופת הברונזה על ידי התרבות התריאלתית (אנ'). ערי מערות חצובות בסלע כמו אופליסציחה מוכרים לאורך נהר הקורה לפחות מהמאה החמישית לפני הספירה, ואילו אדריכלות חצובה בסלע (אנ') בהקשר לנצרות הגאורגית ידועה מזדאזני והמתחם המנזרי דַּווִיתְגָּרֵגִּ'י (אנ') מהמאה השישית לספירה, וכן באזור ורדזיה במערות ואני, צ'וֹלְתָּהּ[2] ומַארְגַּסְטְנִי (כיום תְּמוֹגֶוִוי (אנ')) מהמאה השמינית.
בוורדזיה זוהו ארבע תקופות של שלבי בנייה נפרדים: התקופה הראשונה הייתה בתקופת שלטונו של גיאורגי השלישי (1156–1184), כאשר האתר תוכנן ונחפרו בתי המגורים הראשונים; התקופה השנייה הייתה בין מותו של גיאורגי לנישואיה של בתו יורשתו תמר בשנת 1186, כאשר כנסיית הדורמיציון נחצבה בסלע ועוטרה; התקופה השלישית הייתה מאותו מועד ועד לקרב בסיאן בשנת 1203, במהלכו הוקמו בתי מערה רבים נוספים וחוזקו ההגנות, אספקת המים ורשת תעלות ההשקיה; ואילו התקופה הרביעית הייתה תקופה של בנייה מחדש חלקית לאחר נזק כבד ברעידת האדמה בסאמצחה בשנת 1283. כמעט שני שלישים מהאתר נחרב, וחלק מהמערות נחשפו כלפי חוץ. מערכת ההשקיה קרסה אף היא. השחזור החלקי של המנזר לאחר אסון הטבע אירע בתקופת שלטונו של האטאבג בֶּכָּה גַּ'קֶּלִי-צִיחִיסְגְּ'ווָרֵלִי (גאו') (בֶּכָּה הראשון, 1285-1306).
המנזר המלכותי מילא תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים והתרבותיים של הממלכה הגאורגית. ראש מנזר הדורמציון פיקח על פעילויות המנזרים בכנסיות ומילא תפקיד בולט בחיים הפוליטיים של הממלכה. מתעד ימיה של המלכה תמר מספר את סיפורה של ורדזיה בפירוט ובצורה אומנותית. בניית המנזר המלכותי הגדול ביותר קשור לאופי פעילותה של המלכה תמר בתחום הבנייה הכנסייתית-נזירית. בחירת המיקום נבעה ממאפייני הבנייה הטובים ביותר של הסלע, מיקום נוח, משק בית, צבאי, וגם נוכחות של מי שתייה באתר. מספר מקורות תיעודיים משלימים את הידע שמקורו במרקם הפיזי של האתר. באוסף הרשומות הגאורגיות שנקראות חיי כארתלי מצוין כי תמר הקימה כנסייה כדי לשכן בה את האייקון של הבתולה מוורדזיה[3] לאחר שקיבלה עזרה אלוהית במערכות הצבאיות שלה, לפני שהעבירה את המנזר מוורדזיה עילית. את מסעה כנגד השכנים המוסלמים החל בוורדזיה, וניצחונה המוחץ בקרב בסיאן נחגג בשיר הלל - "מזמור לכבוד הבתולה מוורדזיה" שנכתב על ידי יואנה שוותלי. מספריית ורדזיה שרד כתב-היד המאויר של הבשורות של ורדזיה. ברשומות הגאורגיות מסופר גם כיצד ורדזיה ברחה מהפולשים המונגולים בשנות ה-90 של המאה שלוש עשרה. הבנייה במקום נמשכה גם לאחר מותה של תמר. מגדל הפעמון ופורטל הכנסייה הדרומי נבנו בסוף המאה ה-13 - תחילת המאה ה-14. על פי דברי ימי גאורגיה, המנזר הזה הכיל כמות גדולה של חפצי ערך החל מחפצי ערך מכסף, זהב ואבנים יקרות, דבר המעיד על שגשוגה הכלכלי. המונגולים שדדו את המנזר, ולקחו אתם גם את הפעמון יקר הערך. מגדל הפעמון נותר שלם[4]. על פי הכיתוב מעל הפורטל, חדר האוכל הוקם בתקופת שלטונו של האטאבג איוואן (אנ'), במחצית הראשונה של המאה ה-15. מערות מסוימות מקומפלקס אָנָאנוּרִי (אנ') נבנו אף הן במאות 15–16.
בתקופת התפוררותה של ממלכת גאורגיה, בשנת 1551 פשט על המנזר הצבא הפרסי-ספווי בראשות השאה שאה תהמאספ הראשון, במסעו השלישי לגאורגיה. הוא נתקל בהתנגדות של צבא גאורגי בראשות לוּאַרְסַבּ הראשון (אנ'), שהתבצר במקום. הגאורגים נוצחו והשאה בזז את ורדזיה, את כל הצלמיות החשובות (כולל צלמית הבתולה מוורדזיה) דלתות הזהב והפלדה ואוצרות תרבות רבים, ושם קץ לחיי המנזר בפועל. מחבר הרשומות הפרסי-ספווי (ההיסטוריון של השושלת הספווית) חסן בג רומלו (אנ') מתאר את ורדזיה כ"פֶּלֶא", "בלתי חדיר כחומה של אלכסנדר הגדול", לפני שתיאר את ביזתו על ידי הפרסים. תיאור האירועים מופיע גם בכתביו של ההיסטוריון פַּרְסָדָן גּוֹרְגִיגָ'נִידְזֶה (אנ') שהיה משרת גאורגי בשירות הספווים. הערה כמעט נבואית מופיעה בבשורות של ורדזיה המספר על חזרה מבזאר פרסי.
בשנת 1758 נכבשה סאמצחה וורדזיה בתוכה על ידי העות'מאנים והחל תהליך של התאסלמות באזור באמצחה שנמשך כ-250 שנה. לאחר הגעתם של העות'מאנים, עזבו הנזירים והאתר ננטש. חלק מחפצי הערך הועברו לכפר ורדזיה (אנ') שבאימרתי, שם הם ככל הנראה שימשו לבניית כנסייה ומגדל הפעמון. בשנת 1828 כבש צבא האימפריה הרוסית בראשות איוואן פסקביץ' את סאמצחה ואת כל דרום גאורגיה וסיפח אותה לאימפריה הרוסית. בין השנים 1857–1928 היה בוורדזיה מנזר לגברים.
לאחר החלת השלטון הסובייטי בגאורגיה החל מחקר מדעי על מתחם מנזר זה. בשנת 1938 הוכרז האתר כשמורת מוזיאונים. חפירות ארכאולוגיות בוצעו בוורדזיה בשנים 1970–1971, נחקרו שלוש שכבות של תרבויות: ימי הביניים המוקדמים, המאה השתים עשרה והמאות השלוש עשרה והארבע עשרה. נמצאו מגוון דוגמאות של כלי חרס, כלי מלאכה להתכות מתכות, כלי עבודה, כלי בית שונים ועוד.
מבחינה אדריכלית, ורדזיה היא מתחם רב-שכבתי הממוקם סביב המרכז - המקדש (כנסיית הדורמציון) - עמוק במעמקי הסלע. מערות ורדזיה נמתחות ממערב למזרח, עם חזית של 500 מ'. החללים מסודרים בדרגים של חמש, שש ושבע שכבות בקטעים נפרדים. בחלק המזרחי נמצאו 13 שכבות של מערות. והמערכת המאוחדת כוללת 19 שכבות בסך הכל.
המתחם הכולל של ורדזיה כולל חמש עשרה כנסיות. החשובות ביותר, מלבד כנסיית הדורמיציון, הם כנסייה מתקופה מוקדמת יותר מהמאה האחת עשרה בוורדזיה עילית וכפר הבנוי מסלעים וכנסיות במערות חצובות בסלע של אנאנאורי מהמאה העשירית עד השתים עשרה. הכנסיות מקושטות בציורי קיר מקוריים. החלק המרכזי במתחם התחתון נחצב בחלק המרכזי השל צוק שכבה של ברקציה במשקע טופה[5] בגובה של כארבע מאות ושלושים מטר מעל פני הים. בסך הכל הוא מכיל כ -500 מערות. הוא מחולק לחלק מזרחי ומערבי על ידי כנסיית הדורמיציון. בחלק המזרחי של המתחם שבעים ותשעה בתי מערה נפרדים, בשמונה קומות ועם סך של 242 חדרים, כולל שש קפלות, "חדר תמר", חדר ישיבות, חדר קבלה, בית מרקחת ועשרים וחמישה מרתפי יין; 185 צנצנות יין שטמונים ברצפה מעידות על חשיבות אמנות גידול הגפנים (אנ') לכלכלת הנזירים. בחלק המערבי, בין מגדל הפעמונים והכנסייה הראשית, נמצאים עוד ארבעים בתי מערה, בשלושה עשר שכבות ובסך הכל 165 חדרים, כולל שש קפלות, חדר אוכל עם מאפייה, תנורים אחרים לאפיית לחם ובית מלאכה לחישול ברזל (אנ'). מחוץ למגדל הפעמונים המתחם מתנשא לגובה של תשע עשרה קומות בסך הכל, עם מדרגות המובילות לבית קברות. התשתיות כוללות מנהרות גישה, מתקני מים ותשתיות להספקה עבר ההגנה.[6]
מתחם אנאנאורי ממוקם בחלק המערבי של ורדזיה. הוא מכיל מספר מערות, כנסייה ומנהרה. הכנסייה הקטנה היא מעין סוג של קפלה. הוא כולל את השער המערבי וחדר משלים מצפון. השער מעוטר בציורי קיר. קישוטי האולם מכילים מגוון רחב של נושאים דתיים.
המנהרה בחלק המרכזי של ורדזיה מחוברת לאספקת המים ואורכה 16 מ '. המנהרות שמתחילות מהצד הצפוני של המקדש מובילות למנזר הדורמציון, אורכן 64 מטר. בחלק המזרחי של ורדזיה ישנה "יציאה" של מנהרה ונסלל כביש שאורכו 220 מ '. מנהרות אלו כוללות נישות רחבות בקירות החדרים - למצעים, נישות קטנות - לכלים, ספרים ואבקה, שולחנות, אח ועוד. הנישות מקושתות ברובן ומעוטרות בקצוות חתוכים בפשטות. מים סופקו באמצעות אמת מים באורך 3.5 ק"מ מהכפר ורדזיה עילית (אנ'). כמות המים הייתה אמורה להיות 166,000 ליטר ליום, הספק לכ־50,000 איש.
- ורדזיה במאה ה-19. צולם על ידי הצלם הגאורגי אָלֶכְּסַנְדְּרֵה רוֹאִינָשְׁוִוילִי (אנ')
.jpg)
כנסיית הדורמציון[8] הייתה מוקד רוחני גדול והחלק המרכזי של ורדזיה. הכנסייה חצובה בסלע וקירותיה מחוזקים באבן. שטחו 8.2 מטרים (27 רגל) על 14.5 מטרים (48 רגל) הוא מתנשא לגובה של 9.2 מטרים (30 רגל). האולם המרווח עם אפסיס רחב וקונכייה מכוסה בקמרון הקנה. חדרים נוספים צמודים למערב ולצפון. הנרטקס נמצא בחלק הדרומי. הכנסייה מוארת בשלושה חלונות. החדר המערבי הסמוך מוביל לאולם נפרד נוסף, שיש בו מנהרה, המסתיים בבריכת מים קרים.
שניהם גם הכנסייה וגם האכסדרה של הכנסייה מעוטרים; לעיטורים אלה חשיבות רבה בהתפתחות ציור הקיר הגאורגיים מימי הביניים. [9] הפטרון שלה, רָאטִי סוּרָמֶלִי (גאו'),[10] מונצח בדיוקן התורם (אנ') על הקיר הצפוני; בכתובת הנלווית נכתב "אם האלוהים, קבלי ... את מנחתו של ראטי עבדכם, אריסתווי של כארתלי, שקשט בלהיטות את הכנסייה הקדושה הזו לתפארתכם". על אותו קיר צפוני נמצא גם ציורי קיר של מכונני המלוכה בגאורגיה, גיאורגי השלישי ותמר, המחזיקים בדגם של הכנסייה. שניהם לבושים בבגדי טקס ביזנטיים ומעוטרים בכתר. בדמותה של תמר חסר סרט שמציין כי היא אישה נשואה וכיתוב שלה כולל את הנוסח "אלוהים ייתן לה חיים ארוכים", ואילו בדמותו של גיאורגי לא מופיע כיתוב זהה. משמעותו הדבר שגיאורגי לא היה בין החיים; עובדות אלה עזרו בתיארוך הפרסקו. הוא אוייר כפי הנראה בתקופה שבין מותו של גיאורגי השלישי בשנת 1184 לנישואיה של תמר בשנת 1186. ציור דמותה של תמר הוא המוקדם מבין ארבעה ציורי קיר הידועים של תמר. פרקים מחיי ישו מעטרים את הקמרונות והקירות העליונים ברצף, החל מהבשורה, ואחריהם לידת ישו, חג הנרות, טבילת ישו, השתנות, תחיית לזרוס, כניסת הניצחון של ישו לירושלים (אנ'), הסעודה האחרונה, רחיצת רגליים,[11] צליבת ישו, חרדת הגיהנום (אנ'), עליית ישו (אנ'), ירידת רוח הקודש ודורמציון (אנ') (הכנסייה מכונה לעיתים ככנסיית ההנחה, המתכתב עם חג (אנ') הדורמיציון האורתודוקסי). מתחת לקירות העליונים נמצאים, נגישים יותר כמו הקדושים המסעיים,[12] ציורי קדושים וסגפנים נוצרים.[13] על הקיר האחורי של "המזבח הקדוש" (sanctuary), מאחורי המזבח, נמצאים ציורי קיר של שנים עשר אבות הכנסייה. באכסדרת הכנסייה הם סצנות של יום הדין, חיק אברהם, מלאכים נושאים מדליון עם הצלב, ושלוש סצנות מחייו של סטפנוס הקדוש ; ציורים אחרים אבדו ברעידת אדמה בשנת 1283. ציורי הקיר אויירו בטכניקות סקו שהן טכניקות ציור על קיר שאינן פרסקו. ציורי קיר אלה מעידים על הקשר עם המזרח הנוצרי והעולם הביזנטי, ומיושמים תוך שימוש במסורות אמנותיות מקומיות.[6] ציורי הקיר על הקירות אויירו על ידי קבוצת אמנים בראשות אמן בשם גיאורגי, ששמו צוין על המזבח ובמימונו של רָאטִי סוּרָמֶלִי.
משנת 1985 היווה האתר חלק משמורת המוזיאון ההיסטורי-אדריכלי של ורדזיה (גאו'). האתר כולל ארבעים ושישה אתרי אדריכלות, שנים עשר אתרים ארכאולוגיים ועשרים ואחד אתרים של אמנות מונומנטלית.[6] בשנת 1999 הוגשו ורדזיה-חרתוויסי (שני האתרים הוגשו יחד) להכרה ברשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו כאתר תרבות בהתאם לקריטריונים (2), (3), (4), (5) ו-(6). של אתר מורשת עולמית. במסגרת ההערכות של אונסק"ו, ציינה הוועדה המייעצת (ICOMOS) את גרמה שבקפדוקיה כאל ההשוואה הקרובה ביותר בין אתרי מנזר מערות בעלי חשיבות (אנ') למורשת התרבות הבינלאומית. בשנת 2007 הוגשו ורדזיה-חרתוויסי מחדש כאתר תרבותי ואתר טבע מעורב, גם בהתאם לקריטריון (7) של אתר מורשת עולמית.[9] משנת 2012, שימור (אנ') ציורי הקיר בכנסיית הדורמיציון מבוצע על ידי מכון קורטולד לאמנות (אנ') בשיתוף עם הרשות הלאומית לשימור מורשת התרבות של גאורגיה (אנ') והאקדמיה הממלכתית לאמנויות של טביליסי (אנ').[14]
כיום ורדזיה הוא אחד האטרקציות התיירותיות העיקריות בדרום גאורגיה. המקום מנוהל על ידי קבוצה קטנה של נזירים, וניתן לבקר בו תמורת סכום סמלי. מיניבוסים מקומיים בשם מרשרוטקה מגיעים לוורדזיה כל יום מהעיר אחלציחה. כ-300 מערות בגודל חדר נותרו חשופות לעין כל, ולחלק מהמערות יש עדיין צינורות מים ישנים, זכר למערכת ההשקיה.
בשנת 2007 הוכרזה ורדזיה כאתר בעל חשיבות תרבותית לאומית של גאורגיה (אנ').
נוף לעמק ממרומי קומפלקס מערות ורדזיה.
העליה למערות ורדזיה דרך מערכת שבילים ומדרגות.
- ვარძია באתר הרשות הלאומית לשימור מורשת התרבות של גאורגיה (אנ') (בגאורגית)
Vardzia Historical-Architectural Nuseum-Reserve (באנגלית) ו(בגאורגית)
קוד:
מבט פנורמי של מתחם ורדזיה ונהר הקורה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
