Loading AI tools
עיתונאי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים ברעם (נולד ב-13 במאי 1941) הוא איש שמאל ישראלי, פובליציסט ופרשן ספורט.
לידה |
13 במאי 1941 (בן 83) ירושלים, פלשתינה (א"י) |
---|---|
מדינה | ישראל |
מעסיק | העולם הזה, כל העיר, הערוץ הראשון |
ברעם נולד וגדל בשכונת נחלת אחים בירושלים לגרציה ולמשה ברעם שהיה מזכיר מועצת פועלי ירושלים וממנהיגי מפא"י בעיר, ולימים שר העבודה. אביו היה פעיל גם באגודה לידידות ישראל-ברית המועצות.[1] בילדותו שמע פעמים רבות את אביו מתבטא בזכות הסוציאליזם ובזכות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.
לאחר שירותו הצבאי, בהנדסה קרבית, היה ברעם חבר במפלגת העבודה. לאחר פרישתה של גולדה מאיר מההנהגה, היה לחבר במטהו של יצחק רבין במאבקו על ראשות המפלגה מול שמעון פרס. בהמשך פרש ממפלגת העבודה, הצטרף לסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, ואיתם היה שותף להקמתה של של"י. ברעם שימש כדובר מפלגת של"י בכנסת, ועם פיצולה נמנה עם האגף השמאלי בה, שהיה שותף להקמת הרשימה המתקדמת לשלום.
את עבודתו העיתונאית החל ב"העולם הזה", בסוף שנות ה-70, ככתב פרלמנטרי, בנוסף כתב בעיתון מדור לעניינים בינלאומיים בשם "עולם קטן". בשנות השמונים במקביל ערך ופרסם, יחד עם מקסים גילן, את כתב העת "במרחב" שהופץ בישראל. בשנת 1990, לאחר סגירת העיתון "העולם הזה", עבר לכתוב בעיתון "כל העיר" הירושלמי, כבעל טור בנושאי פוליטיקה וכדורגל.[2] בנושאי כדורגל כותב ברעם בעיקר על קבוצות הכדורגל הירושלמיות ועל כדורגל אנגלי וספרדי (בין השאר כותב ברעם בקביעות על קבוצת וסטהאם יונייטד, אותה הוא אוהד).[3]
בשנות ה-90 עבד ברעם במקביל כפרשן כדורגל במשך כ-10 שנים בערוץ הראשון של רשות השידור.
בשנת 1985 הנחה ברעם ערב זיכרון שנערך בתל אביב לפעיל אש"ף הד"ר עיסאם סרטאווי, שבו ראה שותף לשלום ישראלי-פלסטיני.[4]
בשנת 2002 נטל חלק בדיון הפומבי בין עירית לינור ובין עורך "הארץ", עמוס שוקן, שבו תקפה לינור את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. במאמרו "קרנפים" צידד ברעם בעמדת שוקן.[5]
עם הקמת המגזין האינטרנטי הגדה השמאלית בשנת 2002, החל לפרסם את מאמריו גם באתר זה.
בשנת 2007, היה מעורב ביוזמה של אוהדי הפועל ירושלים שהתנגדו לאופי הניהולי של המועדון, והקימו את הפועל קטמון ירושלים, מועדון הכדורגל הראשון בישראל הנמצא בבעלות אוהדיו.[6]
במרץ 2020, בעקבות מגפת הקורונה בישראל, התבקש לצאת לחופשה ללא תשלום מעיתון כל העיר. שנתיים קודם גם התבקש לא לכתב יותר פובליציסטיקה על נושאים שנויים במחלוקת בטורו השבועי, אלא רק סיפורים. באוקטובר 2020 הפסיק לכתוב עבור כל העיר.[7]
חיים ברעם הוא אחיו של עוזי ברעם, שהיה שר התיירות. ברעם נשוי בשנית למימי, ואב לארבעה ילדים. בתו הבכורה דפנה פרסמה באנגליה ספר על עיתון "הגארדיאן" והיחס שלו למדינת ישראל.[8]
ברעם התבטא פעמים רבות בטוריו בזכות תנועת חד"ש, שעם רוב עמדותיה הוא מזדהה. כמו כן הוא חבר בתנועת "יש גבול", והשתתף מטעמה ב"טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי" ביום העצמאות בשנת 2005.[9]
על יחסי חילוניים-דתיים כתב: "בנושאים של חילוקי דעות בין חילונים לדתיים העדפתי תמיד הידברות על כפייה בכוח. אבל הלובי הדתי מתנהג בחוצפה כזו, שאין לנו החילונים ברירה אלא להגיב על זה, כי אורח החיים שלנו מותקף... התחושה היא שהדתיים נכנסים לך לבית, לצלחת, לכל מקום." באותו מאמר הוא מביע את דעתו גם על הציבור הדתי: "הם תומכים בכיבוש ולא מרימים שום קול צעקה לגבי הנעשה בשטחים. אף אחד מהרבנים לא ראוי להיות מורה הדור מבחינה מוסרית."[10]
וכך הוא מתאר את המצב הסוציו-פוליטי הישראלי בעשורים האחרונים: "ישראל, שנטשה אפילו את היומרה להיות סוציאל-דמוקרטיה, אימצה לעצמה את כל דפוסי ההתנהלות של הימין האמריקאי, את האתוסים שלו ואת השיטה החברתית, ולזה הוסיפה רשלנות וסדרי ממשל קלוקלים מתוצרת עצמית. השילוב בין הניכור החברתי, קידוש הפערים הכלכליים והאמונה המיסטית בכוחות השוק מצד אחד, והמורשת הביורוקרטית המזרח אירופית מן הצד האחר, הביא אותנו אל עברי פי פחת."[11]
על מצעד הגאווה שהתקיים בירושלים בשנת 2007 כתב: "לא ייתכן שצעדות פאשיסטיות למען התנחלויות הן דבר מקובל בעיר, למרות העובדה שהן פוגעות מאוד ברגשותינו, ואילו צעדה שמחה ואנושית מאוד של אנשים המאמינים בדרכם, היא פסולה."[12]
כתיבתו של ברעם על כדורגלנים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.