Loading AI tools
תרגום ארמי יהודי לחמשה חומשי תורה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרגום אונקלוס הוא תרגום יהודי לשפה הארמית לחמשת חומשי התורה. מחברו, זמן ומקום הוצאתו לאור אינם ידועים. אולם הוא מיוחס לאונקלוס הגר ומשערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השנייה לספירה ונתקדש במאה הרביעית או חמישית. תרגום זה היה תרגומה 'הרשמי' של יהדות בבל, יחד עם תרגום יונתן לנביאים. הוא עבר עריכה שם ויש לו אפילו מסורה. כמו כן, הוא לכל הפחות משקף נאמנה את ההלכה המשנאית, אם לא הלכות מאוחרות יותר. הוא עמד למול עיניהם של גדולי פרשני המקרא, כולל רש"י. גם כיום נעשה בתרגום שימוש בכל קהילות ישראל בהתאם למנהג קריאת פרשת השבוע מקרא ותרגום, ובקהילות יוצאי תימן עד היום נקרא התרגום גם במהלך קריאת התורה בציבור, בשבתות ובמועדים.
תרגום אונקלוס לתורה וכן תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים נחשבים לפאר התרגום הארמי למקרא, וקיים דמיון בסגנונם ובלשונם. מלבד תרגום אונקלוס, תרגומי התורה כוללים את התרגומים 'הארץ-ישראלים' הבאים:
תרגומים לנביאים: תרגום יונתן בן עוזיאל דומה לתרגום אונקלוס. ולכתובים ותוספתות).[1]
מוסד התרגום החל להתפתח על רקע חורבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס). הוא צבר תאוצה לאחר חורבן הבית השני (בשנת 70); שאז בעקבות שידוד המערכות שנוצר, מהותו של עם ישראל הלכה והתמקדה בתנ"ך, ובאנשים שהתעמקו בו. ראשית אלו היו הסופרים, אשר שיננו את התורה, ופירשוה; והעמידו תלמידים. עם השתכחות השפה העברית בעקבות הגלות, הארמית שהייתה שפת העם, מילאה את מקומה – למורת רוחה של ההנהגה היהודית. משום שמלכתחילה התרגום שימש להבנת פרשת השבוע והפטרה, ראשוני התרגומים היו בעיקר מילוליים. אלו עלו על הכתב לאחר שבמשך דורות, הם נאמרו בעל פה. בצד קריאת המקרא בעברית ובארמית במקביל, התפתחה גם נורמה של מסירת דרשות בציבור, המבוססות על הכתוב (מעשי שליחים טו 21, נגד אפיון 2:17). מדרשות אלו התפתח התרגום המדרשי לתנ"ך, שהוא מעין תרגום מפרש.[2]
כבר בתנ"ך קיימות עדויות לתרגומו של המקרא עצמו לשפה הארמית (עזרא ז כה, נחמיה ח א-ח). התרגומים הארמיים לתנ"ך הם אפוא אסופה של תרגומים לכל התנ"ך, מהם מילוליים (כמו למשל קומראן איוב) ומהם חופשיים (כמו למשל מגילת בראשית) – ואין מתאם בין מידת האורך וחופש התרגום למידת עתיקותו.
על פי ממצאים ממגילות קומראן, תרגומי המקרא לארמית החלו להיות מחוברים בארץ ישראל, בשלהי ימי בית שני (תרגומים לאיוב ולויקרא וכן מגילת בראשית). אף כי קיימות עדויות מוקדמות ביותר לתרגומים לכתובים (איוב ואסתר); סביר מאוד להניח כי ראשית, תורגמו ספרי התורה. התרגומים הארמיים המשיכו להיות מחוברים עד לתקופת הגאונים; שאז עם עליית האסלאם, ותפיסת הערבית את מקומה של השפה הארמית, חלה ירידה בתפוצתם.[3]
מלכתחילה, התרגומים שימשו הן ללימוד והן לפולחן – ולא נועדו לדלת העם. כמו כן, אף כי למשל תרגום אונקלוס נכתב בארמית סטנדרטית במשלב ספרותי גבוה, בשום פנים הוא לא נועד להוות תחליף לטקסט המקורי – וזאת בניגוד למקומו של תרגום השבעים בנצרות. אשר לתרגומי ארץ ישראל, הרי הם ממקורות מגוונים; ולהוציא את תרגום אונקלוס, לא התקיימה סטנדרטיזציה בהם, ולא נועד להם תפקיד רשמי. אפילו שחלקם אף מתעלמים מההלכה, יש להניח כי לפחות מקצתם עברו פיקוח מסוים מצד חז"ל וממשיכיהם – לפחות בנוגע להקראתם בפומבי[2].
המונח "תרגום אונקלוס" מופיע לראשונה בתשובת הגאונים.[4] ייחוס התרגום לאונקלוס נעשה על סמך האמור בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג', עמוד א'): "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרוֹ מפי ר' אליעזר ור' יהושע". עם זאת, קיים ספק באמיתות הזיהוי המסורתי, בין היתר מן הטעמים הבאים:
תרגום אונקלוס כתוב בניב ארמי המכונה ארמית בינונית, אולם אין ודאות באשר לשאלה האם הניב נוטה לארמית מזרחית (שדוברה בבבל) או לארמית מערבית (שדוברה בארץ ישראל). לשאלה זו חשיבות רבה, משום שזיהוי הניב מצביע על מוצאו הגאוגרפי של התרגום. הדעה המקובלת כיום במחקר היא שהתרגום נכתב במקורו בארץ ישראל, אולם בשלב כלשהו עבר לבבל, ושם עבר עריכה וניקוד – כשהעריכה השאירה את ניבו הארץ-ישראלי על כנו.
על פי התלמוד הבבלי, תרגום אונקלוס ניתן למשה בסיני, אלא שנשתכח ואונקלוס שחזרו במדויק.[7] לחוקרים אין ודאות לגבי מועד חיבורו. המקדימים מייחסים אותו למאה הראשונה לספירה, והמאחרים מייחסים אותו למאה החמישית לספירה. על סמך בחינת החומר ההלכתי והאגדי המשוקע בתרגום מצדדים רוב החוקרים כיום בשיוכו לכל המאוחר ב-135 לסה"נ, אם כי מקובל שלתרגום אונקלוס קדמה שכבת תרגום קדומה יותר, "פרוטו-אונקלוס". תרגום אונקלוס ויהונתן חוברו ; והובאו מארץ ישראל לבבל – מבלי ששם הם יעברו עריכה לשונית. בתקופה מאוחרת יותר, תרגומים אלו שבו לארץ ישראל, ובעקבות זאת, הופיעו תוספות ותיקונים לתרגומי ארץ ישראל הקיימים (לדוגמה בפסוידו-יונתן).
תרגום אונקלוס ידוע כתרגום על דרך הפשט, כלומר תרגום כמעט מילולי של המקור העברי ללא סטיות ותוספות למיניהן. את הטעמים לחריגות מהתרגום המילולי מקובל לחלק לכמה סוגים:
עוד בימי חז"ל נהוג היה לקרוא את תרגום אונקלוס בזמן קריאת התורה בשבת בבוקר. העולה לתורה קורא פסוק אחד והמתרגם מתרגם אותו, וחוזר חלילה. מנהג זה נועד, בין השאר, כדי שגם אלה שאינם בקיאים דַּיָּם בשפה העברית יוכלו להבין את הקריאה.
המנהג המשיך בתקופת הגאונים בבבל ובספרד.
בימינו פסק המנהג הזה, למעט בקהילות תימן שם הוא נשמר עד היום. בקהילות אירופה, נהגו בימי הביניים לקרוא את התרגום רק בקצת מימי הפסח ובשבועות.[11]
קיים דין הלכתי לקרוא את פרשת השבוע לפני קריאתה בציבור פעמיים בנוסח המקרא ועוד פעם אחת בתרגום אונקלוס.
יש הקוראים על פי פסוקים (כל פסוק פעמיים ואז תרגום הפסוק), ויש הקוראים על פי פרשה פתוחה או פרשה סתומה.
מקומו של המתורגמן על פי המשנה והתלמוד הירושלמי והבבלי, התרגומים הארמיים שימשו בהקשר של קריאת התורה וההפטרה בבית כנסת. ממגילה ד:ד עולה כי אנשים שונים, ולסירוגין, קראו בתורה או לחלופין קראו/אמרו את התרגום. כל אדם, כולל קטן, יכול היה לשמש כ-'תורגמן'/'מתורגמן'. על זה היה לומר את תרגומו, מבלי להסתכל על ספר התורה – שמא יזהו דברי התרגום עם דברי המקרא עצמו. התורגמנים נהגו להשתמש בניסוח עקיף, בכדי שלא להישמע ח"ו כאילו הם האל או משה. בתרגום ניאופיטי נמצא כי, לפני תרגומו התורגמן הסב את תשומת לב הקהל למעשהו: 'עמי בני ישראל' – וכן הוסיף דברי קישור. כמו כן, המתורגמנים נהגו לרכך מקראות, אם היה בהן בכדי לפגוע ברגשות הקהל. בנוסף לכך, בעוד שבבתי ספר הם תרגמו את המקרא מילולית; בבתי הכנסת, התרגום נאמר לעיתים עם תוספות והרחבות, קטנות כגדולות. החכמים הבחינו בין פסוקים הנאמרים בציבור ('מיתרגם בציבורא'); וכאלו -שלא. בכלל המתרגמים פעלו על רקע של זלזול במלאכתם; וכנראה סבלו משבט ביקורתם בין כה וכה. ביקורת זו נועדה להשליט מרות פרשנית, אידאולוגית והלכתית של החכמים על מתורגמני בית הכנסת. ראיה לכך היא האמרה מפי ר' יהודה: 'המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי; והמוסיף, הרי זה מגדף (תוספתא מגילה ג:מא). יחד עם זאת, הפערים הרחבים שבין דרישות חז"ל, לבין התרגומים הארמיים מלמדים על העצמאות, שמממנה נהנה מוסד התרגום. יתר על כן, מעמדו של תרגום אונקלוס מצביע על הכבוד ועל החשיבות שרחשו בבל לפחות, כלפי תרגום וכלפי המתרגם. [12]
במשך הדורות נכתבו לתרגום אונקלוס פירושים רבים, המסבירים את החריגות בתרגום ואת כוונתו במקרים מיוחדים. ביניהם:
תרגום אונקלוס מצוי על פי רוב במהדורות מקראות גדולות לדורותיהן כבר למעלה מחמש מאות שנה. מהדורה מיוחדת לתרגום אונקלוס יצאה בשנת 1884 על ידי אברהם ברלינר, והיא מבוססת על דפוס סביונטה שי"ז (1557).
במחקר האקדמי משתמשים במהדורה מדעית שהכין אלכסנדר שפרבר ואשר התפרסמה בליידן בשנת 1959. מהדורתו מתבססת על כתבי יד תימניים, המוחזקים כעדי הנוסח הטובים ביותר לתרגום. המהדורה מנוקדת בניקוד בבלי, כמו כתבי היד שעליהם הוא מתבסס.[14] במקראות גדולות הכתר מתבססים גם על כתבי יד תימניים, אך בלי חילופי נוסחאות, ועם ניקוד "רגיל" (חוץ מהשמטת שווא נח),[15] ובחומש תורת חיים שבהוצאת מוסד הרב קוק מתבססים על התרגום שבתאג' כפי שערך הרב יוסף קאפח.
קונקורדנציה לתרגום אונקלוס פורסמה בשני כרכים על ידי חיים יהושע קוסובסקי. בדרך כלל אין צורך במילון ארמי-עברי לתרגום (בשל היותו תרגום מילולי מהעברית), אולם בשעת הצורך משמשת הקונקורדנציה גם כמילון, וכן ניתן להיעזר במילונו האנגלי של מרקוס יסטרוב לתלמוד, למדרש ולתרגומים.
מילון מדעי לתרגום אונקלוס יצא בשנת 2008 על ידי החוקר האמריקאי אדוארד קוק.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.