Loading AI tools
תיאור של תרגומי המקרא ליוונית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרגומי המקרא ליוונית הם מפעל תרבותי רב-השפעה אשר החל בעקבות השתכחות השפה העברית והתפשטות התרבות ההלניסטית בקרב היהודים. התרגומים נבעו גם מהתגברות הסקרנות מצד האליטות התרבותיות ההלניסטיות כלפי הכתבים של היהודים, אשר יש ונתפסו כעם של פילוסופים.[דרוש מקור] גולת הכותרת של מיזם זה, אשר שינה תפיסות יסוד – והראשון ולא האחרון שבהם – הוא תרגום השבעים. תרגום זה חובר בידי יהודים באלכסנדריה. על בסיסו חוברה הברית החדשה – וברבות הימים הוא עצמו היה לתרגום הקנוני של כנסיות לא מועטות[1].
תרגומי המקרא ליוונית החלו להופיע במאה השלישית לפנה"ס, ומפעל זה נמשך עד היום. ככל שבמהלך הדורות השפה היוונית שינתה את פניה, או שהשתנה קהל היעד של המקרא – בידי יהודים ונוצרים, נעשו עיבודים לתרגום השבעים (כלומר התנ"ך, הברית החדשה והכתבים החיצוניים); או שהמקרא תורגם מחדש ליוונית – כולו או בחלקו[2].
תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: (ἡ μετάφρασις τῶν ἑβδομήκοντα; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא שם כוללני, אשר ניתן לאסופה של תרגומים וכתבים אחרים, המבוססים על המקרא העברי, והכתובים ביוונית בניב הקוינה[3]. תרגום זה הוא תוצאה של מפעל תרגומי יוצא דופן, אשר במהלכו לראשונה תורגם חיבור בשפה שמית לשפה הודו-אירופאית. יתרה מזאת, במהלכו נלקחו בחשבון פערים תפיסתיים אדירים, בעלי משמעות פילוסופית, דתית ותרגומית עצומה. יתר על כן, אשר למתרגמים, הרי עליהם היה להתמודד עם טקסט, אשר לא תמיד היה מובן להם – והרי העברית המקראית חדלה להיות בשימוש עוד עם גלות בבל (586 לפנה"ס). על כן, הם הסיקו את תוכנו מ-מסורות פרשניות, מההקשר, מגזרון המילים, מהעברית המשנאית ומתרגומים ארמיים.
תרגום השבעים נעשה על פי מצע (vorlage) עברי ארץ-ישראלי אחד או יותר, השונה מזה של המסורה. קיימים ככל הנראה ארבעה שלבים בהתפתחותו של נוסח תרגום השבעים: א. התרגום המקורי. ב. התפתחות מסורות נוסח מגוונות, כתוצאה מהכנסת תיקונים במגילות הבודדות, עוד בתקופה שלפני הנצרות. ג. לקראת המאה השנייה התייצבות טקסט תרגום השבעים. ד. היווצרות נוסחים חדשים, על בסיסו, בדרך כלל בעלי הטיה תאולוגית. פועל יוצא מכך הוא שהן המקור והן עריכותיו משקפים מסורות פרשניות קדומות למקרא.
התרגומים החלו להתבצע בתקופה שושלת בית תלמי בעיקר באלכסנדריה או באזור השפעתה, החל מהמאה ה-3 לפנה"ס ונמשכו עד למאה ה-2. ברם תרגום השבעים הוא למעשה פרי של תרגומים ושל עריכות שבוצעו בהדרגה, במשך כחמש מאות שנה. נראה שניתנה קדימות לספרים בעלי חשיבות ליטורגית, כמו ספרי התורה וההפטרות. כמו כן, חלק מהתרגומים הם מילוליים, ואילו אחרים הם חופשיים. בנוסף לכך, אמנם במקור תרגום השבעים נערך בידי יהודים, בעבור יהודי אלכסנדריה – ובדומה לתרגומים הארמיים, בראשיתו הוא שימש לפולחן היהודי. אולם, לאחר מכן, נוכרים השתתפו במלאכת עיבודו; ובסופו של דבר, ניכסו אותו לעצמם.
השם 'תרגום השבעים' מקורו באגדה, אשר על פיה תרגום זה חובר בידי 70 (72) מתרגמים. לפי איגרת אריסטיאס, הוא נערך על פי מצוותו של תלמי השני פילדלפוס, אשר מלך בין השנים 285–247 לפנה"ס. אגדה זו מספרת כי מתוך עניין בתרבות היהודים, מלך מצרים ביקש לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. לשם כך, הוא זימן שבעים ושניים זקנים יהודים; ודאג לתנאי מחיה נאותים בזמן מלאכת התרגום. שבעים המתרגמים ישבו באי פארוס בתאים נפרדים; ולמרבה הפלא, על אף שהם פעלו בנפרד, הם הוציאו מתחת ידם את אותו טקסט. סיפור התהוותו של התרגום, המתבסס על הספר החיצוני "איגרת אריסטיאס", נפוץ בעולם העתיק בין יהודים, עובדי אלילים ונוצרים. הוא מוזכר בחיבורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה", שמתאר את החגיגות שנהגו לערוך בזמנו מדי שנה לכבוד עריכת התרגום. הסיפור המופיע ב"איגרת אריסטיאס" מובא גם בקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו; וכן בחיבורו של אפיפניוס מסלמיס (320–403 לספירה), "על מידות ומשקלות".
בניגוד למרומז בשמו של התרגום, אין ודאות בכך שהתרגום נערך בידי 70 או 72 מתרגמים. אדרבה, על פי אבות דרבי נתן, רק חמישה מתרגמים השתתפו במלאכת התרגום. ובמסכת סופרים[4] מבואר שהיו שני ניסיונות לתרגום, אחד בהשתתפות חמשה והשני בהשתתפות שבעים ושנים חכמים. קרוב לוודאי שסברה זו נכונה לגבי ספרי התורה; וטוענים כי 70 הוא מספר טיפולוגי, שקשור ל-'70 נשיאי העדה' (שמות כד, במדבר יא). מכל מקום, היות שספרי המקרא השונים תורגמו בידי מתרגמים שונים ובזמנים שונים, אין לדעת את מספר המתרגמים שהשתתפו במלאכת התרגום. גם לא ידוע בוודאות סדר התרגום, אבל נראה שהוא נערך על פי סדר זה: ראשון תורגם בראשית, ואחריו שאר ספרי התורה. לאחר מכן תורגמו תהילים (185), יחזקאל, ירמיהו, ותרי עשר. מאוחר יותר תורגמו יהושע, שופטים ומלכים וכן ישעיהו. עוד יותר מאוחר תורגמו דניאל, וחמש מגילות: אסתר, רות, קהלת, איכה, ושיר השירים - כנראה בידי עקילס הגר[5].
כאמור תחילה תרגום השבעים – ובעיקר תרגומו של ספר בראשית וכנראה של שאר ספרי התורה – אומץ בידי היהודים. יחס זה משתקף נאמנה בתלמוד בבלי, מגילה ט', ע"א. יתר על כן, תרגום השבעים התקבל ברצון אף בבתי הכנסיות; ובדומה לתרגומים הארמיים, הוא שימש בפולחן. מטבע הדברים, תרגום השבעים הטביע אפוא את רישומו על עולם ההלכה. לפיכך רבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב את התנ"ך רק בעברית או ביוונית (שם, ע"ב). יתרה מזאת, על תרגום השבעים רשב"ג דרש את הפסוק ”יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם” – ומדבריו עולה כי הוא סבר שכביכול האסתטיקה המתקשרת ליפת (התרבות היוונית ושפתה) תשכון מעתה גם בקרב עם ישראל. עם כל ההתלהבות שיצר תרגום השבעים בתחילתה, בקרב החכמים התפתחה המודעות למכשולים התאולוגיים שבדרך לתרגום התואם את ההלכה היהודית. משום כך במקומות רבים בתושבע"פ קיימות מספר רשימות של שינויים, שנעשו בידי השבעים – או בידי עורכיו – בכדי להתאים את התרגום לתרבות היעד. שינויים אלו משקפים מגמה שלא לפגוע בנוכרים מבלי שתנזק רוח הזמן של יהדות בית שני[6]. מודעות זו לאתגרי התרגום התאולוגי וההתגברות עליהם באה לידי ביטוי בהתקבלות בקרב הקהילות היהודיות של תרגום עקילס הגר, אשר למעשה קיבל מעמד דומה לתרגום אונקלוס הקנוני[7].
ואולם עם הזמן, חל מפנה ביחסה של היהדות כלפי תה"ש: על פי מדרש תנחומא הקדום (המאה השמינית), סודות המשנה נמסרו לעם ישראל, דווקא על מנת לשבור את השוויון שנוצר בין היהודים לגויים כביכול, בעקבות חיבור תרגום השבעים. וכך מתארת מגילת תענית בתרא: 'בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלושה ימים'. בנימה דומה כך כתוב במסכת סופרים א:ז (מהמאה השמינית): 'והיה אותו יום קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל הזהב; שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם די צרכה'. במילים אחרות, עד שהיהדות קבעה את עמדתה השלילית הנחרצת כלפי תרגום השבעים, היו מבין חז"ל, אשר העלו על נס את סגולותיו של התרגום – ובין היתר הצביעו על הפערים בינו לבין המקור, כמועילים להתקבלותו של הנוסח בידי קהל היעד, תוך מתן כבוד מקסימלי לטקסט המוצא, והערכים שהוא טומן בחובו בעבור היהודים[8]. ואולם עם התפשטות הנצרות, יהודים נטו יותר ויותר שלא להסתמך על תרגום השבעים.
מנגד, מאחורי תפיסת תרגום השבעים כנערך בהשראה נבואית, מושתת המסורת הנוצרית, המזכה את מתרגמיו למעמד זהה לזה של שנים-עשר השליחים של ישו (לוקס 10:1-24). יתר על כן, בעוד שבעבור היהודים, תרגום השבעים מעולם לא החליף את מקומו של המקרא העברי; בעולם הנוצרי, הוא היה ל-'ביבליה של הגויים', ונשכח כי אין הוא אלא תרגום. יתרה מזאת, הנצרות ינקה ממנו אוצר מילים ורעיונות, אשר עליהם הסתמכו אבות הכנסייה[9]. כמו כן, על בסיסו חוברה הברית החדשה – ויחד איתה הוא היה לקאנון המקראי הנוצרי. בנצרות הלטינית לתרגום נועד מעמד קנוני, ועל פיו מתוקנים התרגומים של המקרא העברי; ואילו הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחידי[10].
לנוסח תרגום השבעים חשיבות גדולה לחקר המקרא ולביקורת נוסח המקרא. בין נוסח המסורה לבין שחזור הנוסח העברי של תרגום השבעים קיימים הבדלים ניכרים בסגנון, במינוח ולעיתים אף שוני בסדר העריכה של פרקים וספרים. כמו כן, בעוד שהאוסף המלא של תרגום השבעים מכיל כ-50 ספרים, רק 24 מתוכם כלולים בקאנון היהודי. שאר הספרים (הספרים החיצוניים) מקורם העברי אבד או שמלכתחילה הם נכתבו ביוונית (כגון ספר חכמת שלמה והתוספות לספרי דניאל ואסתר). מלבד ספרי הקנון היהודי, תרגום השבעים כולל את עזרא החיצוני, טוביה, יהודית, מקבים א-ד, תפילת מנשה, חכמת שלמה, בן סירא, מזמורי שלמה, ברוך, וכן איגרת ירמיהו.
לא זאת בלבד שהיא מכילה ספרים חיצוניים, אלא שקיימים הבדלים בתוכן הספרים שהתקדשו ביהדות והם מובאים בסדר שונה. בעוד שבקרב היהודים המקרא מחולק ל-'תורה', 'נביאים' ו-'כתובים', בידי הכנסייה הוא בדרך כלל מחולק לארבעה חלקים: (הספרים המסומנים ב־* הם ספרים חיצוניים)
גילוי מגילות מדבר יהודה תיקן תפיסות שגויות בנוגע לשני הנוסחים (נוסח המסורה ונוסח תרגום השבעים), והעשיר באורח ניכר את המחקר המקראי: מחד גיסא, נמצא שלעיתים מצעו של נוסח תרגום השבעים קדום מזה של נוסח המסורה, וכן אינו נופל ממנו באיכותו. מאידך גיסא, התברר כי נכנסו שינויים בתרגום השבעים שהתקדש בידי הכנסייה, שלא סביר שהיו קיימים במצע המקראי המקורי, ושכנראה משקפים תיקונים שערכו בידי נוכרים, מטעמים ספרותיים או תאולוגיים. ממחקרי נוסח המקרא עוד עולה כי:
מקובל לחלק את העיבודים (revision) של תרגום השבעים לשלוש קבוצות: 'קדם-הקספליות', 'הקספליות', ו-'בתר-הקספליות' - וזאת מפאת חשיבותה של ההקספלה לתולדות התרגום הנוצרי של התנ"ך[12]. עיבודי תרגום השבעים מקיימים זיקה טקסטואלית חזקה אליו, והם נערכו מתוך מגמה אידאולוגית ברורה. המחקר על אודות העיבודים התקדם ביותר במאה הנוכחית, תודות לממצאים במערות מדבר יהודה, במיוחד בנחל חבר. מפעל ביצוע העיבודים החל בעקבות שלושה גורמים: א. קיום של הבדלים ניכרים בין הנוסח העברי לתרגום השבעים ובין גרסותיו השונות של זה; ב. צורך להתמודד עם אתגריו הפרשניים של הטקסט המקראי; ג. צורך בנוסח מקראי אחיד ובעקיבות תרגומית. בעוד שבעולם היהודי צרכים אלו הביאו לידי כך שמתרגמים עיבדו אותו כך שהנוסח היווני החדש יתאים לנוסח המסורה - בעולם הנוצרי, עמד בראש מעיינם של העורכים -ניסיון לגשר על הפערים שבין הברית הישנה לברית החדשה, על פי עקרונות הנצרות.
העיבודים הקדם הקספליים משקפים נוסחים קדם מסורתיים, שחוברו בידי יהודים או מתייהדים. בין המעבדים הידועים נמנים: קאיגה-תיאודוטיון – וכן 'השלושה': תיאודוטיון, עקילס, וכן סימכוס(אנ'). המעבדים הללו פעלו בספרה הרעיונית, שבה נאמרה האימרה ”והתניא ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף” (קידושין מט א).
ההקספלה היא חיבור המכיל 6 טורים מקבילים ובהם נוסח המקרא בעברית (טור ראשון), התעתיק היווני שלו (טור שני) וארבעה תרגומים יווניים: עקילס (תור שלישי) נועד לשקף את המשמעות המילולית של המילים. תרגומו של סומכוס (תור רביעי) נועד לשקף תרגום, הלוקח בחשבון את ההקשר. תור החשוב במיוחד הוא החמישי- והוא שהשתלט בארץ ישראל. הוא מציג את תרגום השבעים יחד עם ציונים לשינויים שבינו בין הנוסח העברי. תור זה פורסם בנפרד בידי אזביוס ופמפילוס. התור השישי הוא זה של תיאודוטיון.
הצורך בהקספלה התעורר בכנסייה, בעקבות הוויכוחים שהלכו ורבו בין יהודים לנוצרים. ראוי להאיר כי אף כי מאותה הסיבה עיבודים לתרגום השבעים קמו משני עברי המתרס, בסופו של דבר כנראה גם על יסוד עבודתם של 'שלושת המתרגמים היהודים' (תיאודוטיון, עקילס וסימכוס) הלכה והתגבשה הביבליה הנוצרית. בין מעצביה של זאת נמנים קודם כל אוריגנס (בעל ההקספלה, אשר פעל בארץ ישראל). תוכנה של ההקספלה ידוע מתוך מספר מועט של פרגמנטים ומאזכורה בכתבי אבות הכנסייה ובהערות לכתבי היד של תרגום השבעים. מההקספלה קיימים אלא שרידים בלבד, שנמצאו במקומות שונים לרבות בגניזת קהיר. הוצאה ביקורתית של תרגום השבעים והרצנזיות שלו יצאה על ידי מספר חוקרים בקיימברידג' ובגטינגן.
העיבוד הבתר הקספלרי החשוב ביותר הוא זה של לוקיאנוס, שמת ב-312. לגרד שיחזר טקסט רצוף מאת לוקיאנוס. אף כי תכופות הוא מתבסס על ההקספלה, יש וקיימים בו יסודות שקדמו בזמן את לוקיאנוס; ולעיתים הוא משקף את נוסח המסורה בנאמנות. הסברה היא שעמד לנגד עיניו עותק עתיק במיוחד של תה"ש, המשקף נוסח הקודם לזה של המסורה. עיבוד נוסף הוא זה של הסיכיוס, שמוצאו ממצרים בשנת 300 לספירה.
העדים לתה"ש הם רבים, מהם ישירים ומהם לא ישירים כמו תרגומים ומובאות. כתבי היד העתיקים ביותר של תרגום השבעים, הקיימים היום הם מהמאה השנייה וכוללים קטעים מ-ויקרא ומדברים (Rahlfs 801, 819, 957). בנוסף לכך, קיימים כתבי יד מהמאה הראשונה לכל ספרי התורה לכן לתרי עשר (Rahlfs 802, 803, 805, 848, 942, 943). כמו כו, בקומראן נמצאו כתבי יד לספרי התורה (4Q119-122, 7Q1) ולספרים חיצוניים (7Q2, 4Q551)[14]. מתוך ממצאי קומראן חשוב במיוחד הוא 4QLXXLev, אשר כנראה משקף את תרגום השבעים המקורי – ולא תוקן על פי המסורה או בידי אנשי כנסייה. מבין קטעי הפפירוס נודעת חשיבות מיוחדת לקבוצת Chester Beatty Scheide.
בעוד שהטקסטים הכתובים על פפירוסים ועל עור הם עתיקים במיוחד, ומשקפים את העידן הטרום נוצרי, כתבי יד 'אונקיאליים' הם מהמאה הרביעית עד המאה העשירית; ואילו כתבי היד המיניסקולים הם מהמאה התשיעית עד למאה הט"ז. אלו כוללים מלבד את תרגום השבעים, גם את הברית החדשה. כתבי יד 'אונקיאליים' המוכרים הם:
קו אחד מחבר בין כל התרגומים היווניים לתרגום השבעים ולברית החדשה, שהם עצמם חוברו ביוונית -בקוינה. כעיקרון, תרגומי המקרא היהודיים ליוונית מתאפיינים בכך שהם כתובים באותיות עבריות; או שלחלופין, ובדומה לתרגומי עקילס, אלו הם נאמנים ביותר למקור העברי. אפיון זה בא לידי ביטוי במילוליות יתר, ובשמירה לעיתים אפילו על התחביר העברי המקורי (calque translation). אב-טיפוס לתרגומים היהודיים למקרא ליוונית הוא 'תרגום לתורה מקונסטנטינופול'.
עדות ראשונה לתרגום מקראי יהודי בתר-הקספלי הוא כ"י SP 51 מהמאה החמישית, שבשוליו נמצא תרגום בעיקר לתורה וליהושוע. אמנם הוא כתוב באותיות יווניות, אבל מבחינת אוצר המילים, קיים דמיון בין כתב יד זה לתרגום עקילס מצד אחד ולתורה של קונסטנטינופול מצד שני.
בגניזת קהיר, נמצא תרגום ליוונית של קהלת בכתב עברי, אשר נערך לפני 1100 .[16] קיים תרגום של ספר יונה (הנקרא ביום כיפור), הערוך בין שורות הטקסט העברי. זהו תרגום שמילוליות-היתר שלו באה לידי ביטוי בכך, שאף נשמר המין של המילים העבריות. תרגום זה הוא רחוק ממסורת תרגום השבעים ואולי אף מעיבודיו.
Graecus Venetus מהמאה ה-14 הוא תרגום לתורה, דניאל, תהילים וחמש המגילות (רות, משלי, שיר השירים, קהלת ואיכה). זהו תרגום על פי המסורה, שבו המתרגם נעזר בתרגומים הקספלאריים. מעניין כי בעוד שמרבית הספרים כתובים בניב 'אתית' (attic), ספר דניאל (הכתוב במקור בארמית), כתוב בניב 'דורית' (doric), המשמש לשירה.
תרגום קונסטנטינופול יצא לאור בדפוס ב-1547 - והוא תרגום על פי המסורה. תרגום זה הוא החיבור הראשון שיצא בדפוס ביוונית. ליווה את הקהילה הרומניוטית והספרדית, וכן את הרבנית והקראית כאחד עד למלחמת העולם השנייה, שאז הושמדה מרבית יהדות יוון. הוא מכיל מלבד הטקסט העברי והתרגום ליוונית דמוטית באותיות עבריות -גם תרגום ללדינו וכן את תרגום אונקלוס. בתרגום זה השמות הפרטיים כתובים בגרסתם העברית (הלא-הלנית); וכן מילים שהמתרגם לא ידע לתרגמן מובאות בעברית. נכון שקיימות עקבות של שפה סלבית ושל רומנית, אבל תרגום זה נקי מהשפעות טורקיות – ולכן הוא חשוב ללימוד תולדות השפה הדמוטית. ב-1756 תורגם ספר איוב לדמוטית באותיות עבריות[17].
היות שתרגום השבעים והברית החדשה חוברו ביוונית, התאחרו תרגומי הביבליה הנוצריים ליוונית. יתר על כן, תרגום השבעים הוא עד היום חלק מהתרגום הרשמי של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, יחד עם ספר דניאל על פי תרגום תיאודוטיון, והברית החדשה, בנוסח 'הטקסט הפטריארכלי'. עם זאת, היות שהקוינה אינה מובנת בקרב דוברי היוונית כבר במאה הי"ז החלו לצאת תרגומים ליוונית שהייתה 'מודרנית' לזמנה – וזאת מטעם כנסיות לא-אורתודוקסיות בעיקר.
Natalio Fernández Marcos, The Septuagint in context : introduction to the Greek version of the Bible, Leiden : Brill, 2000.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.