אדוקי האמונה הישנה

אדוקי האמונה הישנה או תומכי המנהג הישן (ברוסית: Старообря́дчество, староверие, старообрядцы) הוא שם כולל למספר זרמים דתיים, שפרשו במקורם מן הכנסייה האורתודוקסית הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-17, מתוך התנגדות לרפורמות שנערכו בסדרי התפילה והטקס שלה, ומשמרים את הנוהג הרוסי שקדם לתיקונים.

סטארוברים באורגון, ארצות הברית.
צילום: מיכאיל יבסטפייב.

מייסדי האמונה הישנה סברו שהרפורמה היא מעשה שטן המעיד על בוא יום הדין, וראו את הכנסייה והמדינה כמשרתות האנטיכריסטוס. על מנת להימלט מרדיפות השלטון, הם התיישבו בחבלים נידחים כמו סיביר או נמלטו מרוסיה לארצות הסמוכות. הקהילות התאפיינו בדתיות עמוקה ובאורח חיים קפדני ונוקשה, כולל חוקי התבדלות שהפרידו אותם מעל יתר החברה. הם דחו את ההתמערבות שהנהיג פטר הגדול, והוסיפו לדבוק באורח החיים הרוסי המסורתי. ללא ארגון מרכזי, קמו ביניהם זרמים ותתי-זרמים. החלוקה העיקרית היא בין הפּוֹפּוֹבצִים, שהוסיפו להיעזר בכמרים בחיי הדת, לבין הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים, שהעבירו את ההנהגה לידי הדיוטות. על אף אפליות והגבלות שונות מצד השלטון הרוסי, שנתבטלו סופית רק לאחר מהפכת 1905, התנועה שגשגה ומנתה בין 10 מיליון ל-20 מיליון נפש בראשית המאה ה-20. בתקופת הדיכוי של המשטר הסובייטי נעלמו רוב הקהילות ורק מעטים הוסיפו לדבוק במסורותיהן. גל של פליטים הקים קהילות חדשות בצפון ודרום אמריקה ובאוסטרליה. לאחר נפילת הקומוניזם התרחשה תחייה רוחנית של התנועה במדינות הפוסט-סובייטיות. בראשית המאה ה-21 ישנם ברחבי העולם למעלה ממיליון בני האמונה הישנה, המתגוררים ברובם ברוסיה, לטביה, ליטא, רומניה, אוקראינה, בלארוס וארצות הברית.

מתאר כללי

כתב-יד מאויר המדגים את ההבדלים בין הנוהג ה"ניקוני" החדש (מימין) לנוהג הישן (משמאל). בולטים צורת ההצטלבות, צורת הצלב ומספר הפרוסופורות.

המניע שבשלו התפלגו ראשוני האמונה הישנה מן הכנסייה הרוסית, היה הרפורמה שנערכה בסידורי התפילה, בארחות הטקס ובפרטים אחרים בין 1653 ל-1657, בימי הפטריארך ניקון. תיקוני ניקון נועדו להאחיד את הנוהג הרוסי עם המקובל ביתר הכנסיות האורתודוקסיות, ובייחוד אלו היווניות. בכל מקום בו לשון התפילה הרוסית נדמתה כסוטה מן הנוסח היווני, או שפרטי עריכת הטקס היו שונים, הם תוקנו בהתאם. הרפורמה נאכפה בנוקשות יתרה לאחר הוועידה הכנסייתית שנערכה במוסקבה ב-1667, והמתנגדים לה נאסרו, עונו והוצאו להורג. היא לא עסקה בשאלות תאולוגיות כלל, תחום שאין בו הבדל בין האמונה הישנה לכנסייה הממלכתית, אלא נגעה לפרטים צורניים שונים. המשותף לכל זרמי האמונה הישנה הוא קודם כל שלילת אותם שינויים, שנערך פולמוס נרחב נגד כל פרט ופרט בהם, והיצמדות קפדנית למסורת הרוסית שקדמה להם.

אולי הבולט שבסממנים אלו, שהפך לסמל של התנועה, הוא אורח ההצטלבות. תומכי המנהג הישן קומצים עם האגודל את הקמיצה והזרת, לסמל את השילוש, כשהמורה והאמה זקורות לזכר שני טבעיו של ישו, והאמה הכפופה מעט לצד המורה מסמלת את הכנעת טבעו האנושי בפני האלוהי שבו; המנהג ה"חדש" הוא לקמוץ את המורה והאמה ולקפל את הקמיצה והזרת. הם מקפידים להטביל בשיקוע מלא של הגוף והראש במים שלוש פעמים, ולא מכירים בטבילה בזרזוף בשום צורה. הם חוזרים על המילה "הללויה" במקומות שהיא נאמרת בתפילה פעמיים, ולא שלוש, ובאוכריסטיה מוגשות שבע ככרות של לחם הקודש ("פּרוֹסוֹפוֹרָה") ולא חמש. התהלוכה נושאת-הצלב סביב הכנסייה נעה עם כיוון השמש, כלומר נגד כיוון השעון, ולא להפך כבנוהג החדש. סמל הצלב הוא תמיד הצלב הרוסי מתומן-הפינות ובעל שלוש הקורות, והתפילה מתחילה ומסתיימת בקידות מרובות, שבוטלו בנוהג החדש.

ההבדל בין הצהרות האמונה הוא מספר זעום של מילים, איותים והטיות דקדוקיות, שיוחסו להם משמעויות עמוקות בידי המתנגדים במאה ה-17. בנוסח הישן, השם "ישו" ברוסית מאוית ביו"ד אחת ולא שתיים, ונכתב "למלכותו אין קץ" להבדיל מ"למלכותו לא יהיה קץ" החדש. חשוב מכל, רוח הקודש מתוארת כ"האדון האמיתי המחייה", בעוד שהמילה "אמיתי" הושמטה ברפורמת ניקון. בתפילות האחרות, פרט בולט נוסף הוא הותרת המילים "לעלמי עלמיא" ביחסת המושא העקיף ("וֶקי וֶקוֹם"), ולא בשייכות ("וֶקי וֶקוֹב") כבמנהג החדש. שינויי נוסח התפילה מהישן לחדש נגעו למאות פרטים, כמו שמות הקדושים והשליטים הנזכרים בעת הכנת הלחם והיין באוכריסטיה (אנ'), הברכות והטקסים לפני קריאת הבשורה בכנסייה, התפילה למען המתים, ועוד.^[1]

התנועה פסלה לא רק את הרפורמה עצמה, אלא את הכנסייה שאימצה אותה, ומתעלמת מכל החידושים וההחלטות שנערכו מאז באורתודוקסיה הרוסית. כך, מחוץ לתפילות ולטקסים עצמם, האמונה הישנה מתייחדת בסממנים אסתטיים חשובים. במוזיקה הדתית, נשמר סגנון הזמר המונופוני הפשוט והמסורתי, ה"זְנאמֶני" (אנ'), ולא התקבל הסגנון הפוליפוני (אנ'), שיובא לרוסיה מן האורתודוקסיה הזרה. באמנות הדתית, נדחו כל החידושים שמקורם בהשפעות מערביות, כמו פרספקטיבה מציאותית וצבעים טבעיים. הצלמיות של האמונה הישנה מצוירות בסגנון הלא-טבעי המודגש של האמנות הרוסית המסורתית, בצבעי זהב חמים ופרופורציות לא-אנושיות של הגוף. כל הקביעות והאיסורים של הכנסייה הממוסדת לגבי ציור איקונות לא הוכרו, ולפיכך השתמרו ייצוגים מסורתיים של קדושים שונים, של ישו ושל דמויות אחרות, שיצאו משימוש אצל אמנים בשירות הממסד.

אף השלטון החילוני והחברה הרוסיים שקיבלו את סמכות הכנסייה, נחשבו לטמאים ונגועים, ונדרש להיבדל מהם בתוקף. האמונה הישנה שימרה את ארחות החיים הרוסיים הטרום-מודרניים, שהיו דתיים מאוד וסלדו מזרים וממנהגים זרים. הקהילות הקפידו על ריחוק תודעתי ופיזי מסביבתן, וטיפחו דימוי עצמי של נבחרי האלוהים האוחזים בנצרות האמיתית, בתוך עולם מושחת הנשלט בידי השטן. בקהילות רבות היה נהוג שלא לאכול עם זרים ולהחזיק כלי אוכל נפרדים עבור "עובדי האלילים", וחברי הקהילה ששבו ממסעות הוחזקו למי שטומאו בעולם החיצון, ונדרשו אף הם להשתמש בכלים נפרדים עד שהיטהרו בתפילות ובצומות. נישואין עם זרים מביאים לאבדן מעמד ולסילוק מן הקהילה אף בתקופה המודרנית. בכיתות המחמירות יותר, זרים שביקשו להסתפח נדרשו להיטבל מחדש, משום שטבילתם הראשונה לא הוכרה כתקפה. הכיתה הקיצונית ביותר, ה"נמלטים" (בֶּגוּני), הטיפה לאורח חיים של ניתוק גמור מן הרשויות והעולם הסובב: חבריה סירבו להישבע, לשאת מסמכי זהות, לגעת בכסף וכיוצא בזה. אף בשנות ה-50, אתנוגרפים סובייטים הוסיפו לאתר יישובים מבודדים ומנותקים לחלוטין מן העולם של האמונה הישנה בעמקי סיביר.

ההופעה החיצונית של המאמינים, סממן המזהה אותם כלפי חוץ, מוכתבת על ידי שלילת סגנון הלבוש והנימוסים האירופאיים שייבא פטר הגדול בראשית המאה ה-18, ומשמרת את הסגנון הרוסי שקדם להם (שנותר בקרב האיכרות עד ראשית המאה ה-20). גם כיום, בעיקר באזורים כפריים או בקהילות האדוקות יותר שמחוץ למרחב הפוסט-סובייטי, ולעיתים רק בשעת התפילה בכנסייה, גברים לובשים מעילים ארוכים בגובה הברך וטוניקות רקומות, חוגרים חגורות רקומות או קלועות, ומגדלים זקנים שופעים. נשים עוטות שמלות ללא שרוולים, קולעות את שיערן בצמה יחידה בהיותן בתולות, ולאחר נישואיהן הן מכסות אותו במטפחת ארוכה. אף כי קיים גיוון רב בתלבושות המסורתיות של בני האמונה הישנה, לפי מוצאן הגאוגרפי של הקהילות, הפרטים הבסיסיים זהים. חברי הקהילות אף נמנעו מלשתות תה וקפה ולאכול תפוחי אדמה, מזונות שהובאו לרוסיה בימי פטר ונחשבו שטניים, ושימרו את הטאבו הרוסי הישן על טבק, שהותר לעישון בימי השליט, ועל גילוח הזקן. הם אף משתמשים בלוח הביזנטי הישן, הסופר את השנים מבריאת העולם, שפטר החליף בלוח היוליאני.

באמונה הישנה נכרכה מראשיתה נימה אפוקליפטית חזקה. מייסדיה ראו את רפורמת ניקון לא כטעות, אלא כמעשה שטן שנועד לחסל את הנצרות האמיתית, ושהעיד על כך ששלטון האנטיכריסטוס החל והעולם קרב לקצו. הם הרבו לזהות את ניקון, את הצארים השונים, ואת המדינה הרוסית בכללותה בתור האנטיכריסטוס. במאה ה-17, בעת שהתנועה קמה, הייתה ודאות רבה בכך שאחרית הימים תזדמן בכל רגע, ויש לעמוד בפיתויי ואיומי השטן ולשמר את האמונה האמיתית עד שובו של ישו ארצה. בשיאה, גישה זו הביאה להתאבדויות המוניות. אף שהנהגת התנועה גינתה לבסוף את המעשים, היא שימרה את זכר המתאבדים כקדושים. מדי פעם התחוללו התפרצויות של להט קנאי ונכונות להתעמת עם השלטון, שרוסנו אך בקושי בידי ההנהגה הפרגמטית, ודיונים אודות זהותו של האנטיכריסטוס והתאריך המדויק של האפוקליפסה; מאידך, הזרמים השמרניים נזהרו מזיהוי האנטיכריסטוס ומשרתיו במציאות האקטואלית, ואף בכיתות הרדיקליות עלו קולות מתונים בתקופות של סובלנות. אך הנושא מעולם לא סר מסדר היום של האמונה הישנה.^[2] ב-1820, לאחר שני דורות של קבלה חברתית, מצאה המשטרה בקהילה האמידה והמכובדת במוסקבה, דיוקן של הצאר אלכסנדר כשהוא עטור קרניים וזנב ועל מצחו הספרה 666.^[3] אף בשלהי המאה ה-20, בני קהילות בקנדה עסקו באורח יום-יומי בהשערות על זהות האנטיכריסטוס.^[4]

לבסוף, הקהילות מתאפיינות באדיקות דתית יתרה ובאורח חיים נוקשה וחמור. הזמן שאינו מוקדש לעבודה מופנה לתפילות הארוכות לפי הנוסח הישן, ולצומות ולחגים המרובים בלוח השנה הליטורגי. ילדים רוכשים חינוך דתי מקיף בסלאבונית כנסייתית, שפת התפילות וספרי הקודש. הכללים נאכפים על ידי ההנהגה, ואי-ציות מביא לענישה ואף לסילוק ונידוי מן הקהילה. משקאות חריפים אסורים בשתייה, ובבתי המאמינים בסיביר ובמקומות מסוימים היה נהוג להחזיק בקבוק וודקה מלא במקום בולט, כדי להראות שאינם נוגעים בו – אף כי קוואס ויין פירות, שאינם נחשבים לחריפים בעיניהם, מותרים. קיים מגוון גדול של איסורי טאבו הקשורים לטהרה, חלקם פרי מסורות רוסיות וחלקם התפתחו במהלך הדורות ללא הסבר, ומשתנים מזרם לזרם. כך, נוזלים מוחזקים כמועדים להיטמא על ידי שדים: מים עומדים, לדוגמה, הם מטמא חזק ביותר ואין לגעת בהם. חיות טורפות ובהמות שאינן מפריסות פרסה אסורות למאכל, ודם או בשר שלא הוצא ממנו הדם הם טאבו חזק במיוחד. בתקופה הסובייטית נשחקה מאוד ההקפדה על חוקים אלו בקרב הרוב שנותר בברית-המועצות, והם נשמרים יותר בקרב קהילות המהגרים מחוץ למדינות הפוסט-סובייטיות.

חלוקה ותפוצה

האמונה הישנה, שכפרה בסמכות ההיררכיה של הכנסייה הממוסדת, לא הקימה היררכיה חדשה, ולא הייתה מעולם תנועה אחדותית, אלא רשת של קהילות שהוקמו בחופזה, ולרוב במחתרת. היחידה הראשונית בתוך התנועה כונתה "הסכמה" (סוֹגְלָסִיֵה), וכללה קהילה או מספר קהילות שהכירו בסמכות רוחנית אחת והתנהלו לפי החלטותיה. במאות ה-19 וה-20, בתקופות שבהן גילו השלטונות סובלנות, אף הוקמו כנסיות מאורגנות של האמונה הישנה. אף כי חלקו זהות משותפת, וסולידריות נגד השלטון והחברה הסובבת, אופי הקשרים בין הפלגים השונים היה תכופות רופף למדי. חלק מההסכמות נכחדו לחלוטין במהלך ההיסטוריה, ואחרות שרדו רק במתי מעט.

החלוקה הבסיסית בתוככי האמונה הישנה התהוותה עוד בשחר ימיה של התנועה, בשלהי המאה ה-17, בין "חסרי הכמורה" (בֶּזפּוֹפּוֹבצִי) ל"בעלי הכמורה" (פּוֹפּוֹבצִי). "חסרי הכמורה" אחזו בראייה אפוקליפטית וחמורה כלפי הכנסייה שלאחר רפורמת ניקון, וגרסו שמאחר ואיבדה את סמכותה עם השחתת מסורתה העתיקה, רק מי שנסמכו לכמורה טרם התיקונים החזיקו בתפקידם כדין. עם מותם של אחרוני הסמוכים וללא בישוף לגיטימי שיקדש חדשים, החליטו הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים להתקיים ללא כמרים, ולוותר למעשה על ההמיסטריות שאין הדיוט רשאי לערכן, וכך נותרו רק עם הווידוי והטבילה; מאחר שאי-אפשר היה לערוך נישואין כטקס מקודש, שאלת הנישואין והפרישות הייתה סוגיה מרכזית בין "חסרי הכמורה". ויתור זה לא היה להלכה, ועקרונית הם המשיכו להכיר בקדושת המיסטריות האחרות ולייחל לשובן. הקהילות שלהם היו דינמיות, נטו לעצמאות וליצירתיות מחשבתית, ותפקיד ההדיוטות (וגם נשים) בתוכן היה מפותח ביותר. בראש הקהילות עמדו "נציבים", שכונו נַסטָבניק או נַסטוֹיאטֶל. הפּוֹפּוֹבצִים, אף כי ראו ברפורמה סטייה חמורה, לא שללו לגמרי את תוקף הסמיכה של הכנסייה הממלכתית. הם קיבלו ברצון כמרים מובטלים או נמלטים לשורותיהם, לאחר שאלו נטהרו וקיבלו את כלליהם, כדי לערוך להם את המיסטריות הקדושות. על אף ש"בעלי הכמורה" היו ממוסדים ושמרנים יותר מ"חסרי הכמורה", הקהילה שלהם הייתה עצמאית יותר מן הקהל הממוצע של הכנסייה הממלכתית, ולהדיוטות הייתה השכלה ומעורבות גבוהה בהרבה. הכומר נתפס יותר כמועסק על ידי ההדיוטות מאשר סמכות רוחנית בלעדית. בני הזרם קיוו לגייס בישופים שיאפשרו סמיכה לגיטימית וחסרת כל ספקות, לפי הנוסח הישן. תקוותם התגשמה החל מאמצע ה-19, כשהבישוף הסרבי אמברוזיוס הסכים להסתפח אליהם ולהסמיך כמרים, וכיום יש שתי כנסיות היררכיות עצמאיות של המנהג הישן.

הפילוגים בתוך האמונה הישנה לא הוגבלו לשלב מסוים בתולדותיה, והחלוקה בין בעלי וחסרי כמורה לא הייתה קבועה. במאה ה-18 נקרעו הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים עקב מחלוקות בשאלות כמו ההכרח בפרישות והתפילה לשלום המלכות, והתפלגו לכמה "הסכמות" נבדלות: בתחילה ה"הסכמה" הפּוֹמוֹרית וה"הסכמה" הפֶאוֹדוֹסית, שחלקו זו על זו בשאלה אם לקבל חברים נשואים, ולאחר מכן ה"הסכמה" הפיליפית, שפרשה מהפומורית עקב סירוב אפילו להכרה פרגמטית במדינה והפגינה אהדה כלפי התאבדויות. בתוכן אירעו עוד פילוגי משנה בהמשך. בין הזרמים הבֶּזפּוֹפּוֹבצִיים הקטנים יותר נמנו הסְפּסוֹבים, שטענו שאין טעם במיסטריות או אפילו בתפילה פומבית בהיעדר כמורה סמוכה, ולפיכך יש להימנע מהם ולסמוך על חסד האל לבדו; המלכיצדקים, שסברו שמותר להדיוטות לערוך אוכריסטיה, כשם שמלכי-צדק הניח לחם ויין בפני אברהם; הסרֶדניקים, המאמינים שחלה טעות בלוח השנה בעת הרדיפות, וכי יש לחגוג את יום ראשון ביום רביעי שלפי הלוח המקובל על שאר האוכלוסייה; "מטבילי-עצמם" (סָמוֹקְרֶשׁצָ'נים) שחייבו כל אדם להטביל את עצמו; וה"נאנחים", שנאנחו בקול ובתכיפות בעת התפילות כסמל לרוח הקודש. בראשית המאה ה-19, בתקופה של רדיפות, כמה קהילות פּוֹפּוֹבצִים לא יכלו לגייס כמרים לתקופה ממושכת. קבוצה זו, המכונה צָ'סוֹבֵנים ("בעלי בתי-תפילה"), מתנהלת מאז מבחינה פרקטית כמו חסרי-הכמורה, אם כי אינה מאמצת שיוך זה. אף בשנות ה-80 של המאה ה-20, ראשי קהילות הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים במדינות אורגון ואלסקה שבארצות הברית החליטו להסתפח לכנסייה הפּוֹפּוֹבצִית המאורגנת ברוסיה והוסמכו לכמורה. חלק מהקהל שלהם פרש והתמיד בדרכו הישנה, והתפלג בהמשך לשתי קבוצות נבדלות עקב פולמוס אודות האופן הראוי לצייר אצבעות דמויות בצלמיות. באותה עת, אנתרופולוג שביקר ביישוב של מאמינים ישנים בקנדה העיד כי שלושת הפלגים השונים בכפר הקטן עיינו זה את זה והיו בקשרים מועטים.

קהילות האמונה הישנה נטו במקורן להתפתח באזורים נידחים ברוסיה, כמו בהרי אוראל, במעמקי סיביר ובחבל ארכנגלסק הרחק בצפון, שם יכלו לצמוח הרחק מתשומת לבן של הרשויות. רדיפות שונות הניעו חלק להימלט מחוץ למדינה, שם שימרו את תרבותם ואמונתם, בייחוד לארצות הבלטיות ולרומניה הסמוכות. לעיתים הם גורשו או הוגלו על ידי השלטון, שראה בכך הזדמנות להיפטר מיסודות חשודים וליישב אזורי ספר בעת ובעונה אחת. הסגירות שנבעה מדתם המתבדלת, בעיקר בקרב עמים לא-רוסיים, אף הביאה קהילות שונות להתפתח לכדי קבוצות אתניות של ממש, עם דפוסי תרבות ייחודיים. הסיימסקים (אנ'), עם קטן שחי בבוריאטיה וכמעט נעלם, הם צאצאי כמה רבבות מאמינים ישנים שגורשו מגבול פולין על ידי הצאר באמצע המאה ה-18; הקרז'אקים תושבי המזרח הרחוק הרוסי הם צאצאי פליטים שנמלטו מהרס קהילותיהם בניז'ני נובגורוד; והליפובנים ברומניה, המוכרים כמיעוט לאומי, ברחו אף מן המיסוי הכבד וההגבלות שהושתו על אבותיהם. הנֶקְרָסוֹבְצים, קהילה קטנה של מאמינים ישנים בני הקוזאקים של נהר הדון, נמלטה הלאה והלאה ממחוז מוצאה בדרום רוסיה, כשהיא מתיישבת תחילה בבולגריה ולאחר מכן בטורקיה, ולבסוף בארצות הברית. לאחר עלות המשטר הסובייטי, קהילות שלמות נמלטו מסיביר לחרבין שבסין. עם ניצחון הקומוניסטים שם, הם עברו בעזרת האו"ם לאוסטרליה, ברזיל, ארצות הברית (שם הריכוזים העיקריים מצויים באורגון ובאלסקה) ומדינות אחרות. במקרה ידוע אחד של בריחה מן השלטונות, משפחת המאמינים הישנים ליקוב (אנ') נמלטה ב-1936 מכפרה וחייתה בהחבא בשממה הסיבירית, כשהיא מתחמקת בהצלחה מן הרשויות במשך יותר מ-40 שנה.

ישנם כמה ארגונים ממוסדים גדולים בקרב האמונה הישנה. הגדול ביותר הוא "הכנסייה האורתודוקסית הרוסית לפי המנהג הישן" (אנ') הפּוֹפּוֹבצִית, שבראשה עומד ארכיבישוף הנושא בתואר מטרופוליט מוסקבה וכל רוס. מתוך 367 קהילות אמונה ישנה שנרשמו על ידי השלטונות ברוסיה ב-2018, כ-200 השתייכו לכנסייה. מחוץ לרוסיה יש לה כתריסר קהילות בסך הכל בבלארוס, מולדובה, קזחסטן וקירגיזסטן. ב-2022, עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, התפלגה מן הכנסייה הארכידיוקסיה שלה במדינה המותקפת והכריזה על עצמה כ"הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית לפי המנהג הישן" (צר'), שלה 55 קהילות. כנסייה-אחות אחרת, החולקת עם שתיהן את אותה היררכיה (שמקורה בבישוף אמברוזיוס), היא "הכנסייה האורתודוקסית לפי המנהג הישן ברומניה" (אנ'), המעריכה שיש לה 35,000 מאמינים בכ-50 קהילות. ארגון פּוֹפּוֹבצִי נוסף הוא "הכנסייה האורתודוקסית הישנה הרוסית" (אנ'), שבראשה עומד הפטריארך שלה. ב-2018 היו לה כ-100 קהילות ברוסיה ועוד כמה באסטוניה, רומניה ובולגריה.

בקרב הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים, הארגון הפעיל הבולט כיום "הכנסייה האורתודוקסית הישנה הפּוֹמוֹרית" (אנ'), הממשיכה את מסורת ה"הסכמה" הפומורית רבת השנים, ונוכחת במיוחד במדינות הבלטיות. הכנסייה מחולקת לשבע מועצות לפי מדינה: רוסיה (כ-200 קהילות אם כי רק רבע רשומות), ליטא (52 קהילות), לטביה (60 קהילות), אסטוניה (15 קהילות), אוקראינה (35 קהילות), בלארוס (19 קהילות) ופולין (4 קהילות). כמו כן היו לכנסייה הפומורית קהילות בקזחסטן, קירגיזסטן, פינלנד, שוודיה, רומניה, מולדובה, ארצות הברית, ברזיל וארגנטינה. ה"הסכמה" הפאודוסית, שרואה עצמה כזרם הפּוֹמוֹרי האותנטי, התמסדה ב-2014 והקימה את "הכנסייה האורתודוקסית הפאודוסית-פומורית ישנה" (צר') הקטנה, שהיו לה 8 קהילות רשומות ברוסיה.

בקצה המחנה של האמונה הישנה נמצאת "האמונה האחודה" (יֶדינוֹבֵרִיֵה) (אנ'), קהילות שהתאחדו מחדש עם הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, בתמורה להקצאת כמרים, והיתר להשתמש במנהג הישן תחת הגבלות נוקשות. הידינובריה הייתה קהילה חלשה, שזכתה להתעלמות מהכנסייה הממסדית ולהתנגדות עזה מיתר המאמינים הישנים תחת הצארים, וכמעט ונעלמה בימי השלטון הקומוניסטי. כיום ישנן כארבעים קהילות אחודות ברחבי רוסיה.

אין נתונים אמינים אודות הדמוגרפיה של האמונה הישנה, אף כי הערכה נפוצה בספרות האקדמית היא כי יש בין 2 ל-3 מיליון מהם. ערב קריסת ברית המועצות, הערכות סובייטיות רשמיות (שהתבססו על נתונים סטטיסטיים) נקבו ב-2 מיליון בשטח המדינה. יש פער ניכר בין מספר החברים הפעילים באורח קבע בחיי הדת של הקהילות, לבין אלו המקיימים קשר חלקי ואלו שהתנתקו. כך, באסטוניה נאמד מספר המאמינים הישנים ב-15,000, אך רק 3,000 מבקרים בכנסייה באופן קבוע. ב-2016 ציין סגן ראש המועצה הרוסית של הכנסייה הפומורית שבמדינה למעלה מ-800 קהילות אמונה ישנה מכל הזרמים (פחות ממחציתן רשומות), וכי ניתן להעריך את מספר המבקרים הקבועים הממוצע וכנגזרת ממנו את היקף בעלי הקשר החלקי. על בסיס זה, קבע שאומדן סביר לגבי מספר המאמינים הישנים ברוסיה יהיה בין 800,000 ל-1.3 מיליון.^[5]

היסטוריה

רפורמת ניקון והפילוג בכנסייה הרוסית

בשנות ה-40 של המאה ה-17 קם בכנסייה הרוסית חוג אליטיסטי ומצומצם, "קנאי החסידות" (שם זה נטבע בדיעבד על ידי היסטוריונים), שהטיף לתחייה דתית ומוסרית. ה"קנאים" מחו על הבערות והרפיון של הכמורה הזוטרה ועל אורח החיים הפרוע והפגני-למחצה של המוני העם. בכתביהם, הפרידו בין הכנסייה הגשמית לבין הכנסייה האידילית, שכללה רק את הנוצרים האמיתיים. חזונם החמור של לא היה פופולרי: כש"קנאים" ששירתו ככמרי קהילות, כמו אבאקום הצעיר, ניסו לאסור על פריצות ושכרות, ההמון עשה בהם שפטים.

הצאר אלכסי אהד את ה"קנאים" ורומם אחד מהם, ניקוֹן, למשרת הפטריארך ב-1652. ניקון התגלה במהרה כסמכותני, ורבים מאוהדיו קמו נגדו. ב-1653 החל ביישום הרפורמה שנועדה להאחיד את התפילות וסדרי הטקס עם המקובל ביתר הכנסיות האורתודוקסיות, בייחוד היווניות. במהלך מאתיים השנים שקדמו לכך, מאז הסכמת רוב הכנסיות המזרחיות להתאחד עם האפיפיור הקתולי בוועידת פרארה ב-1439 ונפילת ביזנטיון לידי הטורקים ב-1453, רווחה ברוסיה סתגרנות והתנשאות כלפי האורתודוקסיה הזרה, ונפוצה ההשקפה כי מוסקבה לבדה שימרה את הנצרות האמיתית. אך שילוב של רצון פוליטי בהנהגת העולם האורתודוקסי, ומודעות גוברת לפיגור האינטלקטואלי המקומי, הביא את הצאר לרצות בהתקרבות מחודשת לאחים-לאמונה.

הרפורמה לא עוררה בתחילה מחאה משמעותית, אך לקראת 1660 התגבש חוג של אנשי כנסייה רמי-דרג שדרשו את ביטולה. נראה שהמכנה המשותף לכולם היה שבתחילה נמנו על מקורבי ניקון וקיבלו את התיקונים, אך בהמשך הסתכסו עמו. מנהיגם היה הבישוף אלכסנדר מוויאטקה, והתאולוג שלהם היה הארכימנדריט ספירידון. הם עמלו להוכיח שהיוונים, ולא הרוסים, סטו מהמסורת. בהגותם הופיעו שלושה מוטיבים: רעיונות ה"קנאים" על מיעוט נבחר של נוצרים אמיתיים; קדושת המסורת הרוסית לבדה; ותפישה אפוקליפטית לפיה יום הדין היה קרוב ושלטון האנטיכריסטוס החל. האחרון נשאב מהספרות שהגיעה לרוסיה מאוקראינה, שם ראו האורתודוקסים המקומיים את רדיפותיהם תחת השלטון הפולני הקתולי כאות לקץ הימים, והרעיון נקלט היטב בממלכה שחוותה את זוועות תקופת הצרות ופשט בכל שדרות העם. ספירידון ורעיו שילבום יחד, וטענו שהפגיעה בדת הרוסית הייתה השחתת צלמה של הנצרות האמיתית על ידי השטן, שניקון היה שליחו, והעולם היה עתיד להסתיים בתאריך ההולם, 1666. נבחרי אלוהים שיוושעו יהיו אלה שיידחו את התיקונים וידבקו בדת האמת.

ב-1666 ו-1667 נערכה במוסקבה ועידה כנסייתית כללית. ניקון הודח, אך הרפורמה נכפתה באיומי נידוי וחרם. אלכסנדר עצמו ורוב נאמניו נכנעו, חזרו בהם, נמחלו וחלקם אף קודמו. רק ארבעה מתנגדים שנכחו בוועידה, אבאקום, פיודור, אפיפני ולזר, עמדו בדעתם. נגזרה עליהם גלות בפּוּסְטוֹזֶרְסְק שבחוג הקוטב הצפוני. אכיפת הרפורמה הייתה אך פן אחד במשטור החיים תחת השלטון המרכזי, וחיסול אוטונומיות מקומיות שונות. ההתנגשויות השונות שהתעוררו עקב כך נתפשו על ידי הרשויות כתנועת מרי עצומה ומאוחדת, אותה הגדירו כ"פילוג" (רסקול).

הרשויות הכנסייתיות והחילוניות חקרו, עינו, אסרו ולחמו נגד ערב-רב של גורמים מקומיים ויחידים. מתנגדי רפורמה משכילים הצטרפו לכנופיות החלכאים והנדכאים שנפלטו לשולי החברה, והפכו לאנשי דת ולמעין אידאולוגים עבורן. קהל זה חלק את הסלידה שחשו כלפי הסדר הקיים, אך היה בור וגס מכדי להפנים את השקפותיהם הדתיות. האווירה האפוקליפטית שכה רווחה ברוסיה השתלבה היטב עם הפחד האמיתי מפני עינויים והוצאה להורג, והובילה לגל של התאבדויות המוניות בשריפה: כ-20,000 איש, רבים מהם נשים וילדים, נספו בעשרות מקרים מתועדים.

מוקד חשוב של ההתנגדות היה המנזר הגדול בסולובצקי, שעמד על חירותו המסורתית. הנזירים בחרו בניקנור (בכיר בחוג של אלכסנדר) לראשם וחדלו מלהתפלל לשלום הצאר. המנזר עמד במצור במשך שמונה שנים, והתחוללה בתוכו רדיקליזציה ניכרת. חלק מהנצורים הסיקו שכמרי הכנסייה שתחת האנטיכריסטוס איבדו כל סמכות, וחדלו מלערוך וידויים וטקסים אחרים. לבסוף פרצו החיילים וטבחו בהם, כשהניצולים נפוצים בחבלי הצפון הנידחים.

האידאולוגיה שפותחה על ידי ספירידון ורעיו השתמרה הודות למספר בנות-אצולה מוסקבאיות בראשות פאודוסיה מורוזובה. המלומדים בשירותן העתיקו את כתבי המתנגדים והוסיפו עליהם, וכך שימרו את הטקסטים. הנזיר אברהמי, שהועלה על המוקד ב-1672, אף חישב מחדש את הקץ והעריך שהאפוקליפסה תתרחש ב-1691. מורוזובה, שהורעבה למוות ב-1675, דאגה להבריח את אגרות אבאקום ורעיו מן הכלא ולהפיצן בארץ, והן היו למקור הוראה וסמכות למתנגדים. ארבעת האסירים עסקו בדיונים תאולוגיים ענפים אודות ההתנהלות הראויה באחרית הימים: בין היתר חלקו בשאלה אם האנטיכריסטוס היה אדם פרטי או אלגוריה לטומאה רוחנית ששרתה בעולם. הם הועלו על המוקד ב-1682.

קהילות-המנזר והופעת ה"הסכמות"

מלבד מרד מזוין והתאבדות, דרך אחרת שעמדה בפני הפורשים מן הכנסייה הייתה הימלטות לספר המרוחק והקמת מנזרים זעירים או מנזרי בודדים, הרחק מהישג ידן של הרשויות. בשנות ה-70 וה-80 הופיעו סביב סטארודוב שעל הגבול הפולני ובקֶרזֶ'נֶץ הסמוכה לניז'ני נובגורוד עשרות אתרים כאלה. יושביהם היו בני האליטה הכנסייתית שהיו קרובים לחוג של מורוזובה ואברהמי. הם נשאו עמם תשמישי קדושה, צלמיות וסידורי תפילה בנוסח הישן. בצפון הרחוק, בקרליה, נמלטים מסולובצקי ומקומיים שהצטרפו אליהם הקימו ריכוז נוסף.

ב-1689 עלה לשלטון פטר הגדול. ספוג ברוח אירופאית, הוא בז למסורת הרוסית ונטה להניח ל"פלגנים" לנפשם למעשה, בלי לשנות את החוקים בעניינם. ב-1691 חלף התאריך שבו היה אמור להגיע יום הדין, והציפיות האפוקליפטיות נכזבו. ההצתות ההמוניות חדלו לאטן, גם משום שהתומכים בהן כבר התאבדו ונטשו את שדה הדיון. המתנגדים נדרשו להחליט מה לעשות הלאה, בעולם שבו הרפורמה הייתה מציאות קיימת. השאלה המיידית שניצבה לפתחם הייתה מי יערוך את המיסטריות המקודשות בעת שהכמרים שהצטרפו אליהם הזדקנו ומתו, ולא היו בנמצא בישופים שיקדשו כמרים חדשים.

ריכוזי המנזרים הדרומיים, השמרניים יותר, היו מוכנים להעסיק כמרים מן הכנסייה הממלכתית. בסטארודוב התקבלו שני כמרים "ניקוניים", גריגורי ואלכסנדר, לאחר שקיללו את התיקונים, עברו תיקון משפיל ונמשחו בשמן. הפורשים שהמשיכו להאמין בתוקף הסמיכה של הכנסייה הרשמית, אם כי גינוה על סטייתה מן המסורת, נודעו כפּוֹפּוֹבצִים, "בעלי הכמורה". הם היו זהירים בשאלת האנטיכריסטוס והמסתעף ממנה, ועוינים פחות כלפי העולם והשלטונות. על אף שצורות הארגון שלהם היו ממושמעות יחסית, החלו מיד להתפלג בינם לבין עצמם. בראשית המאה ה-18 קמו סיעות, או "הסכמות", הסוֹפוֹנטים והדיאקוניטים. הראשונים דרשו משיחה בשמן (שהכנתו ללא בישוף הייתה עבירה על חוקי הכנסייה) של הכמרים החדשים, והאחרונים הסתפקו בכך שיקללו את התיקונים.

הריכוז הצפוני, אזור שהייתה בו מסורת מפותחת של חירות אישית, בחר בכיוון רדיקלי יותר. ב-1692 ב-1694 נערכו בנובגורוד שתי מועצות הנהגה. הם החליטו לקבל את עקרון "האנטיכריסטוס הרוחני", לפיו המהות הטמאה של השטן שרתה בעולם ללא תלות באדם מסוים, וכי החסד האלוהי סר מעל הכנסייה הממלכתית, וכל טקסיה איבדו את תוקפם. מצטרפים לקהילותיהם נדרשו להיטבל מחדש. בנוסף, הם אכפו קוד נזירי מחמיר, אסרו על יחסי אישות וזוגיות בין מאמיניהם, והורו כי זוגות נשואים שיצטרפו יחויבו בגירושין. ההחלטה כי טקסי הכנסייה חסרי משמעות מנעה למעשה כל אפשרות לקלוט כמרים, ובמשתמע לא אפשרה לערוך חמש מתוך שבע המיסטריות, כולל נישואין ואוכריסטיה, והעבירה את ההנהגה הרוחנית לידי הדיוטות. הייתה זו ראשיתו של הזרם הבֶּזפּוֹפּוֹבצִי ("חסרי הכמורה"), שלא פסל מעולם עקרונית את הכמורה אך התקיים בלעדיה מחוסר ברירה.

הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים התהוו מתחילתם כשתי כיתות נפרדות. בקרליה קם באוקטובר 1694 מנזר גדול בוויג. ב-1702 נבחר למנהיגו אנדרי דניסוב, שהיה הוגה וסופר כשם שהיה מנהיג פרגמטי, וכתב לא פחות מ-119 חיבורים שונים בהם ניסח את השקפת העולם, הפרקטיקה היום-יומית ועקרונות המוסר שהונחלו ב"הסכמה" הפומורית שצמחה מוויג. הוא ביקש להניח יסודות לחברה שלמה, שתעמוד מנגד לחברה הכללית. במקביל, קמה בנובגורוד קהילה עירונית בראשותו של פאודוסי וסילייב. הפאודוסיים היו קרובים לפומורים, אך לא בכל. הם אמנם התנגדו לחתונות בקרב מאמיניהם, אך היו מוכנים לקבל זוגות שנישאו טרם הצטרפותם לקהילה, אם כי ציפו מבני הזוג לפרוש בעל מאשתו.

פטר ערך רפורמות שנועדו להביא קדמה והתמערבות לרוסיה במהירות מסחררת, וכפה בין היתר את גילוח הזקנים ואימוץ לבוש אירופאי. המלחמה הצפונית הקטנה הביאה למיסים כבדים ולגיוס המוני לצבא. כל אלו זעזעו את אדני החברה, ואפילו רבים מכמרי הכנסייה הממלכתית סברו שהצאר הוא האנטיכריסטוס. רבבות צמיתים ונדכאים אחרים נמלטו לאזורי הספר. הם מצאו מקלט במקומות המתאימים לכך ביותר, בדיוק היכן שקמו מנזרי הפורשים יובל שנים קודם. לאחר דור של התגבשות פנימית, מנהיגי הקהילות האליטיסטיות היו מוכנים עתה להפיץ את מסריהם. הם השליטו את משמעתם על המוני המצטרפים, שינו את שמותיהם, החילו עליהם כללי התנהגות נוקשים שאסרו על שתייה לשכרה וניאוף, והקימו בתי-ספר לילדים ולמבוגרים. כמרים של הכנסייה הממוסדת שצדו "פלגנים" בשנות ה-20 וה-30 של המאה, נדהמו לפגוש בבעלי-מלאכה ואיכרים שהפגינו ידע בסוגיות תאולוגיות שעלה על זה שלהם. כמאה שנה לאחר ש"קנאי החסידות" ביקשו להחדיר יראת אלוהים בהמוני העם, חזונם התגשם סוף סוף. באותן שנים החלו הבֶּזפּוֹפּוֹבצִים והפּוֹפּוֹבצִים להתייחס לעצמם בשם אחיד, שהופיע בכתבי אבאקום ושותפיו אך לא היה נפוץ בשימוש קודם: "האמונה הישנה".

פטר לא נותר באדישותו היחסית כלפי ה"פלגנים". יועצו פיטירים, מאמין ישן לשעבר, חשף בפניו את היקף השנאה והמרדנות כלפיו. החל מ-1715 החל השליט בגל של חקיקה נגד התנועה: חבריה חויבו להירשם, לשלם מס גולגולת כפול, ולעטות מדליון נחושת כאות קלון. לנוכח הרדיפות, שהביאו לחיסול הריכוז הגדול בקרז'נץ והימלטות רבבות מאמינים ישנים לסיביר ולאוראל, שיתפו שני אגפי התנועה פעולה. ב-1719, אנדרי דניסוב ערך והכין עבור הדיאקוניטים את "מענה הדיאקוניטים" חיבור שמנה תשובות ל-130 שאלות שהגיש פיטירים. ב-1723 שלח דניסוב לסוכן הממשלתי נאופיט את חיבורו "מענה פומור", שזיקק את השקפתה של האמונה הישנה ופרש את המקורות מתולדות הנצרות שתמכו בעמדותיה. הספר הפך לטקסט מכונן עבור בזפופובצים ופופובצים כאחד.

בין אפליה לסובלנות

על אף המגבלות הנמשכות, האמונה הישנה הוסיפה להתרחק ממקורותיה האנטי-חברתיים והמרדניים ולעבור הַשְגָרָה (רוּטִינִיזַצְיָה). אם ב-1702 נמנעו הנזירים בוויג ברגע האחרון מלהצית את עצמם כשפטר הגדול עבר באזור, ב-1705 הם הגיעו להסכם עם השלטונות לכרות עפרות ברזל וזכו בהגנתם. הייתה זו הפעם הראשונה שקהילה "פלגנית" התנהלה בפרגמטיות כלפי המדינה. ב-1723, לאחר שמרד (שהתחולל עקב כך שהמאמינים הישנים השתכנעו שפטר מינה את האנטיכריסטוס ליורשו) הביא לטבח המוני בעיר טרה, ועידה של הפופובצים בסיביר הורתה לכבד את הרשויות ולא להתגרות בהן. ב"מענה פומור" מ-1730 דניסוב הצליח לפסוח על שני הסעיפים: הוא העתיר שבחים על הצאר, אך נמנע מלקבוע שהוא שייך לדת האמת. ב-1736 חשף מאמין ישן-לשעבר בחקירה משטרתית שבוויג אין מתפללים לשלום הצאר, והמשטרה לא יכלה עוד להעלים עין מן הקהילה המרוחקת. לנוכח משלחת חמושה שנשלחה אליהם, הסכימו המנהיגים לזנוח את האתוס שירשו מסולובצקי ולהכליל את התפילות. היסודות הקנאיים בוויג רתחו מזעם, וכמעט שהצליחו לשכנע את הקהילה כולה להתאבד באש (במבנה אחד 20 איש אכן הציתו עצמם). ראש הקיצונים, פיליפ, פרש וייסד את ה"הסכמה" הפיליפית. הוא וחמישים מתומכיו התאבדו בשריפה ב-1742 כשחיילים קרבו למחבואם. הקנאות הבלתי-מתפשרת הקנתה לפיליפים פופולריות, ובראשית המאה ה-20 הם עלו במספרם על הפומורים בחבלי הצפון.

הקיסרית יליזבטה, שעלתה לכס ב-1741, הפגינה אדישות מחודשת כלפי סוגיית ה"פלגנים". דווקא כשהשלטון חדל מלחציו וניצבה למולם דילמה אמיתית לגבי השתלבותם בחברה, התלקחו (תרתי משמע) רגשות קנאיים בתנועה. באמצע המאה ה-18, בסיביר ובקרליה, אירעו מספר ניכר של התאבדויות רבות-משתתפים. פטר השלישי הנאור ציווה ב-1762 לחדול מכל רדיפה. שריו הבינו כי ללא כל איום חיצוני, הם לא יוכלו עוד להגדיר את מעשיהם כמות קדושים נטול ברירה, אלא כהתאבדות סתם. עד ראשית המאה ה-19, תופעת ההצתות העצמיות אכן נעלמה למעשה.

יקטרינה השנייה שמה קץ לאפליית המאמינים הישנים, ואף אסרה על הכינוי המשפיל "פלגנים", שהוחלף ב"בני המנהג הישן". היא הזמינה את הגולים הרבים בארצות השכנות לשוב, ורבבות נענו. מספר המאמינים הישנים הרשומים (המספרים האמיתיים היו גדולים בהרבה) הכפיל עצמו מ-43,000 ל-84,000 בין 1764 ל-1801. הקיסרית ניצלה את השבים כדי ליישב את האזורים המרוחקים והדלילים: הותר להם להתגורר אך ורק במחוזות בלגורוד, סרטוב, סמרה, אומסק וטובולסק. היא אף שיגרה צבא לשטח פולין וגירשה את קהילת הפופובצים הגדולה בווֶטקה לתוככי רוסיה. בשנות ה-60 של המאה ה-18 הקימו המגורשים בעמק אירגיז בין סמרה לסרטוב מנזרים שמנו אלפי חברים, הגדולים בכל תולדות האמונה הישנה. מי שחיו במחתרת בתור "פלגנים-למחצה" (פּוֹלוֹרָסקוֹלניקי) והשתתפו כלפי חוץ בטקסי הכנסייה הרשמית, יכלו לצאת לאור. קהילות ענק החלו להופיע במוסקבה, סנקט פטרבורג ויתר עריה הגדולות של האימפריה, ואף להאפיל על המנזרים בהן שכנה האליטה הרוחנית המנהיגה. ויג ואירגיז הפכו תלויות כלכלית יותר ויותר בתמיכה כלכלית מהן.

ב-1771, בעקבות מגפה שעשתה שמות במוסקבה, התירו הרשויות למאמינים הישנים להקים בתי-עלמין ומוסדות צדקה לטיפול בנפגעים במוסקבה. הפאודוסיים, בראשות מנהיגם המקומי איליה קובילין, ייסדו את בית העלמין פּרֵאוֹבּראז'נסקוֹיֶה, שהכיל באופן לא-רשמי גם מנזר, והפך למוקד הארצי של תנועתם. הפופובצים הקימו את מתחם בית-העלמין רוֹגוֹז'סקוֹיֶה, שחלש מעתה והלאה על התנועה בכל רוסיה: באתר הוקמו לבסוף חמישה מנזרי נשים ושני מנזרי גברים, בתי-ספר, בתי-תפילה ומוסדות רווחה, שריכזו סביבם את רבבות הבזפופובצים שהתיישבו במוסקבה. העיור, ההתברגנות והסובלנות הביאו אף חלק מהבזפופובצים הקנאים לעדן את עמדותיהם. הוגי דעות פומורים ניצלו את החלשת הכנסייה והלאמת אדמות המנזרים בידי קטרינה – סגירת מאות מנזרים והחילון הגובר של החברה הרוסית הביאו נשים רבות, שביקשו לחיות חיים דתיים ולא להינשא, להצטרף לבזפופובצים – כפתח להבחין בין הממסד הדתי ה"ניקוני" החוטא לבין המדינה, ולהכרה ונאמנות גוברת לאחרונה. כותבים אלו הרחיקו את האמונה באנטיכריסטוס מן המציאות הממשית והפכו אותה לסמלית ועלומה. הפומורים במוסקבה ובערים אחרות לא יכלו עוד להסכין עם פרישות, וטענו לכך שנישואין היו מוסד מדרך הטבע, לאו דווקא מיסטריה מקודשת, ויכלו להיערך מתוקף הסכמת הקהילה ואהבה וללא צורך בכומר סמוך. אף שההנהגה בוויג גינתה את הנוהג החדש לכל אורך שנות ה-70, מנהיג הפומורים במוסקבה וסילי אמליאנוב הצליח לגייס לצדו כמעט את כל הריכוזים העירוניים. ב-1798 הסכימה ויג להתפשר וקיבלה את טקס הנישואין החדש, והפילוג תם. הפאודוסיים בפּרֵאוֹבּראז'נסקוֹיֶה, שנותרו נוקשים יותר ביחסם לחברה הסובבת, סירבו להכיר בטקס נישואין, אך התגמשו מאוד באכיפת האיסורים: הנידוי המוחלט למי שילדו ילד שלישי הפך לקצר וסמלי, והאיסור על אכילה אתם מולא רק פורמלית, באמצעות שימוש בכלים נפרדים בשולחן. אף אצלם, גברה התופעה של מי שבחרו בלבוש אירופאי.^[6]

ב-1801 הצהיר הקיסר פאבל על נכונות לקבל קהילות אמונה ישנה לתוך מסגרת הכנסייה הממלכתית, בהסדר שכונה מאז "האמונה האחודה" (יֶדינוֹבֵרִיֵה). הוא סבר שקבלה וסובלנות יעודדו את התנועה להכיר לבסוף בסדרי הטקס המתוקנים. היֶדינוֹבֵרִיֵה לא ענתה על ציפיות הפופובצים, שקיוו להסדר עם הכנסייה, ונועדה להיות מכשיר בידי הרשויות. היא נתקבלה בחשדנות, ולא סחפה רבים: רק עשר קהילות קמו בתוך חצי יובל.^[7]

מלחמות נפוליאון הביאו את המשטר הצארי לריאקציה ולאוטוקרטיה גוברת, ולחשדנות בכל גורם שהיה מחוץ לשליטתן. ב-1822 החל הצאר אלכסנדר בביטול של ההקלות שקיבלו המאמינים הישנים בשישים השנים שקדמו לכך, ומינה לשכה סודית כדי לפקוח עליהם עין. יורשו ניקולאי והפטריארך פילארט הוציא לפועל מערכה שיטתית של דיכוי. בין 1829 ל-1841 הוכרחו המנזרים באירגיז להסתפח ליידינובריה או להתפזר, ומאות נזירים סרבנים נשלחו לעבודת פרך. בשנות ה-40 נאטמו או נהרסו 250 בתי-תפילה ברחבי הארץ. הקהילה בוויג פוזרה ב-1855. אף שאורח החיים הנזירי הוסיף למשוך את האדוקים בתנועה, היה זה סופן של קהילות-המנזר שהנהיגו את האמונה הישנה מאז ייסודה, ושהיו מצויות בשקיעה ממושכת ממילא לנוכח ההתערבות הגוברת של פטרונים עירוניים עשירים.

לקראת אמצע המאה ה-19 החלה ברוסיה הנחשלת תנופה של תיעוש וקפיטליזם, שהמאמינים הישנים העירוניים מילאו בה תפקיד בולט שחרג בהרבה משיעורם באוכלוסייה. הסולידריות הפנימית החזקה, דחף ההצטיינות של מיעוט נרדף, ואתוס דתי של פכחון וחריצות הביאו לעלייתן של שושלות יזמים, סוחרים ותעשיינים. מייסדיהן הגיעו מרקע צנוע של צמיתות ונדרשו לקנות את חירותם מאדוניהם. משפחות כמו מורוזוב (אנ'), ריאבושינסקי, סולדטיונקוב וגובונין עסקו בבנקאות, תעשייה, בנייה, הוצאה לאור ובענפים אחרים, ונמנו על העלית הקפיטליסטית החדשה. מאחר שלא היו בשר מבשרו של המעמד הגבוה הישן, והתגאו במוצאם הפשוט, הם נטו לתמוך בפוליטיקה ליברלית, בשיפור תנאי המחיה של העם ובשאר מטרות פרוגרסיביות.

הרדיפה השיטתית עוררה חרדה ממשית בחוגי הפופובצים, והוחלט להגביר את המאמצים לגייס בישוף. ב-1846 נעתר להם אמברוזיוס, מטרופוליט סראייבו לשעבר, והתיישב בבֶּלָה קריניצָה שבבוקובינה האוסטרית, שם הסמיך כמרים ובישופים לפי המנהג הישן. קהילת רוֹגוֹז'סקוֹיֶה אימצה את ההיררכיה הבלוקריניצית, ותמכה בסמכותה. לראשונה, יכלו הפופובצים לחגוג אוכריסטיה וטקסים אחרים ללא ספקות וללא הסתמכות על כמרים "ניקוניים". השלטון רדף את הכנסייה החדשה וכלא רבים מכמריה. ב-1856 אף נסגרו בתי-התפילה ברוֹגוֹז'סקוֹיֶה. המגבלות והרדיפות עוררו גאות של רגשות אפוקליפטיים בקרב הפופובצים המתונים בדרך כלל. ב-1862, כשארבעה בישופים הגיבו לכך באיגרת שהבהירה שהכנסייה הממלכתית מאמינה באותו אלוהים ולא באנטיכריסטוס, רבים ממאמיניה סירבו לקבל את האיגרת והתפלגו, כשהם בוחרים ארכיבישוף נפרד. רדיפות השלטון (בין היתר, סוחרים שלא היו חברים בכנסייה הממלכתית גורשו ממוסקבה) הגדילו מאוד את הידינובריה, שתפחה לכדי כמה מאות קהילות, אם כי עדיין הייתה מיעוט מובהק.

בדעת הקהל ובמרחב השיח האינטלקטואלי, שהניצו ברוסיה אף תחת האוטוקרטיה, זכו המאמינים הישנים לאהדה. רדיקלים ופופוליסטים שהתנגדו לשלטון העריץ, כמו ההיסטוריון אפנאסי שאפוב, החלו לראות בתנועה כדגם היסטורי לדמוקרטיה ולקהילתיות עצמאית שהוקם מתוך מגננה נגד שתלטנות השלטון המרכזי. מן העבר השני, לאומנים רומנטיים קיצוניים שעיינו את המערב המטריאליסטי לשיטתם וביקשו לדבוק ברוח לאומית ייחודית, כמו דוסטויבסקי, מצאו באמונה הישנה זהות שורשית ואותנטית, שלא הושחתה על ידי השפעות זרות – הטיפוס של המאמין הישן האדוק (שהיה בן מעט יותר ממאה שנה והיה כה שונה מן הכפרי הרוסי הטיפוסי ש"קנאי החסידות" ניסו למשטר) הפך בעיניהם לארכיטיפ של האומה הרוסית הקדומה. לבסוף, היסטוריונים כנסייתיים שחקרו את אירועי המאה ה-17, בייחוד ניקולאי קָפְּטֶרֶב (אנ'), הוכיחו שמתנגדי הרפורמה צדקו כשהאשימו את מתקני הסידורים בשירות ניקון בהסתמכות על טקסטים מאוחרים.

ריכוזי המאמינים הישנים ברוסיה האירופית (למעלה) והאסיאתית (למטה), לפי מפקד 1897. חום - למעלה מ-20% במחוז, כתום - בין 10% ל-20%.

לאחר שמהפכת 1905 הביאה את ניקולאי השני לערוך רפורמות ליברליות נרחבות, יצא ב-17 באפריל אותה שנה צו שהבטיח חופש דת מלא, ואף הותרה המרת דת מהאורתודוקסיה הרשמית לדתות אחרות. 83 שנות דיכוי של האמונה הישנה הסתיימו, והיא זכתה לחירות שלא הייתה לה אף בתקופת הסובלנות של יקטרינה ויורשיה. בתי-התפילה שנחרבו או נאטמו הוחזרו לקהילות, הותר לבנות מגדלי פעמונים, ונבנו כנסיות וקתדרלות. חלק ה"הסכמות" התמסדו לכדי ארגונים מסודרים: הפומורים הקימו ב-1909 את הכנסייה הפומורית. דור צעיר של בעלי מקצועות, יזמים ואינטלקטואלים השתתף בכל היבטי הציבוריות הרוסית. לראשונה יכלה התנועה לפרסם ספרות בגלוי ובהיקף נרחב, ולהפיץ את אמונותיה והשקפותיה.

במפקד 1897, לפני צו הסובלנות, נרשמו 2,204,596 גברים ונשים כבני האמונה הישנה; ב-1912 רשמה מחלקת הדתות של משרד הפנים 2,206,221 נפש – מתוכם 1,211,246 בזפופובצים (521,523 פומורים, 263,338 צ'סובנים, 231,996 פאודוסיים ו-115,579 ספסובצים), 788,425 חברי הכנסייה הבלוקריניצית ו-206,950 פופובצים אחרים. המספר האמיתי היה גבוה בהרבה, לנוכח היקף ההסתרה והחשדנות, ודמוגרפים וסטטיסטיקאים שונים העריכוהו בשעתו כנע בין 10,000,000 ל-20,000,000 נפש, עד שישית מאוכלוסיית האימפריה.

ממהפכת 1917 ועד ההווה

המשטר הסובייטי החדש, נאמן למסורת הרדיקלית של המאה ה-19 שראתה בה גילוי של עממיות אנטי-מלוכנית, הפגין בתחילה אהדה כלפי האמונה הישנה. היחס החיובי נמוג החל מ-1928, בעת הקולקטיביזציה, הדה-קולאקיזציה והמאמץ לערוך מודרניזציה תרבותית באזורי הכפר. ההצלחה הכלכלית היחסית של המאמינים הישנים סיווגה רבים מהם כקולאקים, איכרים אמידים, וקיומם הקהילתי העצמאי מחוץ לשליטת המפלגה לא נסבל עוד. הנקו"ד, איחוד האתאיסטים הלוחמים ושאר ארגונים נרתמו למערכה נגדם. פעילי מפלגה פלשו לבתים והשמידו צלמיות בגרזנים או שרפו אותן. גברים שגידלו זקנים או נשים שהאריכו וקלעו את שיערן, שני סממנים יסודיים בהופעה של מאמינים ישנים שנשמרו גם בעת שכל יתר ההיבטים של חייהם ירדו למחתרת, הושמו ללעג ונחשפו לסנקציות חברתיות קשות במוסדות החינוך ובמקומות העבודה. מתבודדים, זקני "נמלטים", ראשי קהילות, נשים אחוזות-דיבוק ושאר דמויות שהיו אחראים על שימור והנחלת המסורות של הקהילות, נעצרו, הואשמו בטפילות והתחמקות מעבודה, ונשלחו למאסר או למחנות. עד 1940 נסגרו במחוזות מסוימים יותר מ-90% מבתי-התפילה של התנועה, ורק אחד מתוך 40 הבישופים של הכנסייה הבלוקריניצית לא היה במאסר. בעוד שהקהילות במדינות הלטביות נהנו מפריחה מסוימת בין מלחמות העולם, הכיבוש הסובייטי עם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הביא אותם תנאים אליהן.

בעקירה החברתית העצומה שהתחוללה בברית המועצות עקב הקולקטיביזציה, העיור והתיעוש, הרעב ההמוני, והחורבן של מלחמת העולם השנייה נפגעה האמונה הישנה קשות. מבין למעלה משלושים "הסכמות" שהתקיימו טרם המהפכה, שרדו כעשר בלבד. נותרו מעט אנשי דת, ושימור המסורות הופקד בדרך כלל בידי קשישים שהסתמכו על זכרונם. השתתפותן של רוב המשפחות שנותרו קשורות הוגבלה לטקסי מעבר כמו טבילה, נישואין וקבורה, ומעטים נכחו בתפילה באופן סדיר: בשנות ה-70 הוערך שכמיליון נפש השתתפו באופן פעיל יחסית בחיי הקהילות. האיסורים וחוקי הטהרה מן העבר נשמרו על ידי האליטות הזעירות ששרדו ועל ידי הקשישים, וחדלו למלא תפקיד חברתי של ממש. בעוד שה"הסכמות" הצהירו על נאמנות למשטר וקיבלו את התערבותו בענייניהן, מעטים פנו לשלילה רדיקלית של ההוויה הסובייטית ולאורח חיים של נזירים מתבודדים. הופיע טיפוס חדש של "נמלטים", כאלו שלא התבודדו בחבלי השממה המרוחקים, אלא בערים הגדולות, כשהם נמנעים ככל האפשר ממגע עם החברה הסובבת ונעזרים באוהדים שדאגו לצרכיהם. קומץ פעילים, כמו ההיסטוריון תושב ריגה איוון זאבולוקו ששהה 17 שנים בגולאג, הקדישו את זמנם לשימור הדת, הפולקלור והתרבות של הקהילות.

רדיפות סטלין הביאו להקמתן של קהילות אמונה ישנה מחוץ לאזורי מושבן המסורתיים ברוסיה ובמזרח אירופה. אלפים נמלטו מברית-המועצות לסין בראשית שנות ה-30: גל שמקורו באוראל ובמרכז אסיה נקלט בשינג'יאנג, וגל שמקורו במזרח סיביר השתקע סמוך לחארבין. בשני אתרים אלו התמזגו זה בזה מאמינים ישנים בני זרמים שונים, שלא הייתה להם שהות או משאבים לשמר את זהויותיהם הנפרדות. עם המהפכה הקומוניסטית בסין, שתי הקהילות התפנו להונג קונג בסיועם של ארגונים נוצריים בינלאומיים. משם היגרו בקבוצות קטנות לברזיל, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. הצטרפו אליהם המאמינים הישנים בטורקיה, שקהילתם הצטמצמה עד כדי הכחדה וביקשו להסתפח לשאר בני דתם. על אף משקלן הדמוגרפי המצומצם, רבבות ספורות לכל היותר, הייתה להן חשיבות רבה בשימור קפדני יחסית של אורח החיים הישן שנפגע מאוד בארצות המקור.

ב-1971 הכריזה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית על ביטול החרמות מ-1667 ועל סיום. ב-1974 פרסם אלכסנדר סולז'ניצין מאמר בזכות המאמינים הישנים, בו תיאר אותם כמשמרים את הדתיות העמוקה של האומה הרוסית, לפני החילון של העידן הפטריני. בעקבות המרצתו, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה הסירה אף היא את החרמות באותה שנה. לאחר נפילת הקומוניזם, נהנית האמונה הישנה במרחב הפוסט-סובייטי מתחייה דתית ומעניין מחודש. ב-2000 הוקמה היידינובריה מחדש על ידי הכנסייה הממלכתית, הנתמכת על ידי משטר פוטין. ב-2019 החלה הממשלה הרוסית לקדם הגירה חזרה של בני הקהילות ביבשת אמריקה.

ביבליוגרפיה

• "Irina Paert, "Old Believers, The Encyclopedia of Eastern Orthodox Christianity. Wiley, 2011. עמ' 418-420.
• Irina Paert, Old Believers :Religious Dissent and Gender in Russia, 1760-1850, Manchester University Press, 2003.
• Andreas E. Buss, "Russian Old Believers and Sects", The Russian-Orthodox Tradition and Modernity. Brill, 2004. עמ' 59-73.
• Christel Lane, "Old Believers", Christian Religion in the Soviet Union : a Sociological Study. SUNY Press, 1978. עמ' 112-137.
• David Z. Scheffel, In the Shadow of Antichrist: The Old Believers of Alberta. University of Toronto Press, 1991.
• Robert O. Crummey, Old Believers in a Changing World. Northern Illinois University Press, 2011.
• Robert O. Crummey, The Old Believers and the World of Antichrist: The Vyg Community and the Russian State, 1694-1855. University of Wisconsin Press, 1970.

• Georg Michels, From Persecuted Minority to Confessional Church. Canadian-American Slavic studies 49, 2015.
• James White, Religion and Nationalism in Modern Russia; Or the Uses and Abuses of Edinoverie, Soviet and Post-Soviet Review 44, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוקי האמונה הישנה בוויקישיתוף

• "בֶּזפּוֹפּוֹבצִים" באנציקלופדיה הפרבוסלבית הרוסית (ברוסית).
• "פּוֹפּוֹבצִים" באנציקלופדיה הפרבוסלבית הרוסית (ברוסית)
• Old Believers in North America, מיזם של אוניברסיטת אורגון.
• Russian Old Believers in the USA: Language and Belief, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
• How The Russian Old Believers Wanted To Distinguish Themselves From The Orthodox By Abstaining From Food, באתר Copernico.
• John Hudanish, Two ROCOR Bishops and the Russian Old Believers in Oregon.
• אדוקי האמונה הישנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)