שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

אדם סמית

פילוסוף וכלכלן סקוטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אדם סמית
Remove ads

אדם סמית (באנגלית: Adam Smith‏; 5 ביוני 1723 – 17 ביולי 1790) היה פילוסוף וכלכלן סקוטי, אחת מן הדמויות העיקריות בעידן הנאורות הסקוטית. יש הרואים בו את אבי הכלכלה המודרנית. ספרו "עושר העמים" משנת 1776 מכיל את רעיונותיו הבולטים והמשפיעים ביותר בתחום הכלכלה. סמית עסק רבות גם בתחום הפילוסופיה של המוסר.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...
Thumb
פסל של סמית באדינבורו
Remove ads

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה

אדם סמית היה בנו של פקיד מכס בקרקודי (Kirkcaldy) שבמחוז פייף שבסקוטלנד. הוא נולד ב-5 ביוני 1723, שישה חודשים לאחר מות אביו. בגיל שלוש נחטף על ידי כנופיה של צוענים אך דודו הצילו והשיבו לאמו. בנמלה של קרקודי הסתופף סמית במחיצתם של מלחים, סוחרים, ויצרנים זעירים, וחווה מקרוב את הוויית חייהם של הסוחרים והיצרנים, כמו גם את השתנות פניו של הסחר, עם דעיכת קרנה של קרקודי מפני נמלים הפונים מערבה (כמו זה שבגלאזגו), ששימשו לסחר עם אמריקה.

בגיל 17[1] החל ללמוד פילוסופיה של המוסר באוניברסיטה של גלאזגו, בין השאר אצל הפילוסוף פרנסיס האצ'סון.[2] בשנת 1740 החל ללמוד בקולגיום ביילייל שבאוניברסיטת אוקספורד, ובשנת 1746 סיים שם את לימודיו ושב לקרקודי. הסיבה העיקרית ללימודיו בקולגיום הייתה שאיפתה של אמו שיהפוך לכהן דת אפיסקופלי, אך סמית עזב את לימודיו מבלי שהושבע לכהונה.

בשנת 1748, תחת חסותו של הלורד הנרי היום קיינס, ערך סמית סדרת הרצאות פומביות באדינבורו, שהתמקדו בספרות אנגלית ובפילוסופיה של המשפט. בשנת 1751 מונה למשרת מרצה ללוגיקה באוניברסיטת גלאזגו ושנה מאוחר יותר, גם למשרת מרצה בתחום הפילוסופיה של המוסר. הרצאותיו של סמית עסקו בלוגיקה, פילוסופיה של המוסר, ספרות ורטוריקה.

מקבץ סיכומי שיעור של תלמידיו מהרצאותיו בתקופה זו ("הרצאות על משפט, מדיניות, הכנסות ונשק") מראה כי רבים מהרעיונות ששימשו את סמית מאוחר יותר בכתיבת "עושר העמים" כבר פותחו באופן מלא בתקופה זו, ובולטת בו במיוחד תפישת הלסה פר, שהייתה בתקופה זו מובהקת יותר מאשר בשלב בו כתב את "עושר העמים".

תוצר חשוב של שנותיו כמרצה היה ספרו החשוב "תאוריה של הרגש המוסרי" (1759). הספר, שבמוקדו עמדו השורשים הפסיכולוגים של השיפוט המוסרי האנושי, הקנה לסמית שם בתחום הפילוסופיה של המוסר. הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, ידידו הטוב של סמית מאז 1750, שלח אחד מעותקי הספר לריצ'רד טאונזנד, שהפך מאוחר יותר לשר האוצר של בריטניה. טאונזנד התלהב מהספר ושכר את סמית בסוף 1763 בשכר נדיב לכל חייו כחונכו של בנו החורג, הנרי סקוט, הדוכס הצעיר של בקלו.

זמן קצר אחרי מינויו לתפקיד, יצא סמית למסע בצרפת כחונכו של הדוכס הצעיר. סמית דיבר רק מעט צרפתית והקשר העיקרי שיצר בתחילת מסעו היה עם דייוויד יום, ששימש אז מזכיר אישי לשגריר אנגליה בצרפת. במכתב ליום מתאריך 5 ביולי 1764 ציין סמית ששיעמומו הוביל אותו להתחיל בכתיבת ספר חדש, שהיה אחר־כך ל"עושר העמים". במהלך מסעו בצרפת פגש סמית כמה מהכלכלנים החשובים של האסכולה הפיסיוקרטית, ובראשם פרנסואה קסניי וטורגו וכן את ז'ן ד'אלמבר, אנדרה מורלה, והלווטיוס.[3]

בשובו לקרקודי, ב-1766, יכול היה סמית להקדיש את זמנו לכתיבת הספר, ובילה את עיקר זמנו בעשר השנים הבאות (לבד משהות ממושכת בלונדון בשנים 1773–1776) בכתיבתו. הספר יצא לבסוף לאור במרץ 1776, וזכה להצלחה רבה, כשבתוך שנים אחדות הודפס במספר מהדורות ותורגם לשפות שונות.[4]

בשנת 1778 מונה סמית למשרה כמפקח על המכסים בסקוטלנד, ועבר להתגורר באדינבורו, שם הצליח ליישם חלק מהמלצותיו ב"עושר העמים".[5] הצלחה חשובה יותר לרעיונותיו נמצאה ביישום כמה מעקרונות הליברליזציה בסחר ושינוי מערכת המיסוי על ידי ראש הממשלה הבריטי ויליאם פיט הבן.

סמית חי עם אמו ואחייניתו ומעולם לא נישא. הוא מת ב-17 ביולי 1790, לאחר מחלה קצרה. לאחר מותו נודע כי הקדיש חלק ניכר מהכנסותיו לצדקה בסתר. לפני מותו הוא הורה למוציאים לפועל של צוואתו להשמיד את כל כתבי היד שלו שטרם השלימם עד הסוף וכך שרדו אחריו רק שני ספריו המונומנטליים שכבר יצאו לאור ולא נותרו עקבות לשאר יצירתו, שהייתה לפי העדויות ענפה ביותר.

ב-2007 הופיע שטר חדש של 20 ליש"ט הנושא את דיוקנו של סמית – הפעם הראשונה שבה מופיע דיוקנו של כלכלן על שטרות הבנק של אנגליה.

Remove ads

עושר העמים

סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – עושר העמים
Thumb
Inquiry into the nature and causes of the wealth of nations, 1922

הרעיון המפורסם ביותר של אדם סמית ב"עושר העמים"[6] מעוגן באזכור אקראי למדי של "היד הנעלמה", הגורמת ליצרן הפועל לקידום ענייניו לקדם אגב כך ומבלי משים את טובת הכלל.[7] סמית גרס, באופן רחב יותר – בחזרה על רעיונות אותם הביע ב"תאוריה של הרגש המוסרי" – כי פעולות האדם המכוונות לקידום האינטרס שלו מניבות פירות עבור אנשים אחרים. יתר על כן, פעולות המונעות על ידי רצונות ויצרים כמו חסכנות, קנאה בעשירים או שאיפה לקידום עצמי הן בעלות השפעה חיובית ביצירת סדר חברתי מועיל ומתפקד.

עיקרון מרכזי אחר של סמית – בסתירה מובהקת לתפישות המרקנטליסטיות – הוא שעושרה של אומה אינו צריך להימדד בכמות הזהב והכסף שאגרה, אלא בהיקף הייצור של מוצרים ושירותים. מכאן נובע כי אין כל טעם בהגבלת הסחר או בצמצום הייבוא, וכי הגבלות אלו פועלות לרעת שגשוגה ועושרה של אומה.

רעיון מרכזי נוסף של סמית הוא כי פריון העבודה (היצרניות) מבוסס על חלוקת עבודה וצבירת הון. חלוקת משימות ייצור לחלקים קטנים, שבכל אחד מהם עוסק גורם אחר, מאפשרת להשיג ייעול ניכר בתהליך הייצור. ייעול זה מותיר בידי היצרן רווח גדול יותר, אותו הוא יכול להוציא בקניית מוצרים ושירותים, או להשקיעו בקניית מכונות ואמצעי ייצור יעילים אף יותר. צבירת ההון, לפיכך, היא המרכיב החיוני ביותר בשגשוגה של אומה. לטענת סמית ניתן להבחין כי לאורך ההיסטוריה נבנו מוסדות ממשל ומשפט כדי לשרת את הצורך של אנשים לשמור על הונם בידם. בהיעדר דרך כזו, גרס סמית, לא מתקיימת צבירת הון והאומה אינה יכולה לשגשג.

עוד רעיון בולט בספר הוא כי מערכת הייצור והסחר מתפקדת באופן אוטומטי. כאשר יש מחסור במוצר מסוים, יכולים יצרניו להפיק רווח גדול יותר ממכירתו, אך הרווח המוגדל הופך את הייצור של מוצר זה למפתה ורווחי יותר ליצרנים אחרים, המשקיעים גם הם את הונם בבניית מערכות ייצור של מוצר זה. בכיוון ההפוך, כאשר יש שפע במוצר מסוים, מחירו יורד ולכן צונחים גם רווחיהם של יצרני המוצר והוא הופך מושך פחות מבחינתם של משקיעים בעלי הון. מנגנון זה של היצע וביקוש גורם לכך שאף שאיש אינו מנחה את המערכת, בכל זאת מנותב ההון במדינה ב"יד נעלמה"[8] למקומות שבהם הצורך בהון הוא הגדול ביותר.

התנאי לפעולת מנגנון זה הוא חופש הסחר והתחרות. סמית עמד על כך שיש יצרנים וסוחרים המפיקים רווח גדול מהגבלה של הסחר והייצור, ולכן פועלים לכוון את פעולות הממשלה להגבילם. כאשר הסחר או הייצור מוגבלים או מעוותים – כמו במקרה של מונופולים או סובסידיות – יכולים היצרנים והסוחרים שניתבו את ההגבלות לרצונם למכור את מוצריהם במחיר גבוה יותר, מצב הפוגע במיוחד בעניים, הנדרשים לשלם סכום גבוה יותר עבור מוצרי היסוד שהם צורכים.[9]

למרות ביקורתו החריפה על הממשל ונגד השימוש בשיטות עידוד מרקנטיליסטיות כמו סובסידיות ותמריצים, ועל נטייתו לצבור כוח וחובות, סבר סמית כי על הממשלה מוטלת החובה לטפל בכמה תחומים חיוניים, שפעולה פרטית המונעת על ידי דאגה לתועלת עצמית לא תוכל לספקם. סמית ראה בכוחות הצבא והשיטור, כמו גם במערכות המשפט, תוצר של שאיפתם של העשירים להגן על רכושם מפני העניים. מערכות אלו רחוקות משלמות, סבר סמית, אך שימורן חיוני לקיום חברה מתקדמת ומשגשגת.

צורך נוסף במעורבות ממשלתית ראה סמית בתחום "העבודות הציבוריות"[10] (תשתיות) והענקת השכלה כללית בסיסית לכל, ובמיוחד לעניים[11] ובמערכות השכלה למבוגרים.[12] מעורבות נדרשת זו הצדיקה גביית מיסים על ידי הממשלה, אך לדעת סמית אותה גבייה, ומימון הממשלה באופן כללי, צריכים להיות מנוהלים בזהירות יתרה. בהקשר זה קבע סמית את ארבעת העקרונות הידועים של גביית מיסים: על המס הנגבה: המס צריך להיות פרופורציונלי לכמות הרכוש, להיגבות על פי תקנים ברורים ולא באופן שרירותי, להיאסף באופן הנוח ביותר והמעיק פחות על הנישום, ולהיות בשיעור שלא יגרום היעלמות, הברחות או בריחה של בעלי "מניות" (בעלי הון) למקומות אחרים.[13]

השפעת "עושר העמים"

ל"עושר העמים" נודעה לאורך השנים השפעה חשובה על החשיבה הכלכלית. טענותיו של סמית, במיוחד כאשר צורפו אליהן טענותיו של ממשיכו העיקרי, דייוויד ריקארדו[14] ושל ז'אן-בטיסט סיי הפכו לבסיס הבולט ביותר של ההגות הכלכלית בבריטניה. זו התעצבה במיוחד בהשראתו של אלפרד מרשל, ואומצה מאוחר יותר על ידי הזרם המרכזי בהגות הכלכלית באנגליה ובארצות הברית. אסכולה כלכלית מרכזית זו ראתה באדם סמית את הכלכלן המודרני הראשון ובספרו "עושר העמים" מעין תנ"ך של החשיבה הכלכלית המודרנית.[15] הביקורת העיקרית שהוטחה בסמית, אפילו בקרב חסידיו הנלהבים ביותר, נגעה לאימוץ רעיון הערך של העבודה השגוי, ובעיקר לסתירות הפנימיות בטיעונים בזכות מימון תשתיות וחינוך, שאינם עולים בקנה אחד עם התזה הכללית של "עושר העמים."[16]

השפעה חשובה מאוד הייתה לספר גם על החשיבה המרקסיסטית, ובמיוחד על קרל מרקס. מרקס ביטא אמנם בוז לסמית, אך אימץ את הניתוח הכלכלי שלו ושל ריקרדו, ובמיוחד את תורת הערך של העבודה של סמית.[17] רעיון נוסף של סמית, שהייתה לו השפעה על מרקס, היה הצבעתו על ה"ניכור" הנוצר אצל עובדים בחזרה אינסופית על פעולות פשוטות (גם אם סמית עדיין לא השתמש במונח המרקסיסטי "ניכור"). הוגים מאוחרים יותר בהגות המרקסיסטית גינו את סמית במילים חריפות הרבה יותר מאלו של מרקס,[18] כשעיקר מתקפתם מופנה נגד רעיון ההתפתחות האוטומטית של שגשוג עליה דיבר סמית.

באמצע המאה ה-20 הצביע חוקר הכלכלה ג'וזף שומפטר על כך שחלק ניכר מרעיונותיו של סמית אומצו מרעיונותיהם של הוגים אחרים.[19] סמית נתפש היום פחות כחדשן ויותר כממזג של תפישות שהיו רווחות אצל הוגים כקנטיון או קסניי לפניו.

התייחסותו של סמית לסחר חופשי

סמית בחן את השפעת מרקנטיליזם על הפריון של המדינה, והראה שלמרות שנקיטת מכסי מגן מחזקת את התעסוקה בענף המוגן בטווח הקצר (ולעיתים גם בטווח הבינוני), הרי שבטווח הארוך אותו ענף עלול להיפגע מחוסר יעילות שתיגרם כפועל יוצא מהעדר הצורך בתחרות בתוצרת חוץ.[20]

לפי סמית היתרון בסחר החופשי מבוסס על ארבעה עקרונות:

  1. עקרון היד הנעלמה[20]:

”כל פרט עמֵל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעיתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור.”

2. חלוקת עבודה לגורמים שונים שכל אחד מהם יבצע את החלק בעבודה בו הוא מתמחה, תגדיל את הפריון ותוזיל את העלויות.[20]
3. "בעיית הידע" – בשל מורכבות הכלכלה הלאמית, לא ניתן לחזות בוודאות את כלל ההשפעות וההשלכות של נקיטת פרוטקציוניזם.[20]
4. עלות-הזדמנות: כל סבסוד של ענף מסוים, הוא על חשבון העדר הפניית משאבים אלו למקום אליו היו מועברים אלמלא היה מבוצע אותו סבסוד.[20]
כפועל יוצא מעקרונות אלו, לרוב מדינה תרוויח אילו תאפשר סחר חופשי ותתמקד בייצור וייצוא בתחומים בהם יש לה יתרון על ארצות אחרות, ובתחומים האחרים תייבא מאותן מדינות להן יש יתרון בייצור אותם תחומים.[20]

עם זאת, סמית אינו שולל לחלוטין נקיטת פרוטקציוניזם, אך לשיטתו זוהי סטייה מברירת המחדל, שמחייבת את הממשל לתת נימוקים להפעלתה.[20]
סמית עצמו סבר שבשלושה מקרים ראוי להגביל את הסחר החופשי:

  1. צורכי ביטחון לאומי – הטלת מכסי מגן על מוצרים שהמדינה מעוניינת לייצר בעצמה בצורכי ביטחון, ומאותה סיבה ניתן אף להגביל ייצוא של טכנולוגיה צבאית.[20]
  2. הטלת מכס כבמטרה להוביל להדדיות בסחר חופשי (לדוגמה: אם טורקיה מטילה מכס גבוה על ייבוא מישראל, ראוי שישראל בתגובה תטיל מכס גבוה על ייבוא מטורקיה במטרה לגרום לטורקיה לחתום עם ישראל על סחר חופשי הדדי).[20]
  3. לעיתים כדי למנוע קריסה פתאומית של ענף מקומי עקב תחרות, ראוי להטיל מכסות מגן שיופחתו בהדרגה עד לביטולם המוחלט – כדי לאפשר הסתגלות הדרגתית.[20]
Remove ads

עיוות דמותו של אדם סמית' והפיכתו לסמל של קפיטליזם תאגידי

סכם
פרספקטיבה

לאחר מותו של סמית, סולפה תורתו כאילו החזיק בעמדה שיש לאפשר מקסום אנוכי של אינטרס העצמי בכל תנאי, בלא התחשבות במי שעלולים להיפגע מכך. בפועל, סמית' היה הוגה פרוגרסיבי במובהק, וערכיו היו אופייניים להוגים שנמנו על הנאורות. בתוך כך, סמית' דגל בשוויון ובחירויות אזרחיות רבות כולל חופש ההתאגדות והביטוי.[21]

ההתנגדות שהביע סמית' למעורבות ממשלתית לא נבעה מהתנגדות עקרונית למעורבות למען רווחת הציבור, אלא מהתנגדות לצורה הספציפית שבה הופעלה מדיניות המדינה במאה ה־18: מנגנון ששרת בעלי אינטרסים, אריסטוקרטים ובעלי הון, ותמך בכנסייה כמוקד כוח שמרני. חוקים רבים נחקקו אז מתוך שיקולים צרים של שימור פריבילגיות, לא מתוך דאגה לצדק חברתי או לאינטרס הציבורי. גם הסתייגותו של סמית' מהתערבות בתחומי הרווחה או הדת נבעה מראייתו שמדובר בהתערבויות שפוגעות בפרט ולא מקדמות את טובתו – חוקי הרווחה דאז אילצו אנשים לא לעבוד או לעבוד בכפייה, ואף הגבילו את חופש התנועה שלהם. בתחום הדתי, עמד נגד המונופול של הכנסייה האנגליקנית וביקש לאפשר ריבוי קולות.[21]

למעשה, חלקים לא מבוטלים מהגותו של סמית' משתלבים היטב בגישות כלכליות הנחשבות היום פרוגרסיביות. הוא תמך במיסוי פרוגרסיבי על הכנסות מהשכרת קרקעות ככלי לצמצום אי־שוויון (מיסוי יתר על בעלי נכסים רבים יותר), קרא להנחלת חינוך יסודי לכלל האזרחים, ואף טען שעל המדינה לחייב את מי שמסוגלים לכך ללמוד מדעים ופילוסופיה – כדי לצמצם את שליטתן של אמונות תפלות וקנאות דתית.[21]

על אף כל זאת, בדמיון הציבורי נותר סמית' מזוהה עם השקפה ליברטריאנית נוקשה, שבה כל התערבות של המדינה – פרט למקרים מובהקים של טובין ציבוריים כמו ביטחון, משפט, תשתיות וחינוך – היא בגדר חריגה לא רצויה. בכך הוזנחו עמדותיו המורכבות והקשריהן ההיסטוריים, והוחלפו בדימוי חד־ממדי המתאים יותר לאינטרסים של אידיאולוגיות מאוחרות, מאשר לעמדותיו המקוריות. [21]

ספרו בעברית

לקריאה נוספת

  • חיים ברקאי, אדם סמית באספקלריה של ימינו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ה–1995
  • אדם חפרי-וינוגרדוב, אדם סמית – פילוסוף הנאורות, הוצאת מפה, 2005
  • רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים: חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים, הוצאת שלם, 2011
  • שמואל הולנדר, Studies in Classical Political Economy/I The Economics of Adam Smith (Toronto: University of Toronto Press and London: Heinemann), 1973, x + 350
Remove ads

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads