אינדיבידואליזם

אינדיבידואליזם (מילולית, "בלתי ניתן לחלוקה". בעברית: יְחִידָנִיוּת^[1]) הוא עמדה מוסרית, פילוסופיה פוליטית, אידאולוגיה והשקפת עולם חברתית שמדגישה את הערך הפנימי של הפרט וריבונותו על חייו. אינדיבידואליסטים מקדמים את מימוש מטרותיו ורצונותיו של האדם, מעריכים עצמאות וסמכות עצמית, ותומכים בכך שאינטרס הפרט צריך לגבור על זה של המדינה או של קבוצה חברתית, תוך התנגדות להתערבות חיצונית באינטרסים האישיים מצד החברה או מוסדות כמו הממשלה.

ציור של רוברט אקמן, 1873

מקור האינדיבידואליזם בפילוסופיה פוליטית שנהגתה בתקופת הרנסאנס המדגישה את ערכו של הפרט, ועל פיה הפרט נתפס כיחידה העומדת בפני עצמה; הוא ייחודי, אוטונומי ועצמאי. אחת משאלות היסוד העיקריות במחשבה המדינית מאז ומעולם, דרך הרנסאנס, דרך הנאורות ועד ימינו היא שאלת מהות היחסים בין היחיד לחברה, בין האינטרסים האנוכיים של היחידים לאתיקה ולפרקטיקה הציבורית. השאלה כיצד, מצד אחד, כל אחד מהיחידים ימלא אחר רצונותיו האינדיבידואליסטים, ומצד שני כיצד המרחב הציבורי לא יהפוך לג'ונגל. ^[2] חברה אזרחית היא שקלול של המניעים האנוכיים של היחידים החיים בה. קיומה של חברה אזרחית פעילה וחופשית הוא סוד קיומה של הדמוקרטיה.^[2]

הגישה המנוגדת לאינדיבידואליזם מכונה קולקטיביזם. פילוסופיה אינדיבידואליסטית מנתחת תופעות חברתיות באופן אוניברסלי כיחסי גומלין בין פרטים בעלי רצון חופשי. אינדיבידואליזם אינו בהכרח שולל את חברותו של אדם בהתאגדות מסוימת, אך לא יראה את בחירות הפרט כמוכתבות משייכות זו. גישות ליברליות שוללות את הכפפת טובתו של היחיד למען "טובת הכלל", אך מגבילות את חופש הפרט למעשים שאינם פוגעים בפרטים אחרים^[3].

דוגמה לפילוסופיות אינדיבידואליסטיות הן הליברליזם והאגואיזם האתי. דוגמה לפילוסופיות המתנגדות לאינדיבידואליזם הן הסוציאליזם, הלאומנות ורוב סוגי האנרכיזם (למעט אנרכיזם אינדיבידואליסטי וקפיטליסטי).

שאלת השפעת האינדיבידואליזם על רמת האושר של החברות שאימצו אותו מציגה תמונה בעייתית. מחקרי האושר מעלים ברובם כי דווקא הפרטים בחברות שבהן קיימת שייכות קבוצתית חזקה מאושרים יותר.^{[דרוש מקור]} בנוסף, קיימת טענה שחברות אינדיבידואליסטיות פגיעות יותר למשברים^[4].

סוגי אינדיבידואליזם

ניתן לחלק את האינדיבידואליזם לכמה סוגים:

• אינדיבידואליזם חברתי: האינדיבידואליזם החברתי מדגיש את מעמדו של הפרט בתוך החברה ואת זכותו לחיות בהתאם לערכים, מטרות וזהות אישית גם כאשר הם אינם תואמים לנורמות המקובלות. בחברות אינדיבידואליסטיות שמים דגש על הישגים אישיים, זכויות אדם וחירות מחשבה, בעוד שבחברות קולקטיביסטיות שייכות, נאמנות וקהילתיות מודגשות יותר. יתרונו של האינדיבידואליזם החברתי הוא קידום יצירתיות, עצמאות ואחריות אישית; חסרונו האפשרי הוא ניכור, פירוק קהילות והיחלשות הסולידריות החברתית.
• אינדיבידואליזם פוליטי: האינדיבידואליזם הפוליטי מתייחס למערכת היחסים בין האדם למדינה. ג'ון לוק טען כי הפרט נולד עם זכויות טבעיות: לחיים, לחירות ולרכוש, שהמדינה קיימת כדי להגן עליהן. ג'ון סטיוארט מיל הדגיש את חופש הביטוי, חופש המחשבה וזכותו של האדם לחיות כרצונו כל עוד אינו פוגע באחרים. אנרכיסטים אינדיבידואליסטים במאה ה־19 (כגון בנג'מין טאקר) הרחיקו לכת וטענו שהמדינה עצמה מגבילה את החירות האישית ועל כן אין בה צורך. במחשבה הדמוקרטית המודרנית (אלכסיס דה טוקוויל) חיפשו איזון: שימור חירות הפרט בצד טיפוח עמותות אזרחיות שימנעו בדידות וניכור. טוקוויל ראה בדמוקרטיה מיזם המאזן בין חירות לשוויון, בין הדאגה ליחיד ובין הדאגה לקהילה.
• אינדיבידואליזם פילוסופי: האינדיבידואליזם הפילוסופי עוסק בשאלה: מהו ערכו של האדם כאינדיבידואל? למשל, לפי קאנט, האדם הוא מטרה בפני עצמו, לעולם לא אמצעי. האוטונומיה של התבונה היא יסוד המוסר. לפי רוסו, הרצון הכללי נועד לשמור על חירותו של הפרט באמצעות חוק אוניברסלי, ולאפשר לו להתעלות מעל יצריו.
• אינדיבידואליזם כלכלי: האינדיבידואליזם הכלכלי מבוסס על חירותו של הפרט לפעול בשוק לפי שיקוליו האישיים. על פי אדם סמית, החתירה לרווח אישי משרתת גם את טובת הכלל באמצעות "היד הנעלמה". הקפיטליזם הקלאסי הדגיש יוזמה אישית, קניין פרטי וחופש בחירה בשוק. במאה ה־20–21: עליית הניאו-ליברליזם הדגישה עוד יותר את חירות השוק, אך ספגה ביקורת על פגיעה באיזון החברתי והעמקת פערים כלכליים. לעומת זאת, כלכלנים וסוציאל-דמוקרטים טענו שיש לשלב חירות אינדיבידואלית עם אחריות קולקטיבית ורשתות ביטחון חברתיות.

קישורים חיצוניים

• אינדיבידואליזם, דף שער בספרייה הלאומית
• The Meanings of Individualism, מאמרו של Steven Lukes (1971).