בייתוסים

הבייתוסים היו קבוצת כהנים אריסטוקרטית אשר פעלה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. הם היו אחת הכיתות היהודיות בימי בית שני. הבייתוסיים היו במחלוקת מתמשכת עם הפרושים בנוגע לתורה שבעל פה, וגם התווכחו איתם על ענייני הלכה ותחומים נוספים. יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית ביתוס^[1] ויש החולקים על זיהוי זה.^[2]

ערך זה עוסק בכת דתית. אם התכוונתם למשפחת כהנים, ראו בית ביתוס.

זרמים ביהדות בימי בית שני

בסביבות הזמן שלקראת פרוץ מרד החשמונאים, החלו לצוץ בין יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, שפיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. לפי יוסף בן מתתיהו, היו שלושה זרמים עיקריים: פרושים, צדוקים ואיסיים, כאשר האחרון מביניהם אינו מוזכר בספרות חז"ל. הבייתוסים הם הקבוצה היחידה שאינה מוכרת לנו מחוץ לספרות חז"ל בתור קבוצה דתית בפני עצמה. הבייתוסים והצדוקים מוחלפים תדיר בין הנוסחאות והגרסאות השונות במקורות מקבילים בספרות חז"ל.

בשל החילופים בספרות חז"ל בין הבייתוסים לצדוקים והפעמים שבהן שניהם מוזכרים זה לצד זה, ניתן להסיק שיש קרבה ביניהם. הקרבה מודגשת באבות דרבי נתן, שם מסופר כי צדוק וביתוס היו תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, ומהם צמחו הצדוקים ובייתוסיים.^[3] הן הצדוקים והן הבייתוסיים שייכים לזרם אריסטוקרטי כהני, ועל שניהם נאמר שהם כופרים בשכר ועונש בעולם הבא, ובתחיית המתים. כמו כן, שני הזרמים חלקו על הלכות הפרושים, ובעיקר על מסורות הלכתיות שלא היה להן עיגון ממשי בתורה שבכתב. לעומת זאת, הצדוקים כן קיבלו את הרעיון שפירוש המצוות בתורה יכול לעבור במסורת, ואף היו להם מסורות משל עצמם שנכתבו בספר. בהתנגדותם לפרושים, הם פחות התמקדו בריחוק המסורת הפרושית מהתורה שבכתב, אלא יותר בהתנגדות למסורת הפרושית עצמה, אשר לא תאמה את הפירוש לתורה והמסורת שהייתה בידם.

כוחם ומעמדם של הצדוקים והבייתוסיים היה קשור בהיותם כהנים בבית המקדש. עם חורבן בית המקדש, הצדוקים והבייתוסיים איבדו מכוחם ולבסוף נעלמו. חז"ל והיהדות הרבנית, שנחשבים לממשיכי דרכם של הפרושים, הפכו לזרם המרכזי ביהדות שלאחר חורבן הבית.

הבדלים בין הבייתוסיים לצדוקים

נראה שהבייתוסים הצטרפו לאריסטוקרטיה הכהנית. הכהונה בתקופה זו הייתה בעיקר בשליטתם של הצדוקים, ולכן הבייתוסים שהגיעו לארץ ממצרים (לפי ההנחה שמזהה את הבייתוסיים עם בית ביתוס), ללא רקע מקיף של קיום מצוות התלויות בארץ ישראל ובבית המקדש, הושפעו בעיקר מהלכות הצדוקים, שהיו אוכלוסייה קרובה יותר אליהם מאשר הפרושים, בשל מעמדם החברתי. אולם, הבייתוסים לא קיבלו את כל ההלכה הצדוקית כעסקת חבילה, ונהגו להיצמד יותר לכתוב בתורה שבכתב.

נראה שהבייתוסים היו קבוצה יותר דתית, ופחות פוליטית מאשר הצדוקים. הם היו אידאולוגיים יותר באורח קיום המצוות, ולכן לא השלימו בקלות עם השליטה הפרושית. זאת לעומת הצדוקים שניסו יותר לשמור על הסטטוס־קוו. דפוס התנהגות בולט אצל הבייתוסים, בניגוד לצדוקים, היה הניסיון לשנות את ההלכות הפרושיות. הם לא תמיד השלימו עם השלטון הפרושי שנתמך על ידי העם, ואף ניסו לשנות את ההלכה בעורמה.^[4] כאשר חז"ל ייחסו פעילות מעשית כנגד הלכות הפרושים, הייתה לרוב נטייה להזכיר את הבייתוסים, וכשהזכירו הלכה אנטי־פרושית לרוב אוזכרו הצדוקים.

הבייתוסים, לעומת הצדוקים, שללו כל מסורות לפירוש התורה, ופירשו את התורה, לפי הבנתם, באופן הקרוב ביותר לכתוב. גם דבר זה התבטא במחלוקות הלכתיות, שבהן הוזכרו הבייתוסים. בוויכוח במחלוקות אלו, הצדדים תמיד השתמשו בפסוקים מהתורה. במחלוקות שלפי המסורת יוחסו בעיקר לבייתוסים, עניין המחלוקת נבע בעיקר מהיעדר מקור בתורה שבכתב להלכה הפרושית.

ייתכן כי לבייתוסים הייתה גם דאגה לכלל ישראל,^{[דרוש מקור]} בניגוד לצדוקים שככל הנראה דאגו בעיקר לעצמם. הצדוקים חיו את חיי השעה, לעומת הבייתוסים שכנראה היו, במידת מה, בעלי חזון מסוים. ייתכן שהצדוקים בתחילת פעילותם בתקופה החשמונאית היו אידאולוגיים יותר, ועם הזמן אידאולוגיה דתית זו נשחקה עד שבסופו של דבר הם הפכו למזוהים בעיקר כאליטה אריסטוקרטית ולא כזרם דתי ופוליטי. אולי מסיבה זו הם כמעט ולא הוזכרו אצל יוסף בן מתתיהו במאה הראשונה לספירה.

לפי אברהם גייגר, היו הבייתוסים סוג מסוים של צדוקים שהתגבשו בימיו של הורדוס.^[5]

הקשר לאיסיים

יש שזיהו את הבייתוסים עם האיסיים,^[5] בשל חוסר אזכור האחרונים בספרות חז"ל.^[6] רבי עזריה מן האדומים היה הראשון שהציע לפרש בייתוסיים כ"בית איסיים" כבר במאה ה־16,^[7] הצעה שהעלו שוב מלומדים מן המאה ה־20 כגון יהושע מאיר גרינץ.^[8] זיהוי זה אינו עומד במבחן הביקורת, בעיקר בשל ההבדלים ההשקפתיים בין השניים בעניין הכרתם בבית המקדש שבירושלים, ובלוח השנה שעליו מבוססים כל החיים היהודים הדתיים.

הבייתוסים והנצרות הקדומה

בספרות הנוצרית הקדומה אנו שומעים על קבוצה דומה, בשם 'הרודיאנים', אשר מוחלפים לעיתים בקבוצה אחרת בשם 'כהנים גדולים'.

יחס חז"ל

עצם העובדה שהבייתוסיים מוזכרים פעמים לא מעטות בספרות חז"ל, מלמדת על התהודה הגדולה שדעותיה, ופעולותיה של הקבוצה, יצרו בתוך עולמם של הפרושים וחז"ל. העניינים שבהם זרם זה חלק על חז"ל, לא יכלו לעבור בשתיקה, והצריכו תגובה הולמת גם באופן ספרותי, וגם באופן יצירת הלכות נגד – תופעה שהייתה קיימת גם נגד הצדוקים.

חז"ל מביעים בדרך כלל דעה שלילית על הבייתוסיים. בתוספתא, 'בית בייתוס' נזכרת כמשפחה של כהנים גדולים רודפי ממון אשר עשקו את העם. לפי חז"ל, הבייתוסיים ניסו לשבש את עבודת בית הדין בירושלים שהיו מכריזים על ראש חודש,^[9] היו הבייתוסים משלמים כסף לאנשים כדי שיעידו בפני הסנהדרין שראו את המולד.^[10] הדבר התגלה כאשר אחד העדים סיפר ששילמו לו כדי לשקר. מאז תיקנו חכמים שאין מקבלים עדות מכל אדם – אלא רק ממי שהוא נאמן עליהם.^[11]

ראו גם

• בית חשמונאי
• הפילוסופיה הרביעית

לקריאה נוספת

• איל רגב, הצדוקים והלכתם - על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2005. הפרק הראשון "בין צדוקים לבייתוסים"
• משה דוד הר, מי היו הבייתוסים?, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ז, 1977, עמ' 1–20

קישורים חיצוניים

• צחי צוויג, הבייתוסים, תשס"א
• בייתוסים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)