דרך הבשמים (ישראל)

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" הוא השם הקיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לארבע ערים נבטיות בנגב, עת הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. יחד עם ארבע הערים - עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה - נכללו בהכרזה מספר מצודות וחאנים, אבני דרך, קטעים מדרכים עתיקות, עדויות לשימוש חקלאי שנהג בנגב ושרידים נוספים. תחילתה של דרך הבשמים, אשר בעומאן, הוכרזה גם היא כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, תחת השם ארץ הלבונה. היוזמה להגשת הבקשה להכרזה על ידי אונסק"ו הייתה של המשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות השרים שמעון פרס, ציפי לבני ורוני מילוא, וקודמה על ידי היועץ רפי בנבנשתי בשנים 1999/2000. הכוונה הייתה לסייע לפיתוח התיירות בנגב וליצור מכשיר לשיתוף פעולה אזורי לאורך דרך הבשמים.

ערך זה עוסק באתר מורשת עולמית בישראל. אם התכוונתם לחלקים אחרים בדרך הבשמים, ראו דרך הבשמים (פירושונים).

דרך הבשמים

עתיקות בעבדת
עתיקות בעבדת
מידע כללי
שטח	6,655 הקטאר
מיקום
מדינה	ישראל ישראל
ערים ראשיות	עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 3, 5 חלק מתוך דרך הבשמים
קואורדינטות	31°05′51″N 34°39′28″E
מפת מיקום מפה מפורטת דרך הבשמים בנגב tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

בפברואר 2018, במסגרת מסע רגלי ראשון מסוגו לשחזור רציף של הצעידה בדרך הבשמים במקטע שאורכו כ-100 קילומטרים בין פטרה לעבדת, התגלה המקטע האבוד של הדרך - 7 ק"מ שלא היו מוכרים עד אז, בין מצד מחמל שעל שפת מכתש רמון לבין מצד גרפון^[1].

היסטוריה

האתרים המוכרזים שוכנים בחלקה הצפוני של דרך הבשמים ההיסטורית שהובילה מדרומו של חצי האי ערב ומסומליה, מרחק של כ-2,000 ק"מ, אל נמלי הים התיכון. משם המשיכה הסחורה את דרכה לאירופה ולצפון אפריקה. תחילת השימוש בדרך היה במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, כאשר בני האדם החלו להשתמש בגמל כאמצעי הובלה במדבר. הראשונים שפעלו בדרך היו המעינים והשבאים מתימן וצפון ערב הסעודית. שרידי חרסים עם סימני כתב שלהם התגלו בירושלים מהמאה ה-7 לפנה"ס.

בשנת 2008 נתגלתה כתובת שבאית קדומה. הכתובת מתוארכת לשנת 600 לערך לפני הספירה, כלומר, עוד לפני חורבן בית ראשון, ומספרת בין היתר, על מסחר בין תימן לבין ערי יהודה. ממצא זה מאשר את הנאמר במקרא פעמים רבות על המסחר בין ארץ ישראל לבין תימן דרך דדן, בהתייחסות מפורשת לבשמים. האזכור המפורש של ערי יהודה, לראשונה בכתובות שבאיות, מוכיח את הקשר הישיר בין ארץ ישראל לבין תימן ומחזק את המסורת בדבר קיום נוכחות יהודית בתימן לפחות מראשית המאה השישית לפני הספירה.

הדרך והאתרים שלאורכה שגשגו בתקופת הנבטים משך כ-500 שנים, החל במאה ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2, עת שמשו את סחר הבשמים, ובעיקר מור ולבונה, ואלה העניקו לה את שמה. בעולם ההלניסטי והרומאי נחשבה לבונה למוצר יקר ערך שערכו עלה אף על זה של זהב, והיא שימשה לפולחן, לצרכים רפואיים וקוסמטיים. עוד הובלו לאורך הדרך תבלינים, מלח, שחשיבותו בעת העתיקה הייתה גדולה לשימור מזון, ואספלט מים המלח אשר שימש לאטימת אוניות.

התנועה על דרך הבשמים התנהלה לרוב בשיירות (אורחות) גמלים, כדי לשאת את כמות הסחורות, וכן את המזון והציוד לשיירה עצמה. אורחה כזו היא קבוצה גדולה ואיטית, ולרוב עשירה, ולכן הייתה מטרה נוחה לשודדים באזור. שבטים שלמים פיתחו אורח חיים המבוסס על שוד שיירות בדרך. קטעים מדרך הבשמים השתמרו במספר מקומות, ואלה היו רחבים דיים כדי לאפשר לשיירות גמלים ופרדות לעשות את דרכן לאורכה. לאורך הנתיב השתמרו אבני דרך ועדויות לשימושים חקלאיים של הקרקע כמו סכרים, מתקני תיעול ומאגרי מים.

אתרי דרך הבשמים בנגב היו בשליטת ממלכת הנבטים עד סיפוח ממלכתם לאימפריה הרומית בתחילת המאה ה-2, והעברת בירת הנבטים צפונה למזרח ירדן. לאחר מכן הייתה הדרך בשליטת הרומאים וחיילים רומאיים איישו מצדים ומחנות לאורכה. עם שקיעת האימפריה הרומית החלו הערים לאורך הדרך לשקוע וננטשו לחלוטין לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7.

האתרים

אתרי דרך הבשמים בנגב שוכנים לאורך קטע בן 100 ק"מ לערך המשתרע לרוחבה של ישראל, ממואה הנבטית שליד הגבול הירדני בדרום-מזרח ועד חלוצה שליד גבול מצרים בצפון-מערב. רוב האתרים הוקמו לאורך הדרך שהובילה מפטרה אל נמלי הים, ובעיקר אל נמל עזה. העיר ממשית יוצאת דופן מבין האתרים שכן שכנה על הנתיב שהוביל צפונה לכיוון דמשק. ההכרזה כוללת את האתרים הבאים:

ארבע הערים הנבטיות

ממשית

• עבדת
• ממשית
• שבטה
• חלוצה

מצודות וחאנים

מכיוון דרום-מזרח לצפון-מערב:

• אורחן מור (מואה הנבטית) - חאן וישוב סמוך ליישוב צופר של ימנו.
• חורבת קצרה - עמדת שמירה
• מצד משא - חאן
• מצד נקרות - עמדת שמירה
• מצד סהרונים - חאן ומצודה בצד הדרומי של מכתש רמון. נמצא סמוך לעין סהרונים שנובע כל השנה.
• מצד מחמל - עמדת שמירה שממוקמת על השפה הצפונית של מכתש רמון מזרחית למצפה רמון
• מצד גרפון - עמדת שמירה בדרך לעבדת

טיילות

עד סוף שנת 2021 היו קטעים משמעותיים מדרך הבשמים בישראל סגורים בפני ציבור המטיילים – חלקם עוברים בשטחי אש, וחלקם עוברים בשמורות טבע סגורות ואינם שבילים מסומנים^[2]. ב-1 בנובמבר אותה שנה הושק פיילוט שבמסגרתו יתאפשר הטיול בשניים מהמקטעים שעד אז היו סגורים לציבור באמצעות מנגנון "אישורי מסע" בהרשמה דיגיטלית (פרמיטים) דרך אתר רשות הטבע וגנים^[3]. כמות המטיילים בכל מועד תוגבל על מנת לשמור על המקטע ועל חוויית הטיול הייחודית.

שני המסלולים שנבחרו לפיילוט הם המקטע ברמת נקרות, בין מפער נקרות למצד ובור נקרות, שאורכו כ-7 קילומטרים, וכן המקטע מנפתול נחל עומר לאורחן מור (לשעבר "חורבת מואה") שאורכו כ-2 קילומטרים. על מנת לשמור על בטיחות הטיול ועל ערכי הטבע והמורשת במסלולים, המטיילים נדרשים במסגרת ההנחיות בין היתר ללכת רק על תוואי הדרך המאושרת להליכה, להימנע לחלוטין מהזזת אבנים, פגיעה והוספת אבנים למערומי אבן קיימים (רוג'ומים) לאורך הדרך, וכן לא לדרוך על שרידי קירות, מתקנים או מערומי אבן.

מקטע אחר מ"דרך הבשמים" שפתוח לטיול באופן חופשי הוא המקטע שחוצה את מכתש רמון – בין מצד סהרונים למצד מחמל. אורכו של קטע זה כ-10.5 קילומטרים, אך מבחינה לוגיסטית (מיקום חניוני יום ולילה ואפשרויות גישה עם רכב פרטי) מורכב לבצע אותו בשלמותו ביום אחד בלבד.

ראו גם

• דרך הבשמים
• ארץ הלבונה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דרך הבשמים בוויקישיתוף

• מצגת על דרך הבשמים, באתר רשות הטבע והגנים
• גלעד כרמלי, דרך הבשמים, "הגשמת חלום": המסע לשחזור דרך הבשמים, באתר ynet, 16 במרץ 2018
• ההיסטוריה של היוזמה להכרזה ומסמכים על דרכים עתיקות ודרך הבשמים, באתר בנבנשתי, ספטמבר 2012.
• אודות דרך הבשמים מאת רשות הגנים הלאומיים (באנגלית)
• יהודה זיו, על דעת המקום: תחנות ושמות בדרך הבשמים, בבלוג "עונג שבת", מאי 2018