המחתרת היהודית

המחתרת היהודית הוא שם שניתן למספר ארגוני טרור יהודי מהימין הרדיקלי שביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 (בשנים תשל"ח-תשמ"ד), במסגרתן חלק מחברי המחתרת רצחו בירי ורימונים שלושה אזרחים בחברון ופצעו עשרות אחרים. כמו כן הניחו חברי המחתרת מטעני חבלה על מנת לפגוע בשלושה ראשי ערים פלסטינים, מה שהוביל לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם ולעיוורונו של חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי. חלק מחברי המחתרת תכננו גם לפוצץ את כיפת הסלע, ונתפסו בעת שניסו לפוצץ חמישה אוטובוסים על נוסעיהם במזרח ירושלים. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון ו-15 מהם הורשעו ונשפטו למאסר. שלושה מהם נידונו למאסר עולם. אולם בעקבות לחץ ציבורי שוחררו כל האסירים לאחר שנים ספורות.

ערך זה עוסק בהתארגנות של יהודים לפגיעה בפלסטינים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו המחתרת היהודית (פירושונים).

Remove ads

הנהגה

סכם

פרספקטיבה

להתארגנות לא הייתה הנהגה מאוחדת אף כי היה גרעין של חברים אשר ידעו על הפיגועים^[1]. לחבריה היו מטרות שונות: חלקם חשבו שיש לפגוע בראשי הערים הערביות משום שהם אחראים לטרור^[2]. אחרים שאפו לפוצץ את כיפת הסלע מתוך אמונה שהדבר יביא את הגאולה, והיו ששאפו לנקום בערבים בכלל, כפי שבא לידי ביטוי בפיגוע במכללה האיסלמית בחברון ובניסיון הפיגוע בנוסעי האוטובוסים.

ההתארגנות פעלה תוך ניסיון לחשאיות מרבית^[3], והייתה ממודרת באופן שבו חלק מאנשיה לא ידעו על הפעילות של האחרים, ולעיתים אף לא הכירו את חלקם ולא הסכימו עם מעשיהם. עם זאת עקרון המידור לא נשמר תמיד והיו גם מפגשים בהם נכחו מרבית המשתתפים. חלק מהאידאולוגים ביקשו ביסוס למעשיהם במשנתו של שבתי בן דב ואחרים במשנתו של הראי"ה קוק^[4]. בנוסף קיבלו את התוקף הדתי למעשיהם מהרב ישועה בן-שושן^[5].

ההתנגדות העזה ביותר למחתרת בציבור הדתי-לאומי הייתה מצדו של הרב צבי טאו והרבנים של מה שלימים כונו ישיבות הקו, שטענו שהשימוש בכתביו של הרב קוק, שעמל לבסס את הממלכתיות בישראל, לשם חתירה תחתיה, הוא שימוש שקרי ומוטעה^[6].

לעומתם, רבי יהודה ליאון אשכנזי (המכונה 'מניטו'), כחלק מתפיסתו הרחבה, ראה בממלכתיות של רבני מרכז הרב – צביעות^[7]. הוא ראה בהתנהגות המדינה התנהגות גלותית ושפלה, במקום לכבוש ולהיות ריבונה בארץ ישראל בלי שום היסוס ונסיגה. הוא תמך בעצורים, עודד אותם והיה נוכח, וגילה כלפיהם סימפתיה רבה.

בספרו "אחים יקרים" טען חגי סגל שמשך כל תקופת מעצרם התנגדו תוקפי ראשי הערים, שראו עצמם כפעילי ארגון צבאי למחצה, להאשמתם תחת כותרת אחת עם תוקפי המכללה האסלאמית ומארגני הניסיונות לפיצוץ בהר הבית, שראו עצמם כארגון חבלה יהודי.

Remove ads

הרקע להקמה

הרקע להקמת ההתארגנות היה שורה של מעשי טרור מצד הערבים כלפי המתנחלים והתערערות תחושת הביטחון של המתנחלים, ששיאה היה הפיגוע בבית הדסה ב-2 במאי 1980. בפיגוע זה תקפו מחבלים באמצעות רימונים ונשק אוטומטי קבוצת תלמידי ישיבה מקריית ארבע שהיו בדרכם לבית הדסה בחברון. שישה נרצחו ו-16 נפצעו. המתנחלים טענו שהדבר הוכיח את אוזלת היד של מדיניות "היד הרכה" כלפי הפלסטינים. ממשלת ישראל הגיבה לפיגוע בגירושם לירדן של שלושה אישי ציבור פלסטינים: ראש עיריית חברון פאהד קוואסמה, הקאדי של חברון השייח ביוד אל תמימי וראש עיריית חלחול, מוחמד מילחם. בארגון פנימי של מתנחלים מחברון ומספר תומכים משאר חבלי הארץ, החלו בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים.

Remove ads

פעילות

סכם

פרספקטיבה

פעולת טרור ראשונה של המחתרת היהודית, ההתנקשות בראשי הערים הפלסטינים, בוצעה ב-2 ביוני 1980 (חודש לאחר הפיגוע בבית הדסה) ובה הם מילכדו מכוניות של שלושה ראשי ערים, חברי אש"ף. ראש עיריית שכם בסאם א-שכעה וראש עיריית רמאללה כרים חלף נפצעו קשה ורגליהם נכרתו. ראש העיר השלישי, איבראהים טאוויל מאל-בירה, התקשר בעקבות האירועים לממשל הצבאי ששלח לביתו חיילים, בהם חבלן משמר הגבול סלימאן חירבאווי. כאשר פתח חירבאווי את דלת המוסך של טאוויל התפוצץ מטען החבלה. חירבאווי נפגע בשתי עיניו והתעוור. שניים מקציני הממשל הצבאי שהיו באירוע, אהרון גילה ושלמה לויתן, קיבלו מידע מאנשי המחתרת על הימצאות המטען, אך לא הסגירו זאת, שכן חשבו שהוא הוטמן במכונית, בעוד שבפועל הוטמן המטען בדלת המוסך.

פיגוע נוסף של הארגון בוצע ב-26 ביולי 1983 במכללה האסלאמית בחברון, ובו תקפו כמה מחברי המחתרת את המקום בירי ורימונים, רצחו שלושה סטודנטים ופצעו שלושים נוספים. הפעולה באה לאחר רצח תלמיד הישיבה אהרן גרוס בחברון באותו החודש.

חלק מחברי המחתרת תכננו לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית, כדי לנסות למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא למהלך תאולוגי של גאולה. תכנון זה, שלא יצא לפועל, לווה בהתנגדות של חלק מחברי הארגון ואף מהסמכויות הרבניות לא נצפתה אהדה גבוהה (הרב צבי יהודה הכהן קוק לא השיב כשאחד מהם רמז לו שיש לו תוכנית, ולדבריו לא ברור לו אם הרב הבין את הרמיזה^[8]). הרב טאו, תלמיד מובהק של הרב צבי יהודה קוק, התנגד לפעילותם נחרצות.

בשבועון "ניו ריפבליק" פורסם ביוני 1984 מאמר לפיו קבוצות נוצריות קיצוניות בארצות הברית היו בין מממני המחתרת, והעבירו לראשיה מיליוני דולרים. מטרת שיתוף הפעולה הייתה סילוק המסגדים מהר הבית והקמה של בית המקדש במקומם. במאמר נכתב כי ראשי המחתרת ותומכיהם הנוצרים בארצות הברית סבורים כי הקמת בית המקדש תקרב את הגאולה והיא תתאפשר לאחר מלחמת גוג ומגוג בסביבות הר הבית. בין ראשי הקבוצות הנוצריות התומכות במחתרת נמנים מספר כמרים אוונגליסטים, בהם צ'אק סמית (אנ') וצ'ארלס מונרו, שהיה נשיא "קרן ירושלים להקמת בית המקדש". כמו כן דווח שהכמרים נמצאים בקשר מתמיד עם שני הרבנים הראשיים לישראל, וכי סטנלי גולדפוט, איש הלח"י לשעבר, היה איש הקשר בין ראשי המחתרת לבין המנהיגים הנוצרים. במכתב ששלח גולדפוט למנהיגי הנוצרים הוא רמז על תוכניות המחתרת: "אנחנו בוחנים תוכנית מסוימת, שיהיו לה השלכות חשובות. זוהי תוכנית סודית, שאינני יכול לפרט אותה." מכתב זה נפל לידי שירותי הביטחון הישראלים וסייע לחשיפת תוכניות המחתרת.

במאמר דווח גם על טייס מילואים, חוזר בתשובה, שהציע את שירותיו למחתרת בהפצצת הר הבית. הרעיון שלו היה לגנוב מטוס F-16 לצורך הפיגוע. תוכניתו נדחתה מחשש שיפגע בכותל המערבי ולא יוכל לנחות בשטח ישראל^[9].

Remove ads

תפיסת המחתרת

סכם

פרספקטיבה

אחרי הפיגוע במכללה האסלאמית התגברו הניסיונות לעלות על עקבותיה של המחתרת. לפחות אחד המסלולים שהובילו את השב"כ לתפיסתה עבר דרך דוד בארי. כמה מאנשי המחתרת, אותם הכיר בארי, הציעו לו להצטרף לפעולותיה, ובארי סירב לכך. הוא לא פנה לכוחות הביטחון, אולם בעזרת מניפולציה שהשב"כ הפעיל עליו נחשפו אנשי המחתרת איתם היה בקשר. הוא זומן בתואנה שהארגון מבקש לגייס אותו לשורותיו, ונחקר בפוליגרף. הוא נשאל האם היה שותף, ולו בידיעה, לפיגועים בערבים והשיב בשלילה. נאמר לו שהפוליגרף גילה בעיה בתשובתו והחוקרים שכנעו אותו לכתוב על פתק ולו רמז מן הדבר שאותו הוא מסתיר תוך הבטחה כי לא יעיינו בפתק במטרה שיוכלו להשלים את הבדיקה. השב"כ שחזר את הכתוב בפתק, אף על פי שבארי קרע אותו לגזרים והשליכו לפח. אחרי שעומת עם הפתק מיהר בארי להזהיר את האנשים ששמותיהם היו רשומים בו^[10].

למרות החשיפה, השב"כ לא מיהר לעצור את אנשי המחתרת, וחיכה להזדמנות לתפוס אותם "על חם". ב-27 באפריל 1984 הטמינו חברי המחתרת פצצות מתחת לחמישה אוטובוסים פלסטיניים במזרח ירושלים, שתוכננו להתפוצץ בזמן שהאוטובוסים עמוסים בנוסעים. כוחות הביטחון עצרו את מניחי המטענים, נטרלו את מטעני החבלה, ובימים שלאחר מכן עצרו את שאר חברי המחתרת. בסך הכול נעצרו עשרים ושמונה אנשים^[11]. עירא רפפורט ויוסי אינדור שלא נעצרו הוכרזו כמבוקשים^[12]. רפפורט, שהסתתר בארצות הברית, שב לארץ בדצמבר 1986 והסגיר את עצמו לרשויות^[13].

Remove ads

המשפטים

סכם

פרספקטיבה

זמן קצר אחרי המעצר הועמדו החברים לדין באווירה ציבורית מעורבת: מזועזעת מחד ואוהדת מאידך^[^{דרוש מקור]}. הם נכלאו בכלא תל מונד וביקורת רבה נמתחה על תנאי מעצרם הקלים. חלקם הסכימו לעסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את משפטם לפוליטי. ראשון המורשעים היה נועם ינון שנדון במסגרת הסדר טיעון^[14] למאסר של שנה וחצי, עונש שנתקבל בשביעות רצון על ידי הנאשם ופתח פתח להסדרי טיעון נוספים^[15]. הפרקליטות לעומת זאת לא הייתה שבעת רצון מהעונש וערערה על קולת העונש^[16], שהוחמר על ידי בית המשפט העליון ל-28 חודשי מאסר בפועל^[17].

המורשע השני היה גלעד פלאי, שנדון במסגרת הסדר טיעון לעשר שנות מאסר^[18], עונש שהקשה להגיע להסדרי טיעון נוספים, שכן היה חמור יותר מהעונש שהיה מקבל אילולא הודה^[19]. בית המשפט העליון הפחית את עונשו ל-4.5 שנות מאסר בפועל, בין השאר כדי לשמור על אחידות הענישה עם יתר חברי המחתרת^[20]. בסוף יולי 1984 נגזר עונשו של יוסף צרויה לשלוש שנות מאסר^[21]. המורשע הרביעי, במסגרת הסדר טיעון, היה אבינועם כתריאלי^[22] שנדון ל-15 חודשי מאסר בפועל^[23]. ביולי 1984 הורשע גם יהודה כהן שקיבל עונש של שנה וחצי מאסר, בגלל חלקו השולי בתכנון פיצוץ כיפת הסלע^[24].

בפברואר 1985 הורשע אורי מאיר במסגרת הסדר טיעון^[25]. הוא נדון ל-30 חודשי מאסר^[26]. במאי 1985 נדון זאב חבר ל-11 חודשי מאסר בפועל בגלל מצבו הבריאותי, והוא שוחרר כיוון שנעצר יותר משנה קודם לכן^[27].

לקראת המשפט המרכזי הוכן אולם מיוחד בבית המשפט בגלל ההתעניינות הציבורית^[28]. הנאשמים ניסו בתחילה לערער על קבילות הודאותיהם אך נכשלו. בגזר הדין המרכזי בפרשה, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי הרכב השופטים בראשות השופט יעקב בזק, הורשעו 15 מתוך 29 חברי המחתרת. שלושה מהם (מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף) נידונו למאסר עולם והיתר לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. נציגת פרקליטות המדינה, דורית ביניש, ערערה לבית המשפט העליון על קולת העונשים שניתנו לחמישה מהמורשעים (ברק ניר, חיים בן דוד, יצחק נוביק, חגי סגל ונתן נתנזון) אך הערעור נדחה באפריל 1986^[29].

Remove ads

שחרורים

למין מעצרם הוקם לובי ציבורי שפעל לשחרורם. בראש הלובי עמד הרב יהודה חזני. 300,000 אזרחי ישראל חתמו על עצומה שיזם הוועד, שדרשה את שחרורם^[30]. לאחר עסקת ג'יבריל, במאי 1985, טענו התומכים בשחרור חברי המחתרת שאין להשאירם בכלא, לאחר ששוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים ערבים שהיו כלואים בישראל. בין התומכים בשחרור העצורים היה ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, יצחק שמיר, שאמר כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא"^[31]. בסקר שערכה אז ד"ר מינה צמח עלה, כי 73% מאזרחי ישראל היהודים תמכו בשחרור חברי המחתרת^[30]. בקשות חנינה של רבים מאסירי המחתרת הונחו בפני הנשיא. בספטמבר 1985 ניתנה חנינה ראשונה, כאשר יתרת עונש המאסר של אורי מאיר הומר למאסר על תנאי^[32], בגלל מצבו הבריאותי והחרטה שהביע^[33]. לאחר שעברו מספר חודשים מבלי שניתנו חנינות נוספות, הועלתה בכנסת הצעת חוק פרטית לחנינה, שנדחתה. בדצמבר 1985 נתנו חנינות לדן בארי ויוסי צרויה, שעונשיהם קוצרו במספר חודשים^[34].

תוך שנים ספורות השתחררו מן הכלא רוב חברי המחתרת, ונשארו בעיקר אסירי העולם. הנשיא חיים הרצוג הודיע שיסרב לדון בחנינה תחת לחץ. בסופו של דבר קצב את עונשם של אסירי העולם שלוש פעמים ובניכוי שליש שוחררו לאחר פחות משבע שנות מאסר בסוף שנת 1990.

Remove ads