הבקע הסורי-אפריקני

הבקע הסורי־אפריקני, השבר הסורי־אפריקני או מערכת השברים הסורית־אפריקנית (באנגלית: the Great Rift Valley) הם השמות לסדרה של העתקים, בקעים ורכסים שכיוונה הכללי הוא צפון – דרום, ומשתרעת מדְרום טורקיה דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך עמק החולה, בקעת הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לטנזניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע עד למוזמביק. אורכו הכולל של הבקע כ־7,500 ק"מ ורוחבו בין 7 ק״מ ליותר מ־350 ק"מ. הוא החל להיווצר לפני כ־30 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום של נדידת לוחות והתרחקות היבשות אסיה ואפריקה זו מזו. הבקע הוא הגורם העיקרי לרעידות האדמה, ולעיתים רחוקות אף לצונאמי, באזורים בהם הוא עובר.

צילום לוויין של נאס"א שבו נראה חלקו הצפוני של הבקע הסורי-אפריקני. בתמונה: חצי האי סיני, ים המלח, עמק בקעת הירדן, והכנרת

מפת הבקע הסורי אפריקני. הקווים המקווקוים מסמנים את הבקע המזרח אפריקני שהוא בעל 2 ענפים: מזרחי ומערבי.

לבקע שלושה חלקים עיקריים (מצפון לדרום):

1. בקע ים המלח – מדרום טורקיה ועד מפרץ אילת בים סוף
2. בקע ים סוף – ממפרץ סואץ דרומה לאורך ים סוף, וכולל גם את מפרץ עדן
3. ובקע מזרח־אפריקה – מאתיופיה בצפון ועד מוזמביק בדרום.

בפי גאולוגים מודרניים נקראת סדרת הבקעים ”מערכת ההעתקה הסורית-אפריקנית”.

מהות הבקע

הבקע מפריד בין חלקיו של הלוח האפריקאי, הלוח הנובי ותת הלוח הסומלי, במזרח אפריקה; בין הלוח הערבי והלוח האפריקאי בים סוף; ובין תת הלוח ישראל־סיני (הלוח הלבנטיני) לבין הלוח הערבי בלבנט. באחרון, הלוח הערבי הועתק בהדרגה למרחק של 105 ק"מ צפונית ללוח האפריקאי במקטע שמדרום לעמק החולה, ו־90 ק"מ במקטע שמצפון לעמק זה. כהדגמה לכך, המקום המקביל בגילו הגאולוגי ובהרכב סלעיו למרבצי הנחושת של בקעת תמנע, נמצא מצדו המזרחי של הבקע הסורי־אפריקאי, 100 קילומטר צפונית לו, בפונון שבירדן. שני הלוחות, הערבי והאפריקאי, נעים צפונה, אולם הלוח הערבי, שממזרח לבקע, נע במהירות רבה יותר. מהירות התנועה היחסית בין הלוחות במזרחה של ארץ ישראל היא כ־4.5 מילימטרים לשנה בממוצע גס ורב־שנתי^[1][2] (לעומת מהירות של כ־4 סנטימטרים לשנה בהעתק סן אנדראס, להשוואה).

הבקע הסורי־אפריקאי אינו העתק ישר אחד אלא מערכת העתקי חילוף נפרדים ולא רציפים היוצרים דוגמת זיגזג. במקומות בהם הקו המפריד בין הלוחות נמצא בזווית חיובית (נגד כיוון השעון) ביחס לכיוון התנועה היחסית ביניהם, הלוחות מתרחקים זה מזה, ונוצר בקע הולך ומתרחב (אזור פתיחה והתפשטות). כך קורה בבקע ים סוף, בו מתרחשת התפשטות קרקעית הים, ולכן הוא נחשב מבחינה גאולוגית לאוקיינוס צעיר. לעומת זאת, באזורים בהם הזווית הזו היא שלילית, הלוחות נלחצים זה לזה, ההעתקה בין הלוחות נבלמת ומוסטת, ונוצרים רכסי הרים, כגון רכס הרי הלבנון, ורכס הרי מול הלבנון (כולל הר החרמון).

בקע ים המלח

בקע ים המלח, שבר ים המלח או מערכת ההעתקה של ים המלח (באנגלית: Dead Sea Transform), אשר החל להיווצר לפני כ־20 מיליון שנה (על־פי תיארוך גאולוגי ורדיומטרי של שכבות סלע, מדידת גיאומטריית השבירה בהן וגיל השברים), מהווה את חלקו הצפוני של הבקע הסורי־אפריקאי.^{[3] [4] [5]} אורכו של בקע ים המלח הוא כ־1,000 ק"מ, ובתנועת ההעתקה שלו (טרנספורמציה) הוא קשור להתפשטות קרקעית הים של בקע ים סוף ומתכתב עם ההתנגשות היבשתית של הלוח הערבי והלוח האפריקאי בלוח האירו־אסיאתי. את תנועת ההעתקה לאורך הבקע מקובל לחלק לארבעה מקטעים^[3]:

1. המקטע הדרומי בכיון צפון־צפון־מזרח–דרום־דרום־מערב, באורך של כ־300 ק"מ, המקשר בין בקע ים סוף לאגן ים המלח;
2. המקטע בכיוון צפון–דרום, באורך כ־220 ק"מ בין אגן ים המלח לאגן עמק החולה;
3. המקטע באורך של כ־140 ק"מ באזור ׳רצועת הריסון הלבנונית׳ (אזור ״לחיצה״ בין הלוחות), המוגדר על ידי שבר (העתק) יאמונה בכיוון צפון־מזרח–דרום־מערב;
4. המקטע הצפוני בכיוון צפון–דרום באורך כ־340 ק"מ, מאגן ג'האב בסוריה לדרום טורקיה.

הבקע עצמו הוא תוצר שבירה כתוצאה של העתקת חילוף שמאלי (כנגד כיוון השעון; תנועת העתקה סיניסטרלית) בין הלוח הערבי שתנועתו צפונה מהירה יותר ביחס לתת הלוח ישראל־סיני (הלוח הלבנטיני):

1. העתקה של כ־105 ק"מ לאורך קו שבירה דרומי שאורכו כ־400 ק"מ, ממפרץ אילת ועד אגן החולה;
2. העתקה של כ־90 ק"מ לאורך קו שבירה מרכזי שאורכו כ־190 ק"מ, לאורכה של לבנון;
3. והעתקה של 4–16 ק"מ לאורך קו שבירה צפוני שאורכו גם כ־190 ק"מ, ממערב סוריה ועד דרום טורקיה^[4].

חישובים של שיעורי התנועה היחסית בין הלוחות הטקטוניים לאורך קווי שבירה בבקע ים המלח משתנים מאוד, אך רובם נופלים בטווח של 3–10 מ"מ בשנה^[3].

בקטעי השבירה הדרומיים והמרכזיים של בקע ים המלח, בין ים סוף לעמק החולה, התנועה העיקרית לאורך הבקע מוסטת מערבה באמצעות סדרה של מקטעים מדורגים חופפים, כמתואר – בהעתקת חילוף שמאלה. גיאומטריה זו הביאה להיווצרותם של שלושה אגני פתיחה (גראבנים בין הלוחות) בולטים ונפרדים זה מזה: אגן ים המלח, אגן הכינרת ואגן עמק החולה. הכפיפה הימנית (עם כיוון מחוגי השעון; העתקת חילוף ימני או תנועת העתקה דקסטרלית), הניכרת בשבר יאמונה שבלבנון, תואמת לגיאומטריית הריסון (הלחיצה) בתנועת הלוחות באזור זה, אשר הרימה את הרי לבנון ומול הלבנון, כולל החרמון. כפיפה זו שמתחילה באזור מטולה, היא זו שהרימה את ההורסט של מטולה כגוש המפריד בין בקעת הלבנון ועמק הליטאני לבין אגן החולה ^[3].

בקע ים המלח חוצה את השדה הגעשי – שדה א־שאמה בקצה הצפון מערבי שלו. בעוד שפעילות געשית בשדה א־שאמה בתקופת המיוקן (לפני 23–5.5 מיליון שנה) אינה קשורה בהכרח בהיווצרות הבקע, התפרצויות געשיות באזורים אחרים באזור הבקע כן קשורות בהיווצרותו^[5]: לאורך קווי שבירה משניים, הנמשכים בכיוון צפון־מערב, כגון בגראבן אזראק־סירחאן (ואדי סירחאן, במזרח ירדן ובצפון ערב הסעודית) ושבר הכרמל־גילבוע; ושפכי הבזלת מהפליוקן המוקדם (לפני 5.5–3 מיליון שנה), המכסים אזורים נרחבים בשני עבריו של אגן הכינרת וממזרח לאגן החולה ובתחתיתם, מתחת לשכבות הסחף הצעירות יותר. בתקופת הפליוקן המאוחר עד הפלייסטוקן הקדום (לפני 3–2 מיליון שנה) הפעילות הגעשית עברה צפונה לכיוון אגן החולה ומרכז רמת הגולן, והייתה גם מוגבלת לחשיפות קטנות בצד המערבי של הבקע, בגליל העליון. לאחר מכן הפעילות הגעשית הוגבלה לצד המזרחי של הבקע, למעט צפון עמק החולה, בו יש שפכי בזלת מלפני 900–800 אלף שנה. הפעילות הגעשית ברמת הגולן נמשכה לסירוגין עד לפני כ־65 אלף שנה^[5].

מאפייני הבקע בארץ ישראל

העמקים והבקעות (גראבנים) העיקריים לאורך הבקע בארץ ישראל הם: עמק החולה, בקעת כנרות, בקעת הירדן, בקעת ים המלח והערבה. בתהליך היווצרות הבקע, באזורי הלחיצה בין הלוחות, נוצר קימוט של השכבות הגאולוגיות, שמגביה את רכס החרמון (הרכס החל להיווצר עוד לפני הביקוע, במקביל להיווצרות הקשת הסורית). אילולא הבקע, הרי הגלעד והגולן בעבר הירדן המזרחי, והרי יהודה ושומרון והגליל היו למעשה גוש הררי אחד, כפי שכך היה עד להיווצרותו של הבקע. עדות לכך היא שכבת בזלת הכיסוי, המכסה את הגולן וחלקים מהגליל המזרחי, ואף נמצאת מתחת לפני השטח בכנרת ובעמק החולה.

היווצרות הבקע מסבירה גם את גודל נתיבי ההתחתרות של חלק מהנחלים בארץ ישראל המערבית, למשל נחל שורק, שעל־פי שטח אגני הניקוז הנוכחיים שלהם היו אמורים להיות קטנים הרבה יותר. אחת הסברות, הנסמכת על תזוזה צפונה של הלוח הערבי שממזרח לנהר הירדן בשיעור של כ־100 ק"מ לעומת הצד המערבי של הירדן, היא שנחל שורק הוא המשכו העתיק של נחל יבוק שבעבר ניקז את מרכז עבר הירדן המזרחי. ההשערה היא כי הנחל נותק מהמשכו מערבה עם פתיחת הבקע הסורי־אפריקני ותזוזת הלוח הערבי צפונה^[6].

בדרום בקע ים המלח נמצא החלק הנמוך ביותר של הבקע והאזור היבשתי היחיד בו המצוי מתחת לגובה פני הים. בנוסף להפרדת הרי הגלעד מהרי יהודה ושומרון גרם הבקע להעתקי משנה נוספים, המסתעפים ממנו ונמשכים לרוב בכיוון צפון־מערב, ופיצל את השומרון מהגליל עם היווצרות בקעת עמק יזרעאל ומערך הבקעות הצפוניות לה (גראבנים): בקעת כסולות, בקעת תרען, בקעת בית נטופה ובקעת סח'נין. כמו כן, מפרידה בקעת באר שבע בין גוש הרי יהודה ושומרון לבין הר הנגב.

בקע ים סוף

בקע ים סוף או שבר ים סוף (באנגלית: Red Sea Rift), המהווה את חלקו המרכזי של של הבקע הסורי־אפריקאי, הוא מערכת של רכסים מרכז־אוקייניים ובקעים נרחבת, באורך של 4,000 ק״מ, הכוללת מדרום לצפון את הרכס המרכז־אוקייני ׳שיבא׳ (בצפון־מערב האוקיינוס ההודי), בקע מפרץ עדן, שקע עפר (המחבר את בקע ים סוף עם בקע מזרח־אפריקה), ים סוף והרכס המרכז־אוקייני שבדרומו, מפרץ אילת, מפרץ סואץ, ומחוז הבזלת של קהיר. הבקע מפריד בין שני לוחות טקטוניים, הלוח האפריקאי והלוח הערבי. הוא משתרע ממערכת ההעתקה של ים המלח בצפון, ומסתיים בהצטלבות עם הרכס המרכז־אוקייני שבמפרץ עדן ובקע מזרח־אפריקה, בדרום. הצטלבות זו יוצרת את הצומת המשולש של שקע עפר – של קרן אפריקה. רוחבו של בקע ים סוף נע בין 16 ק״מ ליותר מ־350 ק״מ.

הבקע בים סוף נוצר מפתיחה של קרום כדור הארץ והתפשטותו בין הלוחות האפריקאי והערבי. הבקע היה תחילה בקע יבשתי ובהמשך הפך לבקע אוקייני. אנומליות מגנטיות מצביעות על כך שקצב ההתפשטות משני צדי ים סוף הוא כ־1 ס"מ לשנה. ללוח האפריקאי יש קצב סיבוב של 0.9270 מעלות למיליון שנה, בעוד שללוח הערבי יש קצב סיבוב של 1.1616 מעלות למיליון שנה^[7].

בקע ים סוף התפתח מסדרה של ארועים טקטוניים שהתרחשו בתוך הליתוספירה (קרום כדור הארץ) היבשתית ויצרו מערכת שבירה יבשתית מורכבת. כאשר הליתוספירה נעשתה דקה מספיק, התבסס מרכז התפשטות אוקייני מאורגן והחל תהליך של פתיחת גבולות טקטוניים ונדידת לוחות. ניתן לזהות מספר ארועים או שלבים עיקריים בהיווצרותו של בקע ים סוף^[8]:

1. באוליגוקן העליון, לפני כ־32–31 מיליון שנה, חלו התפרצויות געשיות, הקשורות בתימרת מעטפת (נקודה חמה מאגמתית המהווה מוקד להתפרצויות געש), ביבשת אפריקה – באתיופיה, דרום סודאן ודרום־מערב תימן של היום, ואזורים אלה כוסו בשכבות בזלת וריוליט. בעת שהפעילות הגעשית המשיכה להתפשט צפונה על־פני ערב הסעודית, תימרה זו (שמוקדה מתחת לשקע עפר) החלה לתניע את היפרדות קרום כדור הארץ והתפשטותו בין הלוחות האפריקאי והערבי. בשלב זה החלה היווצרותו של בקע יבשתי ראשוני של בקע עדן, מאזור התימרה – מזרחה, שהלך והעמיק, והוצף במי אוקיינוס.
2. לפני 29.9–28.7 מיליון שנה חלה השקעה של שכבות סלעי משקע ימיים באגן עדן (על־פי תיארוך גאולוגי ורדיומטרי של השכבות). לפיכך, חלקו הדרומי של בקע ים סוף (ממזרח לשקע עפר) קיבל צורה של בקע יבשתי עמוק ונרחב כבר באוליגוקן המוקדם.
3. לפני 27.5–23.8 מיליון שנה החלו להיווצר הבקע בדרום ים סוף, מול אריתראה של היום, ושקע עפר. לכן תחילת היווצרותו של הבקע בים סוף עצמו, כבקע יבשתי תחילה, היא ארוע של האוליגוקן התחתון.
4. לפני כ־24–23 מיליון שנה חלה התרחבות והתעמקות משמעותית של בקע ים סוף צפונה, מתימן ועד צפון מצרים. באותו זמן היו שני מרכזים געשיים פעילים מאוד, אשר הגיעו לשיא פעילותם: בדרום – תימרת מעטפת גדולה בשקע עפר שיצרה שדה געשי של יותר מ־600,000 קמ"ר; ובצפון – תימרת מעטפת קטנה יותר בצפון מצרים שיצרה את מחוז הבזלת של קהיר (בזלות קהיר), שדה געשי המכסה כ־20,000 קמ״ר במצרים ובסיני. התרחבות בקע ים סוף הגיעה ל־1,000 ק״מ בצפונו, ו־200 ק״מ בדרומו, הבקע היבשתי הוצף במי אוקיינוס ויצר את ים סוף, וחלה בו השקעה של שכבות סלעי משקע ימיים. במהלך 5 מיליוני השנים שלאחר מכן ואילך, חלה האטה משמעותית בתנועת ההתכנסות בין הלוח האפריקאי ללוח האירו־אסיאתי. במקביל, תנועת הלוח האפריקאי נעשתה איטית יותר ביחס ללוח הערבי, והחל להיווצר בקע ים המלח, מצפון לבקע ים סוף.
5. במיוקן העליון, לפני כ־19–16 מיליון שנה, החלה התפשטות קרקעית הים בצפון־מערב האוקיינוס ההודי, בין הלוח הערבי ללוח האפריקאי, בהדרגה לכיוון דרום ים סוף, והחל להיווצר הרכס המרכז־אוקייני שיבא במזרחו של מפרץ עדן.
6. במיוקן האמצעי, לפני כ־15–14 מיליון שנה, תנועת העתקה שהתגברה לאורכו של בקע ים המלח הביאה גם להתפתחות אגנים בין הלוח הערבי וסיני, יצרה את מפרץ אילת וגרמה להיפרדותו של תת־הלוח ישראל־סיני (הלוח הלבנטיני) מהלוח הערבי והלוח האפריקאי. ארועים אלה מתכתבים עם התנגשות הלוח הערבי בלוח האירו־אסיאתי שהביאה לגיאומטריית לוחות חדשה עם כוחות מפגש טקטוניים חדשים. באותה עת חלה האטה משמעותית בהתרחבות האגן של מפרץ סואץ, ואוריינטציית ההתפשטות לאורכו של בקע ים סוף שינתה כיוון והפכה אלכסונית יותר ומקבילה לכיוון ההעתקה של בקע ים המלח. בדרום בקע ים סוף, הרחבת ים סוף זזה ממול החוף של אריתריאה – מערבה, מערבית להורסט של הרי דנקיל והגראבן של שקע דנקיל, והחל להיווצר חלקו הדרומי של השבר הסורי־אפריקאי – בקע מזרח־אפריקה – בצפון אתיופיה.
7. במיוקן התחתון, לפני כ־10–5 מיליון שנה, החלה התפשטות קרקעית הים בחלקו המרכזי־דרומי של ים סוף.
8. בפלייסטוקן, לפני 3–2 מיליון שנה, מפרץ עדן הפך כולו לבקע ימי עם רכס מרכז־אוקייני לכל אורכו; ולפני כמיליון שנה הושלם החיבור במשולש עפר של קו השבירה שלאורך ים סוף עם קו הרכס המרכז־אוקייני של בקע עדן וקו השבירה של שבר מזרח־אפריקה.

הבקע באפריקה

חלקו האפריקני של הבקע הסורי־אפריקאי נקרא בקע מזרח־אפריקה או מערכת השבירה של מזרח אפריקה (באנגלית: The East African Rift או The East African Rift System). ביחס לפני הים בקע מזרח־אפריקה גבוה מבקע ים המלח, אולם הוא עדיין נמוך באופן ניכר ביחס לאזורים המקיפים אותו: במקומות רבים יותר מ־1 ק״מ ואף מגיע לעומק מירבי של 3 ק״מ באתיופיה. הבקע מפריד בין שני חלקיו של הלוח האפריקאי – הלוח הנובי ותת הלוח הסומאלי. אורכו של הבקע הוא כ־3,000 ק״מ – ממשולש עפר בצפון ועד מוזמביק בדרום. רוחבו הממוצע הוא כ־55 ק״מ ומגיע עד 200 ק״מ באזורים מסוימים, בעיקר בצפונו, בשקע עפר שבאתיופיה^[9].

בקע מזרח־אפריקה מופיע על פני השטח כסדרה רצופה של אגנים טקטוניים לאורך כמה אלפי קילומטרים. שקעים אלה מופרדים זה מזה באופן יחסי על ידי סוללות סחף, ונתחמים סביבם בתבליט טופוגרפי גבוה, הכולל רכסי הרים ורמות מקבילים ורציפים ובאזורים מסויימים גם מסיבים געשיים. כל אגן נשלט על ידי מערכת העתקים היוצרת גראבן או שקע מאורך, ריק או מלא בחומרי סחף ו/או סלעים געשיים, באורך קרוב למאה קילומטרים ורוחב של כמה עשרות קילומטרים^[9].

עמקי הבקע יוצרים שני קווים עיקריים – הענף המזרחי והענף המערבי של בקע מזרח־אפריקה. ענף שלישי דרום־מזרחי נמצא בתעלת מוזמביק שבאוקיינוס ההודי בין מוזמביק ומדגסקר^[9]:

1. ענף הבקע המזרחי משתרע על פני מרחק של 2,200 ק"מ, ממשולש עפר בצפון, דרך השבר האתיופי הראשי והאגנים של נהר אומו ואגם טורקנה ועד הבקעים של קניה (׳בקעי גרגורי׳), ומסתיים באגני ההיפרדות (שבין הלוח הנובי ותת הלוח הסומאלי) של צפון טנזניה בדרום.
2. ענף הבקע המערבי משתרע לאורך 2,100 ק"מ, מאגם אלברט (מובוטו) באוגנדה בצפון ועד אגם מלאווי (אגם ניאסה) בדרום. הוא מורכב ממספר מקטעים:
   1. המקטע הצפוני הכולל את האגנים של אגם אלברט (מובוטו), אגם אדוארד (אגם אידי אמין) ואגם קיוו, וכיוונו הופך בהדרגה מצפון–צפון־מזרח לצפון–דרום;
   2. המקטע המרכזי, מצפון־מערב לדרום־מזרח, וכולל את אגני האגמים רוקווה (בדרום־מערב טנזניה) וטנגניקה;
   3. והמקטע הדרומי הכולל את אגן אגם מלאווי (ניאסה) ואגנים קטנים יותר שמדרום לאגם זה.
3. ענף הבקע הדרום־מזרחי כולל אגנים תת־ימיים הממוקמים ממערב ל׳רכס דייווי׳ (תת־ימי), בתעלת מוזמביק.

רוב האגמים הגדולים של מזרח אפריקה ממוקמים באגני הבקע השקועים, מלבד אגם ויקטוריה שמימיו נאגרים באזור נמוך יחסית בין ההרים הגבוהים שבין ענף הבקע המזרחי לענף הבקע המערבי.

ניתן לזהות מספר ארועים או שלבים עיקריים בהיווצרותו של בקע מזרח־אפריקה^[9]:

1. באוליגוקן התחתון, לפני כ־30 מיליון שנה, החלו להיווצר קווי השבירה הראשונים בליתוספירה במשולש עפר וברמת אתיופיה, עקב תימרת מעטפת גדולה שגרמה להתפרצויות געש באזורים אלה, כולל היווצרות צומת משולש בין שלושה מבני גראבן (בקעים) ראשוניים באגם טאנה. לפני 29.9–28.7 מיליון שנה החלה השבירה של בקע עדן, ולפני 27.5–23.8 מיליון שנה החל להיווצר בקע בדרום ים סוף^[8].
2. במיוקן העליון, לפני כ־20 מיליון שנה, שקע הבקע במשולש עפר. החלה גם התפרצות געשית מדרום לבקע זה, בקווי השבירה הראשוניים של הבקעים בקניה (׳בקעי גרגורי׳) המצטלבים ויוצרים את תחילתה של צומת בקעים משולש נוסף במערב קניה.
3. במיוקן התחתון, לפני כ־11 מיליון שנה, כבר שקעו הבקעים של נהר אומו ואגם טורקנה באתיופיה, והשבר האתיופי הראשי החל להיווצר והתחבר עם השבר בצפון קניה. בכך הושלמה היווצרותו של הענף המזרחי של בקע מזרח־אפריקה.
4. לפני כ־12.6 מיליון שנה התחילו התפרצויות געש באזור וירונגה והחלו להיווצר הבקעים (גראבנים) של אגם אלברט, אגם אדוארד ואגם קיוו.
5. לפני 10–8 מיליון שנה נוצרו מדרום הבקעים של האגמים רוקווה (בדרום־מערב טנזניה) וטנגניקה.
6. לפני 8.6–5 מיליון שנה נוצר הבקע של אגם מלאווי שהמשיך להתרחב ולהתארך לכיוון דרום. בכך נוצר הענף המערבי של בקע מזרח־אפריקה.
7. לפני כמיליון שנה החל הענף המזרחי של הבקע להתפשט לכיוון תעלת מוזמביק, העתיקה יותר בגילה הגאולוגי, וליצור בה רכסים ושקעים תת־ימיים חדשים.

בסך הכל, בקע מזרח־אפריקה התפשט דרומה בשיעור ממוצע של 2.5–5 ס״מ לשנה במהלך 30 מיליוני שנות היווצרותו, והוא עדיין ממשיך זאת, כפי שניתן ללמוד מאזורים פעילים של רעידות אדמה הנמצאים בדרומו^[9].

רעידות אדמה

בתחום הבקע הסורי־אפריקני התרחשו בתחילת המאה ה־21 רעידות אדמה, לרוב קלות עד בינוניות. הגאולוגים סבורים כי הן משחררות את האנרגיה המצטברת בנקודות החיכוך של הלוחות הטקטוניים, ומונעות בכך למעשה הצטברות רבה מידי של אנרגיה, מצב העלול לגרום לרעידות אדמה עזות, כפי שאכן אירע באזור בעבר.

אף־על־פי־כן, רעידות אדמה משמעותיות רבות מתועדות היטב בתקופות ההיסטורית והפרה־היסטורית בחלקו הצפוני של הבקע הסורי אפריקאי – לאורכו של בקע ים המלח בלבנט, והמחקרים מצביעים על כך שהפעילות הסייסמית של ה־100 שנים האחרונות באזור זה הייתה נמוכה מהצפוי כדי להכיל את התנועה הטקטונית היחסית בין ערב ואפריקה^[10].

רעש משמעותי שמוקדו מחוץ לתחומי ישראל, מדרום לאילת, היה רעידת האדמה במפרץ אילת, ב־22 בנובמבר 1995, והגיע ל־7.3 בסולם מגניטודה לפי מומנט. ארוע סייסמי זה, שהוא בסדר גודל טיפוסי של רעידות אדמה בגבול לוחות טקטוניים, ממחיש את מנגנון התנועה צפון–דרום, והעתקה אופקית שמאלה של בקע ים המלח^[11].

ב־6 בפברואר 2023 התרחשה בקצהו הצפוני של הבקע, בדרום טורקיה, רעידת אדמה בעוצמה 7.8, שגרמה למעלה מ־56 אלף הרוגים בטורקיה ובסוריה. רעידה זו הורגשה גם בישראל, בצפון ובמרכז הארץ.^[12] באותו היום התרחשה, לא רחוק מהמקום בו אירעה רעידת האדמה הראשונה, רעידת אדמה נוספת בעוצמה 7.5, שגם הורגשה בסוריה ובצפון ישראל.

ראו גם

• אגמי הבקע הסורי-אפריקני
• בקע ים המלח
• מצד עתרת
• טקטוניקת הלוחות
• העתק (העתקה)
• תמרת מעטפת
• עמק ביקוע
• צומת משולש

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבקע הסורי-אפריקני בוויקישיתוף

• איריס ארבל, שטח שדה התעופה לא כשיר לבנייה, באתר ynet, 11 באוגוסט 2002
• ארין ביבה, ‏השבר הגדול של אפריקה, במדור סיינטיפיק אמריקן של מכון דוידסון, 2 אוק, 2014
• הבקע הסורי-אפריקני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)