יהוה

יהוה (בכתב עברי עתיק: 𐤉𐤄𐤅𐤄) הוא אל שנעבד בדרום הלבנט בתקופת הברזל, בעיקר כאלוהות הלאומית של ממלכת ישראל וממלכת יהודה בדת הישראלית הקדומה, ובהמשך ביהדות המוקדמת, יחד עם תהליך של הפיכה מאל מקומי לאל אוניברסלי.^[2] ביהדות שלאחר חורבן בית שני, השם "יהוה" מזוהה לרוב עם השם המפורש, שהוא הוא אחד משמותיו של אלוהים, והשם הקדוש ביותר של אלוהים על פי המסורת היהודית.

ערך זה עוסק באלוהות קדומה בדרום הלבנט, ממנה התפתחה האלוהות ביהדות. אם התכוונתם לאלוהים ביהדות, ראו אלוהים (יהדות).

אין לבלבל ערך זה עם הערך "השם המפורש", העוסק בשם "יהוה" (ובשמות אחרים) כשם האלהים בדתות מונותאיסטיות ומשמעותו.

יהוה

השם 'יהוה' בכתב פיניקי, בכתב עברי עתיק ובכתב עברי מודרני
תרבות	יהדות, נצרות, יהדות, עדי יהוה, הדת הישראלית הקדומה
אלים מקבילים	האל האב, שאנגדי, יהוה, אלוהים, אללה, צבאות, אלוהים באסלאם, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

דמות אלוהות יושבת על גלגל מכונף, במטבעות יהוד מהתקופה הפרסית. הדמות מזוהה עם יהוה לפי חלק מהחוקרים^[1] ואף הכיתוב בתחילה פורש כשמו (בקריאה מעודכנת נהוג לפרשה כ"יהד")

הציור "אלגוריה של הברית החדשה" של חוסה גוטיירס דה לה וגה (אנ') משנת 1844 עם הכיתוב "יְה‎ָוֹה"

הגיית השם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להזכיר גם את התעתיקים האכדיים לשמות תיאופוריים המזכירים את יהוה, הן שמות מלכים מכתובות אשוריות והן שמות פרטיים של אנשים בגלות בבל.

ההגייה המקורית בפי כותבי המקרא בתקופות קדומות אינה ברורה,^[3] משום שהגייתו הפסיקה בעקבות תפיסתו בתור בשם המקודש ביותר ("השם המפורש") לאלוהי ישראל ביהדות; לפי מסורת חז"ל, הגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק (תחילת תקופת בית שני),^[4] ובאותה תקופה התחילו הכהנים לברך בבית מקדש בשם "אֲדֹנָי" – חוץ מהכהן הגדול שהמשיך לברך בשם 'יהוה' עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני).^[5]

השם יהוה כ־ΙΑΩ במגילת תרגום השבעים 4Q120

שחזור לשוני של השם המקובל בקרב חוקרים הוא "Yahweh" (יָהְוֶה),^[5] שהוצע בידי וילהלם גזניוס; השחזור מתבסס על תעתיקים יווניים קדומים כגון Ιαουε ו־Ιαβε, על כך שהשם 'יָהּ', כמו גם תבניות שמות תאופוריים "יהו"/"יו", מהווים ככל הנראה קיצור של השם 'יהוה', וכן על סמך ההשערה שהשם הוא צורה פעלית, על בסיס הכינוי "יהוה צבאות"; כמו כן, זוהי ההגייה המקובלת בפי הכהנים השומרונים, ונראה שיש לה שורשים קדומים.^[6] שחזור לשוני זה ניתן לביסוס נוסף בהסתמך על הכתוב בתנ"ך: שמות, ג', י"ד–ט"ו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. כלומר אלוהים קורא לעצמו אהיה ובפיהם של בני האדם הוא אשר יהיה או יהוה "yehawe"^{[דרושה הבהרה]}.

בערך במאה ה-8 לספירה פיתחו בעלי המסורה את הניקוד הטברני (שעליו מתבסס ניקוד העברית בת ימינו). כשניקדו את המקרא, פעלו לפי ההגייה המקובלת לפיו, ובהתאם ניקדו את השם "יהוה", כאשר בא לבדו, בתור "יְהֹוָה", לפי ניקוד המילה "אֲדֹנָי" (כשהחטף פתח שתחת האל"ף מומר בשווא תחת האות יו"ד); לעומת זאת, בסמיכות לשם "אֲדֹנָי" ניקדוהו "יֱהֹוִה", כדי לציין שהגייתו היא "אֱלֹהִים". בתחילה נטו להשמיט את החולם בה"א הראשונה, ייתכן מכיוון שלא תרם להבחנה בין ההגיות, ואת הגיית השם "אלוהים" כתבו גם כן בשווא, שהתחלף עם הזמן בחטף סגול ככל הנראה לצורך בהירות. לדוגמה, בכתר ארם צובא הניקוד הוא לרוב "יְהוָה" להגיית "אדוני" ו"יְהֹוִה" להגיית "אלוהים". ניקוד זה של בעלי המסורה ("יְהֹוָה") הניב את התעתיק הלטיני "Jehovah" אצל חכמי דת נוצריים מוקדמים, שאכן נהגה בתחילה "Yehowah", אך בשל שינויים בהגיית העיצורים (בלטינית וולגרית ובהגיית הלטינית בפי דוברי שפות אחרות) בימי הביניים הפך להגייה המודרנית.^[5]

יגאל בן-נון בספרו קיצור תולדות יהוה טען כי הניקוד הוא בפתח ושורוק ('YAHU'), כדוגמת השמות: אליהו, יאשיהו, יהודה, יהואחז.^[7]

בארכאולוגיה ובמחקר

בתקופת הדת הישראלית הקדומה

ערך מורחב – הדת הישראלית הקדומה

הדת הישראלית הקדומה שהייתה קיימת בממלכת יהודה וממלכת ישראל בין המאה ה-10 לפנה"ס למאה ה-7 לפני הספירה, הייתה דת פוליתאיסטית, אך הפולחן נסוב לרוב בעיקר סביב אלוהות אחת (לרוב יהוה)- סגידה המכונה יהויזם. סגידה ליהוה בתור האל העיקרי או הבלעדי בפולחן, מבלי להכחיש את קיומם של אלים אחרים – היא סוג של פרקטיקה הידועה כהנותאיזם.^[8]

הן ממלכת יהודה והן ממלכת ישראל היו מדינות בהתוות ובהתאם לכך יהווה נתפס כאל לאומי, רעיון שהחל עוד בעידן הברונזה.^[9] כמו כן האלים שסגדו להן, בדרך כלל יהווה, נתפסו כישות שיש לה קיום פיזי בתוך המקדש, יש לה גוף והיא אלהות פרסולית שיש לה רגשות וכוח רצון.^[9] מבחינת טקסית, הדברים המרכזיים בדת כללו פולחן במקדשים וטקסי הקרבה כמו יום כיפור, חגי ירח חדש, פסח ומועדים אחרים. מנהגים כמו ניחוש (ניסיון לנחש את העתיד באמצעות התבוננות בדברים כמו כוכבים נחשים וכו') ונבואה היו גם צורות נפוצות של דבקות דתית. מבחינת התנהגות, התנהגות אתית מילאה תפקיד חשוב באופן שבו בני ישראל ויהודה הקדמונים הביעו דבקות דתית.^[9]

במקרא, השם 'יהוה' מופיע כ־6,800 פעמים^[10] ב־5,790 פסוקים.^[5] מחוץ למקרא, השם 'יהוה' מופיע במספר ממצאים ארכאולוגיים ישראליים, יהודאיים וזרים, בהם: מצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס), כתובות חורבת תימן (מאות 9–8 לפנה"ס), כתובת חורבת אל כום (750–700 לפנה"ס) ומכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס). במצבת מישע נזכרים "כלי יהוה". בכתובות שנמצאו בחורבת תימן וחורבת אל כום, "יהוה" נזכר גם יחד עם "אֲשַׁרְתֹּה", כלומר אשרה המשמשת לו כבת זוג,^[9] והיא נעבדה בעץ הקדוש ייצג אותה.^[11] המקרא אוסר את הפולחן לאשרה ולעץ שלה, אך הנביאים מוקיעים את פולחנה רק מימי יאשיהו, מה שמעלה את הסברה לפיה פולחנה היה לגיטימי כביכול עד רפורמת יאשיהו.^[12][9] בכתובות מחורבת תימן מופיע כ"יהוה שמרן" (שומרון) ו"יהוה תימן", שהם התגלמויות מקומיות של יהוה, אותן עבדו הן הישראלים והן היהודאים באתר.^[13] יש הסבורים^[14] שיהוה מוזכר כ"יו" (יַוֶּ בכתיב חסר) בשירת אוגרית,^[15] כאחד מבני אל, אך זיהוי זה שנוי במחלוקת.^[16]

• 
  ”ואקח משם את כלי יהוה”, מצבת מישע (מחצית ראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס)
• 
  ”לעֹבַדְיָו בן עדנה בָרֻך הֻא ליהו”, כתובת על אגן אבן מחורבת תימן עם צורה מקוצרת לשם האלוהות^[17]
• 
  ”יאריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב יהוה”, כתובת על טיח קיר מחורבת תימן
• 
  ”... אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה” ("אמוֹר ליהליו וליועשה ול... ברכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו"), כתובת וציורים על פיטס א' מחורבת תימן
• 
  ”ישמע יהוה את אֲדׁנִי ... יְבַכֵּר יהוה את אֲדׁנִי דבר ...” מכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 2)
• 
  ”ישמע יהוה את אֲדׁנִי ... חי יהוה אם נסה איש ...” במכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 3, חזית)
• 
  ”ברֻך אריהו ליהוה נֹצרי ולאשרתֹה, הושע לה” כתובת קבורה מחורבת אל כום

בממלכת ישראל היה נפוץ הרכיב התאופורי המקוצר "יו", ובממלכת יהודה היה נפוץ הרכיב "יהו".^[18]

ציורים וכתובות על אחד הפיטסים מחורבת תימן; הכתובת היא ”... אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה” ("אמוֹר ליהליו וליועשה ול... ברכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו")

נראה שבתקופת בית ראשון ולפניה, עבודת יהוה כללה לעיתים גם פולחן לפסלים ולצלמיות שלו, בדומה לפולחן שאר אלי התקופה. עצם איסור עשיית פסל במקרא עשוי להעיד כי התקיים מנהג שיש לאוסרו; איקוניזם (ייצוג אמנותי, בהקשר זה ייצוג לאלוהות) של יהוה מוקע במקרא, דבר המרמז על קיומו.^[19] עם זאת, בתור אלוהות שעברה תהליך מאלוהות מקומית לאלוהות העליונה ולבסוף לאלוהות הכללית והכוללת, יהוה צבר מספר רב של תכונות ותפקידים שונים, שלא ניתן לסכמם לצורה איקונוגרפית אחידה.^[2] ממצאי חורבת תימן העשירים העלו הצעות שונות בנוגע לייצוג ויזואלי של יהוה, אך אף אחת מהן איננה קונצנזוס.^[19] ציור אחד מתחת לאחת הכתובות "ליהוה שומרון ולאשרתו" מראה שתי דמויות שעל ראשיהן כתרים. חופרי האתר העריכו שהציור אינו קשור לכתובת, ומייצג דמויות של האל המצרי בס, אך אחרים ובהם חוקר המקרא יגאל בן-נון סבורים כי הציור אכן נועד לייצג את דמויות יהוה ובת זוגו אשרה,^[20] ומקשרים אותם לעבודת אלוהי ישראל כעגל הנזכרת במקרא.^[21] לדעת הארכאולוג יוסף גרפינקל, צלמיות חרס מן המאות ה-10 וה-9 לפנה"ס ביהודה נועדו לייצג את דמות יהוה.^[22] צלמיות כאלה התגלו בחורבת קייאפה, במקדש מוצא, וכן צלמית שמקורה לא ידוע באוסף משה דיין. הן הראו דמות פרש רכוב על סוס, שגרפינקל קישר לפסוקים במקרא המדמים את אלוהי ישראל כרוכב.^[23]

שאלת קיומו של פסל ליהוה בבית המקדש הראשון נתונה במחלוקת עזה במחקר.^[24]

בתקופת בית שני

הרעיונות הדתיים העיקריים המובעים בתורה ובספרות ההיסטורית המקראית, המוקיעים את האמונות והפרקטיקות הדתיות הישראליות הקדומות, לפי הקונצנזוס המחקרי הם רעיונות שמקורם במאות ה־7–4 לפנה"ס, והדת הישראלית הקדומה היא דת נפרדת ונבדלת מהיהדות.^[9] עד לסיום גלות בבל (החל משנת 538 לפנה"ס), החלה הדת הישראלית הקדומה להתרחק מהפוליתאיזם (או לפי גישות אחרות – מהאמונה ביהוה כאל בלעדי אך לא היחיד) והתקרבה למונותאיזם, שבו יהוה הוכרז כבורא כל הדברים וכישות היחידה הראויה לפולחן.

במחקר ההיסטורי

ראו גם – ההשערה המדיינית-קינית

השם 'יהוה' מוזכר בכתובות היסטוריות רבות, בעיקר מיהודה ומישראל, למשל: כתובת חרבת אל כום, לוחיות ברכת כהנים, חורבת תימן, מכתבי לכיש, מכתבי ערד, ועוד. בכמעט כל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) הברורים שנמצאו מתקופת הברזל – השם "יהוה" מוזכר בהקשר לאלוהי ישראל^[5] (יוצא מן הכלל הוא למשל אסטלות ספירה בהן מוזכר "יהוה", ככל הנראה כשם אלוהות^{[דרוש מקור]}).

עם זאת, במאה ה-14 לפנה"ס, ברשימת מקומות בכתב חרטומים על קיר מקדש מצרי בנוביה מימי אמנחותפ השלישי, נזכרת קבוצה של נוודי המדבר ("שסו") הנקראת "שסו יהוה" או "שסו יהו". לא ברור כיצד בדיוק בוטאה המילה, והאם מדובר בשם של מקום או אל.^[25] אותו שם נזכר גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) מאמארה המערבית (Amara West), אף הוא בנוביה, בסמוך לשם "שסו סרר", אשר הוצע כמקביל לשעיר במקרא.^[26] יש המזהים את שסו-יהו או את חלקם עם עם ישראל, אך אחרים שיערו שמדובר בשבטים שישבו באזור מדין או אדום והאמינו באל בשם 'יהוה'.^[27]

היסודות הקדומים לעבודת יהוה אינם ברורים דיים. לפי ההשערה המדיינית-קינית בחקר המקרא, מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים, וייתכן שכונה על ידי המצרים בשם "שסו יהו" או "שסו יהוה". בין הדוגלים בגרסאות שונות של ההשערה חוקרי המקרא ישראל קנוהל, תומאס רמר ויגאל בן-נון, האגיפטולוג דונלד ב. רדפורד, והארכאולוג ויליאם דיוור.^[28][29] לפי ההשערה, יתרו המקראי – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה – מייצג השפעה מדיינית זו; כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יהוה בצורה שניתנת להתפרש בכך שהיה לו מוצא דרומי. כך בספר דברים: ”יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן” (ל"ג, ב'), בשירת דבורה ”יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם”, ובספר חבקוק: ”אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה” (ג', ג'). החוקר ניסים אמזלג, הציע שמקורו של 'יהוה' באל חרשי המתכת הכנעני.^[30]

חוקרים שונים רואים הקבלה היסטורית בין מקורותיו של יהוה ומאפייניו לבין אלים אחרים מין המזרח הקדום, דוגמת אל, בעל ואאה.^[31]

בביקורת המקרא

בביקורת המקרא קיימת השערת התעודות, לפיה חמישה חומשי תורה נוצרו ממיזוג של מספר תעודות נפרדות (המקור היהוויסטי, המקור האלוהיסטי, המקור הדברימי, המקור הכהני), השונות לכאורה זו מזו בסגנון ובתוכן. לפי השערה זו, המקור היהוויסטי הוא המקור הקדום ביותר (יש משערים כי נכתב בסביבות שנת 950 לפנה"ס^{[דרוש מקור]} בממלכת יהודה) כאשר המקורות האחרים מיוחסים לתקופות מאוחרות יותר (המקור הכהני, לפי חלק מההשערות, נכתב בסביבות שנת 500 לפנה"ס^{[דרוש מקור]}, על ידי כהנים בגלות בבל).

ז'אן אסטרוק, המכונה "אבי ביקורת המקרא", ניסה ליישם על התורה את השיטות שפותחו באותה עת בתחום הפילולוגיה הקלאסית. מכך הוא הסיק כי בספר בראשית קיימים סיפורים כפולים המדווחים על אותו אירוע אך אינם תואמים זה לזה בכל הפרטים. הדוגמה המוכרת ביותר היא סיפור הבריאה המופיע בבראשית א, שקיימות סתירות בינו לבין סיפור הבריאה המופיע בבראשית ב (ראו להלן).^[32] אסטרוק הבחין כי בסיפור אחד מכונה האלוהים בשם 'אֱלֹהִים', ואילו בסיפור השני הוא מכונה בשם 'יְהֹוָה אֱלֹהִים'. אסרטוק העלה את הרעיון שהמקור להבדל טמון בכך שספר בראשית מורכב משני מקורות ספרותיים עצמאיים, שמוזגו על ידי עורך לכדי רצף סיפורי אחד.

על פי השערת התעודות, המקור היהוויסטי מאופיין בנטייתו לקצר בתיאורים ובהסברים, בהצגת הקשר בין האלוהים לאדם בצורה ישירה וכמעט מוחשית, ובבחירה בשם 'יהוה' לתיאור האל (בניגוד למקור האלוהיסטי ולמקור הכהני, המתאפיינים בשימוש נרחב בשם זה רק לאחר התגלות האלוהים למשה). הוא מהווה חלק ניכר מספר בראשית. גם חלקים נרחבים בספר שמות (למשל, חלק מסיפור מכות מצרים) שייכים למקור זה.

במקורות היהודיים

משמעות השם "יהוה" במקרא

על פי הנאמר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהֹוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

— שמות, ו', ב'

אזכורים במקרא של פולחן לאלוהי ישראל לצד אלים אחרים

אחד משלושת האיסורים החמורים בתורה (בדרגת ייהרג ואל יעבור) הוא הפולחן לאלוהים אחרים.^[33] המקרא שולל את קיומם של אלים אחרים, וקורא לאמונה באלוהי ישראל לבדו – בתורה, בעת נדודי בני ישראל במדבר, ובספרי הנביאים, החל מתקופת השופטים ולאורך תקופת בית המקדש הראשון.^[33] למשל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יהוה אֱלֹהֵינוּ, יהוה אֶחָד",^[34] "...וְהָכינוּ לְבַבְכֶם אֶל־יהוה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים",^[35] "כִּי כׇּל־הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו – וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם־יהוה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד".^[36]

אולם, מסופר במקרא כי בני ישראל עבדו גם אלילים אחרים (כגון הבעל,^[37][38] האשרה^[38][39] והעשתורת).^[40][41] בנוסף, מסופר במקרא על פולחן לאלוהי ישראל באמצעות פסלים מזהב בדמות עגל – בימי משה בזמן מעמד הר סיני (לפי חלק מהפרשנויות^[42]),^[43][44] ובממלכת ישראל החל מתקופתו של ירבעם עד לכיבוש ממלכת ישראל בידי אשור.^[45][46]

בספר יחזקאל מסופר אף כי התבצע פולחן לפסלי אלילים בתוך בית המקדש.^[47][48]

היחס לשם "יהוה" ולהגייתו

ערך מורחב – השם המפורש#שם יהוה

שם יהוה כתוב על גבי מכתב שנשלח מאיש לאדונו, שנת 597–587 לפנה"ס: "ישמִעַ יהוה את אדׂנִי שמֻעֹת שלֹם... יבַכֵּר יהוה את אדׂנִי".(מכתב לכיש מס' 2). ממצא זה יש בו כדי ללמד על כך שבעת הקדומה לא נמנעו ביהוה מלציין שם זה לצרכים של חול, ולא נהגו בו קדושה מיוחדת.

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש השם 'יהוה' מופיע כמה פעמים בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות (למשל, "חיהוה" במקום "חי יהוה").

אלוהותו של יהוה עברה תהליך מאלוהות מקומית בדת הישראלית הקדומה, לאלוהות העליונה ולבסוף לאלוהות הכללית והכוללת (האוניברסלית).^[2] בתהליך זה, ככל הנראה, שמו התקדש והגייתו פחתה.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPs^a) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של יהוה נכתבו בכתב העברי הקדום, כך: 𐤉𐤄𐤅𐤄. ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהגיית אותו השם, שהלך והתגבר עם הזמן. אז, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. לפי התלמוד, גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש.^[49] גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק: כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, כמו מגילת התהלים הגדולה, הכתובה כולה בכתב מרובע, נכתב השם 'יהוה' באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש, כדוגמת כתיבת ה' בימינו. מכיוון שבמגילת התהלים השם נוקד כדי לסמן מחיקה, מסתבר כמו האפשרות הראשונה). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם 'יהוה' באותיותיו העבריות ללא תרגום.^[50] בתרגום השבעים גם משתקפת נטייה זו שהייתה כבר נהוגה בימי תלמי השני, בה השם 'יהוה' מתורגם בתור Κύριος (אדוני), וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני – הוא מתורגם בהתאם, בתור "אלוהים".

ביהדות שלאחר חורבן בית שני, התקדש השם 'יהוה' לחלוטין, הגייתו נאסרה לפי הדת וחלות הגבלות על כתיבתו.

בשמות מקוצרים ותאופוריים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם – שם תאופורי

בתקופה הישראלית, תקופת בית ראשון, שבה החל לשגשג השם 'יהוה' בתור השם של אלוהי ישראל, מוצאים כתובות רבות המזכירות את השם. צורות מקוצרות של כינוי זה נפוצות מאוד גם כמרכיב בשמות תאופוריים. כך מכונים אנשים "יהועזר" משום ש"יהוה עזר", "יהונתן" משום ש"יהוה נתן" ועוד. כשבקרב תושבי ממלכת יהודה נפוצה יותר התחילית "יהו", ואילו בקרב תושבי ממלכת שומרון (ממלכת ישראל) נפוצה יותר התחילית "יו". פרט זה משמש לעיתים את החוקרים לאפיון מוצאו של אדם מאותה התקופה, אם מיהודה או מישראל.

המילה יָהּ, המופיעה לעיתים במקרא ככינוי לאל, גם היא כמשוער צורה מקוצרת של השם יַהְוֶה. הכינוי רווח בצירוף הַלְלוּ־יָהּ (בחלק מהנוסחים כמילה אחת, עם או בלי מפיק, וראו הללויה). בתהלים ק"נ מושרת השורה ”כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ”. שמות רבים של דמויות במקורות הם בעלי סיומת "יָה", או "יָהוּ": חזקיה ("יחזק האל"), אמציה (אומץ), טוביה, ירמיהו ואחרים.

דוגמות לשמות שבהם התחילית היא שם האל והסיומת היא התכונה או הפעולה המיוחסת:

• יהונתן/יונתן – האל נתן
• יהוידע – האל ידע
• יהושפט – האל שפט
• יהויכין – האל יכין
• יהורם/יורם – האל הוא רם

ראו גם

• השם המפורש
• אלוהים (יהדות)

לקריאה נוספת

• משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו, עמ' 436
• שלמה דב גויטיין, משמעותו של שם יהוה, ספר בירם – מאמרים בחקר התנ"ך מוגש לכבוד ד"ר ארתור בירם למלאת לו שבעים וחמש שנה, (תשטז), החברה לחקר המקרא בישראל, הוצאת "קרית ספר", עמ' 9-12
• יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, 2016.
• חיים הלל בן ששון, שם יהו-ה: משמעותו של שם האל במקרא, בספרות חז"ל ובמחשב היהודית בימי הביניים, מאגנס, תשע"ט 2019.

• Diana Vikander Edelman (ע), The Triumph of Elohim: From Yahwisms to Judaisms, Peeters Publishers, 1995
• Jürgen van Oorschot, Markus Witte, The Origins of Yahwism, De Gruyter, 2017
• J. Parker, Jehovah, The Bible cyclopedia, 1841 (pp. 662–663)
• René Dussaud, "Yahwé, fils de El", in: Syria 34 (3-4), 1957, pp. 232–242.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: יהוה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השם המפורש

• מתי מופיע שם אדנות (א-דני) בתורה, ישיבת הר ברכה
• יורם מלצר, ענייני לשון: השם, כוכב עליון, באתר הארץ, 1 בפברואר 2006
• אילון גלעד, מתי הפסיקו יהודים להגיד יְהֹוָה?, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2018
• יהוה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלוהים (יהדות), דף שער בספרייה הלאומית
• יהוה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)