שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

יודנראט

מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית בגטו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יודנראט
Remove ads

היודנראטגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte; "מועצת היהודים"), או האֶלְטֶסטֶנרָאט (בגרמנית: Ältestenrat; ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היה זה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה לפתרון הסופי של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי בתקופת השואה.

Thumb
אנשי היודנראט של שידלובייץ
Thumb
כרזה שהפיץ היודנראט בגטו לודז' הכרזה קוראת לאזרחים לשמור על היגיינה: "ילד נקי הוא בריא. מלוכלך - חולה."
Thumb
מטה היודנראט בוורשה לאחר שהופצץ בזמן מרד גטו ורשה
Remove ads

תהליך הקמת היודנראטים על פי התפיסה הגרמנית

סכם
פרספקטיבה

ההנחיה להקמת היודנראטים ניתנה ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ב-21 בספטמבר 1939[1][2]. האיגרת קבעה שהשלב הראשון בטיפול בבעיית היהודים יהיה ריכוז הקהילות במקומות בהם יש צומתי רכבות, תוך העברת הקהילות הקטנות לנקודות הריכוז. על פי האיגרת, יש להקים מועצות זקנים יהודיות, "יודנראט", ביישובים שבהם יש אוכלוסייה יהודית. מספר חברי היודנראטים היה עד 24 גברים יהודיים, על פי גודל האוכלוסייה, עם עדיפות לאישים בני סמכא ולרבנים. היודנראטים הונחו לערוך מפקד אוכלוסין הכולל מיון היהודים לפי מין, גיל ומקצוע. היודנראטים יהיו אחראים להעברת האוכלוסייה, וכן לאספקת מגורים וכלכלה ליהודים במקומם החדש. הודגש באיגרת כי היודנראטים יהיו אחראיים ליישום ההוראות שיינתנו על ידי השלטונות וידאגו ליישמן בקרב הקהילה היהודית. אי יישום ההוראות על פי לוח הזמנים המוגדר יגרור עונשים חריפים.

ב-28 בנובמבר 1939 הוציא ד"ר הנס פרנק, מושל אזור הממשל הכללי בפולין, הגנרלגוברנמן, פקודה מפורטת להקמת היודנראטים. הפקודה קבעה שמספר החברים יהיה 12 לאוכלוסייה קטנה מ-10,000 יהודים, ו-24 לאוכלוסייה גדולה יותר. הרכב המועצה חייב להיות מאושר על ידי מנהל המחוז או ראש העיר. תהליך ההקמה צריך להסתיים לא יאוחר מ-31 בדצמבר 1939.

הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת, שתישא באחריות ישירה למילוי הוראותיהם.

Remove ads

תהליך הקמת היודנראטים בפועל

סכם
פרספקטיבה

לרוב הוקם היודנראט לפני הקמת הגטו, וחברי היודנראט סייעו בהעברת היהודים אל הגטו. אף על פי שעצם הקמת היודנראטים הייתה בכפייה, בחירת הרכבם הייתה שונה ממקום למקום. לעיתים כפו השלטונות הגרמניים על אדם אחד - יושב ראש היודנראט - את האחריות להקמת היודנראט. היו"ר היה מבקש ממנהיגי ציבור להצטרף אליו. במקומות שונים היו מנהיגי ציבור שסירבו להצטרף ליודנראט, והיו כאלו שצורפו ואחרי שהבינו את המצופה מהם פרשו. לכן היה לעיתים קושי להרכיב את המועצה. לעיתים נכפה גם ההרכב על ידי הגרמנים. במקומות בהם היה קיים ועד קהילה יהודי לפני הכיבוש הנאצי, היו חבריו פעמים רבות הבסיס למועצות היודנראט. במקומות מסוימים, הרכב המועצות נקבע בהתאם להרכב הפוליטי של הנהלות הקהילות לפני המלחמה, וייצג עמדות דתיות וחילוניות על פי הרכב האוכלוסייה[3].

ההוראות לדרכי קביעת היודנראטים לא בהכרח התקיימו בפועל. בחירת היו"ר בדרך כלל נכפתה וכמעט לא התקיימו בחירות לתפקיד. בניגוד להנחיות, בארצות הבלטיות, אוקראינה, ורוסיה הלבנה, שותפו השלטונות המקומיים של האוכלוסייה הכבושה בקביעת חברי היודנראטים. גם הוראה של פרנק, שחברי היודנראטים צריכים להשתייך לקהילה המקומית, לא תמיד נשמרה. מספר חברי היודנראטים נע לרוב בין 8–24, לא בהכרח על פי גודל הקהילה כפי שנדרש.

בחירת עסקני ציבור ותיקים וידועים ליודנראטים, מעידה שלפחות בהתחלה ראה הציבור במוסד זה הכרח, לצורך טיפול בצרכי הקהילה וניהול הקשר עם הגרמנים[4]. פעמים רבות, עצם ידיעת השפה הגרמנית הייתה מרכיב בבחירת היו"ר. צורת בחירת הרכב היודנראטים הייתה מרכיב חשוב במידת האמון שהיה לקהילה ביודנראטים, ובמידת שיתוף הפעולה עימהם.

רבים מיו"רי וחברי היודנראטים התחלפו בתקופת הכיבוש. השלטונות הגרמניים אסרו ורצחו יו"רים שגילו עצמאות או התנגדות לדרישותיהם. חלקם התאבדו. היו"רים שמונו תחתיהם נאלצו לפעול תחת "המורשת" שהשאירו קודמיהם.

ברוב המקומות, הוקמו היודנראטים לפני הקמת הגטאות וכינוס היהודים לתוכם.

Remove ads

תפקידי היודנראטים

סכם
פרספקטיבה

בין השאר, היודנראטים טיפלו בשירותים הציבוריים הבאים: עבודה, דיור, מזון, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה, דואר ותחבורה ציבורית.

חברי היודנראטים שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. הם נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראטים. בסופו של דבר, פעמים רבות, שימשו היודנראטים מקור לכעסה ולמרירותה של הקהילה היהודית, שראתה ביודנראט המקומי את מקור צרותיה.

דוגמה אופיינית הייתה הדרישה לאספקת עובדי כפייה, אחת הדרישות הראשונות, שהחלה כבר בתחילת הכיבוש. סרוב לדרישה גרם למאסרם ולרציחתם של יושבי הראש. היו ניסיונות (שלעיתים הצליחו) לשחד את הגרמנים ובכך לצמצם כמות הפועלים הנדרשת או לדחות את שליחת העובדים. משפחות בעלות יכולת כספית שילמו כסף בתמורה לשחרורם מהעבודה. היודנראטים קיבלו כספים אלו כי היו זקוקים למימון פעולותיהם. התוצאה הייתה שלעבודות הכפייה נשלחו יהודים חסרי יכולת כלכלית. משפחות עובדי הכפייה איבדו את יכולת הפרנסה שלהם מפני שהגרמנים לא שילמו שכר לעובדים אלו. נטל הפרנסה של עובדי הכפייה ומשפחותיהם הוטל על היודנראטים. הם שילמו "דמי כיס" לעובדים, ואף פתחו מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות חינם לעובדים ובני משפחותיהם. התוצאה הייתה כעס גדול על אנשי היודנראטים. בנוסף, היו יודנראטים שנכנסו למצוקה כלכלית והתקשו לספק את צורכי הקהילה.

מצב נוסף איתו התמודדו היודנראטים היה דרישת הגרמנים לתשלומי כופר. כבר מתחילת הכיבוש, הגרמנים נהגו לאסור מספר יהודים מאמידי הקהילה ונכבדיה. הם הוכו ועונו בכלא. הגרמנים דרשו תשלומים גבוהים בתמורה לשחרורם, אחרת יוצאו להורג תוך מספר ימים. היודנראטים נאלצו לגבות כספים מהקהילה על מנת לשחרר את האסירים, זאת כאשר האוכלוסייה עצמה איבדה את יכולת הפרנסה שלה וחיה על חסכונותיה. היודנראטים גם אולצו לאסוף דברי ערך שונים (כגון פרוות) על פי דרישת הגרמנים.

היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים שאיפשרו ליהודים להתפרנס לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם מלפני הכיבוש. הקמת המפעלים נעשתה גם על מנת להראות לגרמנים שהיהודים הם כח יצרני ומועיל.

לאורך תקופת הכיבוש נהגו הגרמנים להעביר אוכלוסיות יהודים מגטו לגטו. יהודים אלו הגיעו לגטו ללא פתרון מגורים ופרנסה, זאת כאשר האוכלוסייה המקומית עצמה חיה בצפיפות ובקשיי פרנסה. היודנראטים נדרשו לספק פתרונות מגורים ומזון למהגרים אלו. עם גידול בכמות הנפטרים, היה צורך לטפל ביתומים שנותרו ללא משפחה תומכת. הוקמו בתי יתומים תוך דאגה למזון, ביגוד וחינוך ליתומים.

החורפים הקשים הצריכו אספקה קבועה של חומרי בערה לחימום וכן בגדים חמים לאוכלוסייה.

בעיה קשה נוספת איתה נאלצו היודנראטים להתמודד היא בעיית התברואה והבריאות. היה קיים מחסור בצוות רפואי מיומן, בתרופות וציוד רפואי אחר. תנאי הצפיפות וחוסר ההגיינה בגטאות גרמו למגפות טיפוס שכיחות. היה צורך בהקמת בתי חולים, וכן בביצוע פעולות ניקוי וטיהור במקומות המגורים ובמקומות הציבוריים. היודנראטים נשאו באחריות ובמימון פעולות אלו. לצורך פעולות אלו, היודנראטים בפולין נתמכו על ידי ארגון הבריאות טא"ז.

מימון פעולותיהם של היודנראטים היווה בעיה בפני עצמה. המימון היה הן על ידי מקורות פנימיים והן על ידי מקורות חיצוניים. המקורות הפנימיים כללו דרישה ל"תרומות" מצד היהודים האמידים בקהילה וכן תשלום על שירותי היודנראט. התוצאה הייתה שיהודים אמידים קיבלו פריבילגיות, כגון מגורים משופרים, בעוד משפחות אחרות גרות בצפיפות קשה. המימון החיצוני נעשה דרך ארגוני העזרה הג'וינט והיס"ס, שהיה תחת ניהולו של מיכאל וייכרט.

כספי היודנראטים שימשו גם לתשלומי שוחד לגרמנים. תשלומים אלו מנעו או צמצמו עונשים (הן אישיים והן קולקטיביים) וגזירות. הם איפשרו מתן הקלות לקהילה. ידועים מקרים בהם שוחד דחה או ביטל ביצוע אקציות.

הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), לביצוע בפועל ההוראות הנדרשות. אף על פי שפורמלית המשטרות היהודיות היו כפופות ליודנראטים, בפועל הן קיבלו גם הוראות ישירות מהפיקוד הגרמני במקום.

עם תחילת תהליך ההשמדה של היהודים, נעשו דרישות הנאצים קשות יותר לביצוע, והיודנראטים נדרשו לבצע פעולות הקשורות למדיניות הדיכוי הנאצית, כמו הכנת רשימת הנשלחים להשמדה, ומיון האנשים במחנות ההשמדה לעבודה או לתאי גזים.

דרכי ההתמודדות של היודנראטים עם קשיי התפקיד השתנו לא רק מגטו לגטו, אלא גם בחילופי תפקיד היושב ראש. ברוב הגטאות הוחלפו יושבי הראש והשתנה הרכב היודנראט מספר פעמים. לכן לא ניתן בדרך כלל לדבר על מדיניות התמודדות ברמת המקום אלא בהתאם לזהות היושב ראש בזמן נתון כל שהוא.

Remove ads

תפקידים שהנאצים אילצו את היודנראט לבצע

  1. גיוס יהודים לעבודות כפייה לטובת מכונת המלחמה הגרמנית.
  2. עריכת מפקדים של האוכלוסייה היהודית, לצורך הערכה של דרכי פעולה אפשריות.
  3. פינוי דירות של יהודים ומסירתן לגרמנים
  4. תשלום קנסות כופר נפש שהוטלו על הגטו למימון הפעילות הגרמנית.
  5. החרמת חפצי ערך מיהודים להעשרת קופת הרייך.
  6. בחירת ראש היודנראט מתוך הקבוצה שנבחרה.
  7. אחריות להעברת היהודים ממגוריהם הקודמים למקום חדש בגטו הסגור.
  8. מציאת מגורים לכל המועברים בתוך תחומי הגטו.
  9. שמירה על הסדר הציבורי בגטו.
  10. מניעת הברחות של מזון ומוצרים אל הגטו.
  11. חלוקת המזון שסיפקו הגרמנים לגטו לפי זכאות שנקבעה מראש.
  12. האחריות למניעת התפשטות המחלות המדבקות מעבר לגבולות הגטו
  13. בחירת עובדי כפייה למחנות העבודה - כרוך בשליחה של האנשים הנבחרים הרחק ממשפחתם.
  14. עריכת רישום של היהודים שיישלחו להשמדה (על מעשה זה הייתה ביקורת רבה מצד היהודים על היודנראט)
  15. יצירת בתי כלא יהודיים לאכלוס עבריינים שפעלו בגטו.
  16. הקמת משטרה יהודית שתפקידה היה לטפל בבעיות סדר, פשע ומשמעת פנימיים.
  17. חלוקת אות הקלון ליהודי הגטו (כמו הטלאי הצהוב)
Remove ads

תפקידים שלקחו היודנראטים על עצמם

  1. ניסיון להשתמש בתככי הפוליטיקה בגרמניה כדי להפנות תשומת לב לבעיית היהודים
  2. הקמת מפעלים בהם הועסקו יהודים הן לטובת הגרמנים והן לטובת הקהילה היהודית
  3. פיתוח יוזמות להשגת מזון נוסף על ידי השגת מצרכים בשוק השחור בצד הארי או קבלת מזון תמורת מוצרים מהמפעלים בתחומי הגטו
  4. יצירת מסגרות לעזרה הדדית למען הקלת המצוקה
  5. הקמת בתי חולים ומרפאות וכן ביצוע פעולות סניטציה ברחבי הגטו בניסיון לצמצם את ממדי המחלות והמגפות.
  6. גיוס כספים הנדרשים לפעילות היודנראטים, הן מתוך הקהילה היהודית והן על ידי ארגוני העזרה - הג'וינט והיס"ס.
  7. הקמת מטבחים קהילתיים וחלוקת מזון לעובדי הכפייה ומשפחותיהם וכן למהגרים היהודים שהועברו מיישובים אחרים.
  8. תשלום "דמי כיס" לעובדי הכפייה.
  9. אחריות למגורים למהגרים יהודיים
  10. הקמת בתי יתומים ותפעול שלהם
  11. תשלומי שוחד לגרמנים על מנת למנוע עונשים (הן קולקטיביים והן אישיים), לצמצם גזירות ולקבל הקלות לקהילה היהודית. היו מקרים בהם תשלומי שוחד ביטלו או דחו ביצוע אקציות.
  12. שיתופי פעולה עם המחתרת בגטו במימון רכישת נשק ובהשתתפות במרד עצמו. דוגמאות אופייניות היו בגטאות: ז'טל, טוצ'ין, לחווא, מינסק ואחרים.
Remove ads

היודנראטים בגטאות ובקהילות

סכם
פרספקטיבה

שמות המדינות מצוינים על פי גבולות אירופה ב-1939[5]

מידע נוסף שם הגטו או הקהילה, תאריך מנוי היודנראט הראשון ...
Remove ads

גורלם של אנשי היודנראטים

סכם
פרספקטיבה

בסקר שבוצע על ידי ישעיה טרונק, לגבי גורלם של חברי היודנראטים במזרח אירופה, עולה כי קרוב ל-80% מחברי הידנראטים נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים להשמדה. להלן החלוקה כפי שעולה ממחקרו:

מידע נוסף גורלם של אנשי היודנראט, מספרם המוחלט ...

קיימות עדויות שונות שרצח אנשי היודנראטים נעשתה על פי הנחיות מפורשות. כך לדוגמה על פי תעוד[9] של רוברט קובאלק, בגטו לובלין:

”הרמן וורטהוף ירה אישית בד"ר מארק אלטן, בשמאי גראייר ובמונייק גולדפרב, מפקד המשטרה היהודית בגטו. הם נהרגו לפי פקודתו האישית של אודילו גלובוצניק, אשר הורה, כי בזמן חיסול הגיטאות יש לחסל את יו"רי היודנראטים, מפקדי המשטרות היהודיות והנאמנים העיקריים בגטאות, כיוון שהם היו עדים לשחיתות בקרב אנשי ה-SS.”

על פי מגוון רחב של מקורות, עשרות מיושבי הראש וחברי יודנראטים בחרו להתאבד, לעיתים יחד עם נשותיהם ומשפחתם. בגטו ורשה, התאבד ביולי 1942, ראש היודנראט אדם צ'ארינקוב בבליעת כמוסת רעל, כשנדרש למסור ליד הגרמנים את ילדי גטו ורשה. לאחר מותו נלקחו ילדי הגטו, ובין היתר ילדי בית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק אשר החליט ללכת גם הוא עם הילדים לטרבלינקה ולמות עימם למרות שהגרמנים נתנו לו אפשרות לעזוב. בגטו ברזה קרטוסקה, באוקטובר 1942, התאבדו יעקב שלוסברגר יחד עם רוב (לפי מקורות שונים - כל) חברי היודנראט במהלך פגישתם האחרונה, לפני האקציה[10].

עדויות נוספות על גבורתם של ראשי יודנראטים שבחרו שלא לפעול לפי הוראת הגרמנים ושילמו על כך בחייהם ובחיי משפחתם: ד"ר ברגמן, ראש יודנראט רובנה, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; קרסנוסטבסקי, ראש יודנראט קוריץ, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; עורך דין ויילר, ראש יודנראט ולודימייז, התאבד אחרי שסירב למסור ילדים; יהושע אייזקיסון, ראש יודנראט ברונביצ'ה, נרצח כי סירב למסור ילדים לידי הנאצים; שאול טרוצקי, יודנראט וילנה, נורה כי סירב לשתף פעולה ולמסור יהודים; זליקוביץ פרנס, יונדראט לבוב, נורה כי סירב לשתף פעולה ולהכין רשימות; גצל שוורצמן, ראש יודנראט טוצ'ין, הוביל את הגטו למרד, ונרצח בעינויים; פרמלומטר אליעזר, ראש יודנראט מלאווה, נורה כי סירב למסור יהודים; עורך דין לם מיכאל, ראש יודנראט סטניסלבוב, נרצח כי סירב למסור יהודים; מחליפו מרקוס גולדשטיין, נורה גם הוא כי סירב למסור יהודים; בן ציון כץ, ראש יודנראט קרמניץ, נרצח כשסירב לשתף פעולה; אהרון כץ וברל קרטן,יודנראט שאוולי, הצטרפו לאקציית הילדים ונשלחו איתם.

Remove ads

תהליכים בתדמית היודנראטים בתודעה הישראלית

סכם
פרספקטיבה

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב-1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ-30–40 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט משה לנדוי בעניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב-1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש"[11].

משפט ישראל קסטנר (שלא היה בעצמו איש יודנראט) ב-1954, הלהיט את הוויכוח הציבורי בנושא אחריות היודנראטים.

כבר בשנת 1947 הזמין נתן אלתרמן את אבא קובנר אליו, ושאל אותו על תולדות גטו וילנה ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט"[12]. ב-1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור הטור השביעי בעיתון דבר ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים[13][14]", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין רבים כמו דוד כנעני וכן מנהיגי היישוב, כגון משה כרמל וישראל גלילי, וממנהיגי המרידות בנאצים (יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ואחרים) מאידך[15]. אלתרמן בטור השביעי ("שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון") ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון למרחב[16], בוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון על המשמר[17] וכנעני במאמר "כאור יהל" ב'על המשמר'[18]. בשנת 1989 פרסם דן לאור את מחברות המחקר של אלתרמן ("על שתי דרכים"), בהן פרט אלתרמן את דעתו המנומקת אודות אנשי היודנראטים.

אורי צבי גרינברג היה מהתומכים בדעותיו של אלתרמן[19], וקרא להימנע מלבקר את אנשי היודנראטים והמשטרה היהודית[20].

משפט אייכמן ב-1961 המשיך את הוויכוח לגבי אחריותם של חברי היודנראטים. כך למשל, בנימין מורמלשטיין לא הוזמן להעיד במשפט, חרף היכרותו האישית עם אייכמן. עדים במשפט רצו לספר גם על תפקידיהם של ראשי היודנראטים, אולם התובע, גדעון האוזנר, החליט שלא להעלות את תפקודם במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"[21].

לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית. היא טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה[22]. היא עצמה ודעותיה הותקפו באופן אישי[23]. ארנדט ביססה את דעותיה על מחקריו של ראול הילברג, חוקר שואה מהמשפיעים ביותר, ועם זאת שנוי במחלוקת[24], שמחקריו התבססו בעיקר על מסמכים גרמניים[25]. מחקרים מאוחרים, התומכים בדעותיה של ארנדט, מותקפים בטענה, שהם מתעלמים ממחקרים היסטוריים עדכניים, מחקרים המציגים את התמונה המורכבת של דרך היודנראטים[26]. תשובות מפורטות לטענותיה של ארנדט ניתנו על ידי המשפטן הבינלאומי, יעקב רבינסון, בספרו "העקוב למישור".

בשנת 1977 הוקדש הכינוס הבינלאומי השלישי של יד ושם לדמות ההנהגה היהודית בשואה. קדם לכינוס פרסום מחקרו פורץ הדרך של ישעיהו טרונק אודות היודנראטים במזרח אירופה. בכנס הוצגו מחקרים עדכניים של טרונק, וויס, לוין, ארד, יוסף מכמן ואחרים. ההרצאות בכנס הדגישו את הרבגוניות של תגובות היודנראטים למהלכי הגרמנים, ואת הצורך בהימנעות ממבט הומוגני, אחיד על היודנראטים כמכלול אחד. תפיסה חדשה זו הובלטה בשאלתו של גידעון האוזנר להילברג (שהשתתף בכנס):

"מדוע הרשעת... בצורה אכזרית וחריפה כל כך, בלא ללמד זכות גם את אותם שהשתדלו לפעול כמיטב יכולתם למען הכלל, מדוע השיפוט המכליל והמרשיע הזה?".[27]

בהרצאת הסיכום שלו הדגיש יהודה באואר מסקנה זו: "דומה שניתן להגיע כיום למסקנה אחת חד-משמעית לחלוטין. והיא שאין מקום להכללה כלשהי ביחס למדיניות היודנראטים, לא בפעילותם בקרב היהודים ולא במגעיהם עם הגרמנים" [28]

למרות המחקר ההיסטורי העדכני בו מוצגת תופעת היודנראטים על כל מורכבותה, כולל צדדיה ההירואיים והטרגיים, עדיין בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי פוליטית. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בשנת 2008, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט"[29]:

"השוואת מעשיו ודעותיו, לאלה של אנשי היודנראט, שפעלו באופן מודע ורציני לסייע בידי הנאצים, לא נועדה לטעמי לקדם כל תכלית פולמוסית אמיתית ... כאן יש לזכור כי בתודעה הלאומית שלנו נחרת שמם של אנשי היודנראט לדראון עולם והם מהווים דוגמה צורבת לבוגדנות לאומית שפלה מדעת שאין לה אח ורע. על חברי היודנראט ודומיהם נהוג לומר כי מכרו נפשם לשטן."

פסק דין זה ספג ביקורת על כך שהיודנראטים הפכו לכלי משחק בשדה הפוליטי העכשווי, ללא יכולת מענה[30]:

"במסגרת רשימה זו, נרצה להתמקד ב"שחקן" נוסף, שחקן "פאסיבי" ששולב במסגרת ההליך המשפטי דנן – היודנראט. שחקן רביעי זה, נרצה להראות, הושתק. קולו של שחקן זה לא נשמע, לא על ידי מי מהצדדים לדיון, לא על ידי עדים – שלא העידו בעניינו - לא על ידי בית המשפט. "שחקן" נוסף זה שולב כחלק מטיעון רטורי שנועד לבסס "קונטקסט היסטורי" לביקורתו הפוליטית של סטיבן פלאוט על עמדותיו ומעשיו של ניב גורדון ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני...פסיקתו של בית המשפט ביחס להשוואה זו, הניבה... הכרעה משפטית הכוללת בחובה קביעות היסטוריות חד - משמעיות ביחס לחברי מועצות היהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים, ביחס לאופי ולמהות מעשיהם, ביחס לדרך בה נזכרים הם במסגרת הציבוריות הישראלית. קביעות היסטוריות-פוליטיות נחרצות אלה היו תוצר מהלכיהם וקולם של שלושת ה"שחקנים" במשפט; קביעות אלה השתיקו את קולו של היודנראט והפכו את זכרונו ואת לקחו לחד-ממדי... השתקה זו ראויה לעיון ולדיון הן בשל משמעותה המשפטית והן בשל משמעותה לזכרונה הקולקטיבי של השואה בישראל."

כבר ב-1964, בית המשפט העליון, בהרכב יצחק אולשן, נשיא ביהמ"ש העליון, לנדוי וכהן בסרבם לשפוט, בפלילים ובאופן מוסרי, את פעילות "משתפי הפעולה", כתבו[31]:

"תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו - מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, לעשות אמת זו עילה למתיחת ביקורת על אותם 'אנשים קטנים', שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נרדפים עד צוואר על ידי שלטון, שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם ... אין ליחס למחוקק כוונה לדרוש רמת התנהגות, שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומה גם שאנו עוסקים בהלכות שנקבעו על ידיו בדיעבד. ובל נשלה את עצמנו שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות מידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו ... אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".
Remove ads

תעוד פעולותיהם של היודנראטים בפולין

בארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה [ZIH] שמורים שני אוספים של תכתובת ראשי היודנראטים עם ארגוני הג'וינט והיס"ס. האוספים מונים אלפי מסמכים בהם מכתבים, דוחות תקציב ודוחות סוציאליים המעידים על תפקוד היודנראטים במאות גטאות ברחבי פולין בשנים 1940–1942. המכתבים כתובים בשפות הפולנית והאידית, חלקם מודפסים וחלקם כתובים בכתב יד. מכתבים אלו טרם תורגמו לעברית או לשפה אחרת כל שהיא.

במרץ 2016, בעקבות שיתוף פעולה בין ארכיון הג'וינט והארכיון היהודי בוורשה פורסם אוסף המכתבים עם הג'וינט באתר הארכיון של הג'וינט והוא נגיש לציבור. האוסף מונה אלפי מכתבים. אוסף המכתבים עם ארגון היס"ס טרם פורסם לציבור.

לקריאה נוספת

  • ישעיה טרונק, יודנראט - המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכבוש הנאצי, הוצאת יד ושם, 1972
  • אהרון וייס, בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה, יד ושם-קובץ מחקרים י"ב, עמודים 243–266, 1978
  • רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן, הוצאת זמורה ביתן, 1981
  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959
  • אליעזר ירושלמי, פנקס שאבלי - יומן מגיטו ליטאי (1941–1944), הוצאת מוסד ביאליק, 1958
  • תום שגב, המיליון השביעי - הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991
  • נתן אלתרמן, על שתי דרכים - דפים מן הפנקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989
  • יעקוב רביסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, הוצאת מוסד ביאליק, 1965
  • נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט - תעודות מגטו ביאליסטוק, הוצאת יד ושם, 1962
  • נחמן בלומנטל, תעודות מגטו לובלין - יודנראט ללא דרך, הוצאת יד ושם, 1967
  • דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1933 1945, עורך: ישראל גוטמן, הוצאת יד ושם, אפריל 1977
  • נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5–11.
Remove ads

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יודנראט בוויקישיתוף
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads