שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
מחנות העקורים
מחנות שהקימו בעלות הברית המערביות באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה לאחר השואה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
מחנות העקורים (1956-1945) היו מחנות שהקימו בעלות הברית כדי לעזור לכ-10 מיליון עקורים[1][2] אחרי מלחמת העולם השנייה. רוב העקורים היו רוסים, פולנים, צ'כים, צרפתים ובני אומות אחרות, אותם לקחו הגרמנים הנאצים בשבי. המחנות הוקמו בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, ובהם שוכנו שבויים שהשתחררו ממחנות ריכוז או ממחנות עבודה וכפיה, ושבויי עבודה אחרים. כרבע מיליון איש מהעקורים במחנות, שהיוו כ-3% מכלל השוהים בהם, היו יהודים ניצולי השואה. רובם הגיעו ממזרח אירופה במסגרת תנועת הבריחה.
.jpg)
Remove ads
רקע
סכם
פרספקטיבה
עם סיום המלחמה הקימו כל אחד משלות הכוחות הכובשים – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – מרכזי קליטה לעקורים. הרוסים התעלמו מהעקורים בשטח השליטה שלהם. המטרה של מחנות העקורים הייתה לסייע לעקורים לחזור למולדתם, לביתם ולמשפחתם. המטה העליון של חיילות המשלוח של בעלות הברית, שא"פ (Supreme Headquarters, Allied Expeditionary Force – SHAEF) ואונרר"א, גוף של האו"ם, חתמו על הסכמים הקובעים את האחריות של כל אחד מהם. אונרר"א התחייב לנהל את ענייני המחנות והצבא התחייב לספק לפליטים מזון, מקלט ביגוד וציוד רפואי.[3] המחנות פעלו היטב ותוך כארבעה חודשים מעל לשישה מיליון עקורים חזרו לארצותיהם ולבתיהם. במחנות נשארו פליטים שלא רצו לחזור לארצות המוצא שלהם, יהודים שורדי שואה ואחרים, בעיקר רוסים ואוקראינים.[4] במחנות היו כרבע מיליון שורדי השואה, יהודים שלא הייתה להם ארץ או בית לחזור אליהם. ארץ ישראל, אליה רובם רצו להגיע, הייתה סגורה בפניהם בגלל המדיניות הבריטית של "הספר הלבן" שהגבילה מאוד את העלייה לארץ ישראל.[5] ההצעה שהבריטים נתנו לשורדי השואה הייתה:
"הפתרון שבריטניה יכולה להציע להמוני הפליטים היהודים באירופה הוא בראש ובראשונה שיבה לארץ מוצאם"[6]
חלק מהמחנות, כגון ברגן-בלזן, הוקמו ליד אתר של מחנה ריכוז בשם זהה. אחרים, כגון לנדסברג, הוקמו במחנות הריכוז עצמם, במבני מחנות הריכוז לשעבר, שהוסבו לשימוש אזרחי. בתחילת קיומם של מחנות העקורים, הם היו מוקפים גדרות תיל ונשמרו על ידי יחידות צבא אמריקאיות ובריטיות. בתחילה לא הייתה הפרדה בין יהודים ללא יהודים. היהודים שהגיעו למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה[7] היו ניצולי שואה שהגיעו למרכז אירופה במסגרת תנועת הבריחה. מספר היהודים במחנות העקורים הגיע לכרבע מיליון. התנאים במחנות היו קשים מאוד בייחוד בעת הקמתם. היה מחסור במזון ובלבוש, הייתה צפיפות גדולה ונוצרו בעיות סניטציה קשות. רבים משורדי השואה היו חולים, בעיקר בטיפוס והיה מחסור בתרופות ובטיפול רפואי. היו גם הגבלות בתנועה. בתחילה מנות המזון בחלק מהמחנות הכילו 1,200 קלוריות ליום. בהמשך, וכתלות במפקד המחנה, המנות עלו ל-2,000 ול-2,500 קלוריות ליום.[8]
בין מחנות העקורים הגדולים היו: מחנה העקורים ברגן-בלזן, בבסיס הצבא הגרמני לשעבר אשר שכן כקילומטר מאתר מחנה הריכוז ברגן-בלזן שהועלה באש אחרי שחרורו; מנזר סנט אוטיליין, לא רחוק ממינכן, שהפך לבית חולים לניצולים בראשות ד"ר זלמן גרינברג; מחנה העקורים לנדסברג שהוקם ליד מינכן, בקסרקטין בלנדסברג, והפך למחנה עקורים למשוחררי דכאו; מחנה העקורים פלדאפינג, מחנה שבתקופת המשטר הנאצי שימש את ההיטלריוגנד ולאחר המלחמה הפך למחנה שקלט ניצולי צעדת מוות שהשתחררו בסמוך; ציילסהיים ליד פרנקפורט; וכן מחנות פרנוואלד, לייפהיים, אשווגה, אולם, ליד העיר אולם[9][10][11] ועוד.
Remove ads
היהודים במחנות – אנטישמיות ופעילות מדינית
סכם
פרספקטיבה
אנטישמיות הייתה בעיה קשה במחנות. בהתחלה רובם של העקורים היהודים היו שורדי מחנות ריכוז חולים, חלשים בגוף ובנפש ופגיעים. בני עמים שונים, בעיקר פולנים ואוקראינים, הציקו לפליטים היהודים ופגעו בהם באופן חמור. עקב האנטישמיות במחנות פרצו מהומות בין יהודים ולא יהודים. חלק מהחיילים האמריקאים ששמרו על מחנות העקורים לחמו לפני כן במשך כשנה (החל מהפלישה לנורמנדי ביוני 1944) בקרבות קשים, ולא היו פנויים נפשית להבין את מצוקותיה של האוכלוסייה היהודית הפגיעה. הם לא הבינו שמאחורי גדרות תיל נמצאים ניצולי הנאצים ולא פושעים, ועל כן מילאו את משימות השמירה בקשיחות. בנוסף, חלקם היו בעצמם אנטישמים. מידע על המתרחש במחנות העקורים הגיע לארצות הברית, בין היתר באמצעות הרבנים היהודיים בצבא ארצות הברית שפגשו את שורדי השואה במחנות.[12]
הנשיא טרומן החליט לשלוח את ארל האריסון לבדוק את מצב העקורים היהודים והלא יהודים במחנות העקורים.
דו"ח האריסון
ערך מורחב – דו"ח הריסון
בקיץ 1945 כתב ארל הריסון, שליחו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן, דו"ח על מצבם הקשה היהודים במחנות העקורים. בין הדברים שכתב היה המשפט הבא:
"אנחנו [האמריקאים שומרי מחנות העקורים] מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאינו משמידים אותם." (זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 73)
דו"ח הריסון, שהוגש לנשיא הארי טרומן, סקר את המצב במחנות העקורים ותיאר אותו כקשה ועגום מאוד. אחת ההמלצות בדו"ח הייתה להפריד במחנות את הפליטים היהודים מאלה שאינם יהודים. טרומן קיבל המלצה זו ובשלב מוקדם, חודשים ספורים בלבד לאחר שחרור מחנות הריכוז, הורה להקים מחנות נפרדים לעקורים היהודים. במחנות אלה החלו הפליטים היהודים לנהל היבטים רבים בחייהם באופן עצמאי. כמו כן תנאי החיים שופרו עקב כניסתם של ארגוני סעד יהודיים ופעילים מארץ ישראל שהחלו לפעול במחנות.
המלצה נוספת של ועדת האריסון הייתה מתן 100,000 אשרות כניסה לפלשתינה-א"י לשורדים היהודים במחנות מיד. הבריטים לא קיבלו להמלצה זו.[13]
הוועדה האנגלו-אמריקאית
בשנת 1946, כדי לא להגיע לעימות עם טרומן, מינה אטלי, ראש ממשלת בריטניה, את הוועדה האנגלו-אמריקאית ובה שישה חברים אנגלים ושישה אמריקאים. בראש הוועדה עמד ג'ון סינגלטון – שופט אנגלי. תפקיד הוועדה היה להמליץ על פתרונות לבעיית היהודים במחנות. הוועדה ביקרה במחנות העקורים, שמעה עדויות ושמעה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל. התקבלה החלטה להמליץ על מתן 100,000 אשרות כניסה לפלשתינה א"י לפליטים מיד. חברי הוועדה התרשמו כי האנטישמיות באירופה עדיין קיימת גם לאחר מלחמת העולם השנייה, וכי היא מונעת את קליטת העקורים הן במקומות מושבם והן במקומות מוצאם. ממשלת בריטניה הופתעה מההמלצה, אך לא שינתה את החלטתה בעניין "הספר הלבן"[14]
ועדת אונסקו"פ
במאי 1947 האו"ם החליט להקים ועדת חקירה שלו לבחון את שאלת ארץ ישראל ולחוות דעה בנושא פתרון בעיית העקורים היהודים באירופה. ועדת אונסקו"פ הייתה מורכבת מנציגים ממדינות שאינן קשורות לנושא ארץ ישראל, ולמאבק של העקורים היהודים להגיע אליה ולנושא המנדט. היו בה חברים משוודיה, אוסטרליה, אורוגוואי, פרו ועוד. הוועדה שמעה עדויות רבות, גם במחנות העקורים והמלצתה הייתה תוכנית החלוקה של ארץ-ישראל ופתיחת שערי הארץ לשורדי השואה.
Remove ads
תנועת הבריחה ומחנות העקורים
סכם
פרספקטיבה
תנועת הבריחה היא התנועה שניהלה וארגנה את מסעם של שורדי השואה בדרכי אירופה, שרובם רצו להגיע לארץ ישראל. הם נעו מצפון מזרח אירופה, ארצות השליטה הסובייטית, דרך ארצות המרכז, גרמניה ואוסטריה, אל ארצות הים התיכון, איטליה וצרפת. כאן, לחופי הים התיכון, חיכו לשורדים אוניות המעפילים שלקחו אותם לארץ. מחנות העקורים היו התחנות בדרך של שורדי השואה. מסע החזרה לחיים של השורדים התנהל בדרכי אירופה ברובו באופן לא לגאלי, וחשאי בעזרת זיוף ניירות וגניבת גבולות. התחנות במחנות היו ליגאליות, אך המעבר ממחנה אחד לזה הבא אחריו היה לא ליגאלי.
מספר אפרים דקל, מפקד הבריחה באירופה:
"הבריטים עצרו טרנספורט (קבוצת בורחים) של 300 איש שבאו משטטין (פולין) לליבק (גרמניה). הם הכניסום למחנה (עקורים), שמירה הייתה בעיקר ליד השער. בלילה החדירו חברינו כמה מחברי הבריחה ובעשרות מקומות נחפרו מחילות מתחת לגדר. כל 300 העצורים, עד אחד, זחלו משם והופנו למפגש שנקבע. לפנות בוקר כבר היו כולם במחנה השויגן שבאזור האמריקאי. במקרה אחר: בסוף יולי 1946 עצרו הבריטים טרנספורט של 400 איש שבאו משטטין לליבק. השמירה הייתה חזקה ולא ניתן היה להחדיר את חברינו פנימה. מפקד הבריחה במקום פנה אל מפקד המחנה ואמר לו 'היום ערב שבת על היהודים להתפלל הלילה ומחר כמעט ללא הפסק. תן להם ללכת להתפלל אחרת תפרוץ שביתת רעב על רקע דתי'. המייג'ור, שלא רצה שביתה על ידיו, העביר את כולם לבית כנסת בעיר. במוצאי שבת לא חזר איש מהם למחנה. בקבוצות קטנות העברנום לאזור האמריקאי".[15]
החיים במחנות ועצם פתיחת מחנות וסגירתם היו קשורים ותלויים בזרם השורדים שנעו בדרכי הבריחה. למשל, בחלק השני של שנת 1946, אחרי פוגרום קיילצה, זרמו לאזורי השליטה של הבריטים והאמריקאים בגרמניה ובאוסטריה רבבות יהודים.[16] חלקם יצאו מפולין דרך צ'כוסלובקיה לאוסטריה וחלקם דרך הגבול המזרחי של פולין, בעיר שטטין, לגרמניה. בחודשים יוני-נובמבר 1946, על מנת לשכן את העקורים שנמלטו מברית המועצות ועברו בדרכי הבריחה גם לגרמניה, הוקמו בה 34 מחנות חדשים לקלוט את זרם הפליטים היהודים.[17] דוגמה לקשר הישיר בין החיים במחנות למהלך מסע הבריחה אפשר לראות בבית החולים רוטשילד בווינה. בית החולים היה מחנה עקורים שנועד להכיל 1,000 איש. בתקופת הבריחה המבוהלת מרומניה, באמצע שנת 1947 שכנו בו, בפרוזדורים, במבואות ואף בחצר מעל ל-8,000 שורדים עקורים. איכות החיים ירדה באופן משמעותי.[18]
Remove ads
החיים במחנות העקורים
סכם
פרספקטיבה
השהות במחנות התארכה עקב המדיניות הבריטית של הספר הלבן. במחנות חיי היום יום היו קשים וחסרי תקווה. השורדים היו משוחררים, אך לא חופשיים.[19] הפליטים חיו בצפיפות, לרוב שוכנו באולמות גדולים, בלי פינה פרטית, בלי חדר משפחה. המזון היה דל, הלבוש בלוי קרוע וישן. חורף 1946 היה חורף קשה במיוחד ורבים סבלו מאוד מן הקור. עם זאת, השורדים היהודים החלו להתארגן במחנות לניהול חיים "נורמליים" ככל האפשר.
הוועדים
הפליטים ביקשו לבחור ועד שייצג אותם מול הגורמים האחראיים עליהם וכבר בקיץ 1945 שהבינו כי הם חייבים ועד שטיפל בענייניהם. אוכלוסיית המחנות מנתה אז מעל ל-200,000 נפש ובאופן תדיר חלו שנויים במספרם. שורדים חדשים היו מגיעים וותיקים היו עוזבים להמשיך את דרכם למחנה הבא או אל האוניות. המחנות היו מפוזרים על פני שטח גדול מאוד והיו תחת אחריותם של צבאות ממדינות שונות. היה צורך להקים ועד מרכזי שידאג מצידו להקמת ועדים אוטונומיים מקומיים. זאת גם לצורך ייצוג מול רשויות המחנות וגם לצורך טיפול בעניי השורדים. נבחר ועד מייצג ובראשו עמד זלמן גרינברג. ד"ר גרינברג, ניצול מחנה דכאו, הצליח יחד עם הרב הצבאי האמריקאי קלאוזנר להקים במנזר סנט. אוטיליין, שהיה בית חולים של הנאצים, בית חולים יהודי.[20] הוועד הנבחר היה בעל אוריינטציה ציונית.
ב-26 ביולי 1945, פחות משלושה חודשים אחרי כניעת צבאות הנאצים, קיימו במינכן מנהיגי הפליטים ועידה, בה השתתפו באי הכוח של שורדי המחנות ופעילי החי"ל מ"המרכז לגולה". הוועידה התקיימה במחנה סנט אוטליין, ואמורים היו להגיע אליה נציגים מכל המחנות. בפועל הגיעו נציגים מהמחנות שבשליטה אמריקנית בלבד. אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, שהיה אחראי על נושא העלייה, ביקר באותם ימים באירופה והיה אורח כבוד בוועידה. ביום השני לוועידה נערך טקס במקום בו החל היטלר את דרכו, מרתף הבירה במינכן. במקום זה חתמו נציגי המחנות על הצהרה. בראש רשימת החותמים מתנוססת חתימתו של אליהו דובקין. ההצהרה הייתה ביידיש ותרגומה לעברית הוא כך:
"אנו, שארית הפלטה של יהדות אירופה הגדולה שהושמדה בהמוניה, ושבניה ובנותיה נלחמו נגד האויב כפרטיזנים ביערות, בדרכים ובבונקרים של הגטו, בתוך תנועות המרי של ארצות הכיבוש. כולנו מרימים את קולנו כאומה ודורשים בראש ובראשונה לכונן מייד את ארץ-ישראל כמדינה יהודית. שנית – להכיר בעם היהודי כשותף לאומות העולם בוועידת השלום".[21]
נבחרו ועדים מקומיים למחנות שונים והחלה פעילות קהילתית מאורגנת. התקיימה פעילות מפלגתית ערה של מפלגות ציוניות, השומר הצעיר, דרור-החלוץ, בלאו-וייס, מפלגות דתיות, מפלגת הבונד ועוד. בספטמבר 1946 התקבל מסמך מהמפקדה האשית של צבא ארצות הברית באירופה ובו היא מכירה בוועד המרכזי של העקורים כנציגות נבחרת של התאחדות היהודים העקורים באזור. ניהול החיים במחנה היה אמור להיות על ידי אנשי אונרר"א, נציגי האו"ם, אולם אלה זיהו מהר את יכולת ההתארגנות והניהול הפנימי של השורדים וניהול החיים במחנה בפועל היה בעיקר בידי הוועד הנבחר ובעזרת שליחים שהגיעו מהארץ.
ביולי 1945 התכנסו במחנה פלדאפינג נציגים ממחנות שונים בגרמניה ובאוסטריה. באספה השתתפו גם נציג הבריגדה והרבנים הצבאיים האמריקאים מכס בראודה וקלאוזנר. הושמעו דוחות מן המחנות ונבחר ועד מרכזי של היהודים באזור האמריקאי. הוועד עבר למינכן ועסק בנושא הארגון במחנות.[22] בינואר 1946 יזם הוועד המרכזי את הקונגרס הציוני בבית העירייה במינכן. נכחו נציגים מאירופה כולה ובן-גוריון הגיע אליו במיוחד. הוועד הציג את פעילותו מיום הקמתו בפילדאפינג. הנהגת העקורים היהודים ראתה בציונות את התקווה היחידה להצלת שארית הפליטה ולעתידו של העם היהודי. בעיניהם. יציאת מצריים ויציאת אירופה היו אירועים מקבילים והייתה תחושה של קשר בין המסורת היהודית למציאות חייהם.[13] ניצולים רבים שהחלו לנוע מערבה ושכנו בסמוך לגבול פולין–גרמניה החלו להקים בתי חינוך ובתי חולים כדי לטפל בניצולים הפצועים שהגיעו איתם, בתי ילדים, בתי ספר וחוות להכשרה חקלאית. כל זאת מתוך רצון להכין את עצמם לחיים חדשים. הג'וינט פעל בקרב העקורים וסייע במזון, ביגוד ומימון המפעלים החינוכיים. הג'וינט אף הקצה כספים לארגון העלייה המחתרתית לארץ-ישראל.[23][24]
התא המשפחתי
רוב השורדים איבדו את משפחותיהם בשואה. במחנות העקורים מספר הילדים מתחת לגיל חמש היה מועט מאוד. רק כשלושה אחוזים משורדי השואה במחנות היו בין הגילים 6–17. המסע הנפשי של בחירה בחיים לאחר האובדן וחווית הבדידות הקשה יצרו אצל השורדים צורך בנישואין והקמת משפחה. החל גל נישואין במחנות. אנשים לא רצו להיתו לבד, והתחושה הייתה "הנה יש מישהו בעולם שהוא שלי ואני שלו". בין השנים 1946–1948 שיעור הילודה במחנות הוערך כשיעור הגבוה בעולם.[11]
חינוך
שני הדברים הראשונים שהוקמו בכל מחנה היו בית ספר ובית כנסת. נושא החינוך היה מורכב ומסובך. הידע של הילדים היה ברמות שונות מאוד – חלק מהילדים, שהסתתרו ביערות או שרדו מחנות, לא ידעו אפילו קרוא וכתוב וחלק אחר, הילדים שהוסתרו במנזרים, למדו באופן מסודר. בבית הספר היו ילדים מארצות שונות דוברי שפות שונות ועלתה שאלה של מה תהיה השפה בה ילמדו. תחילה ניסו להפוך את היידיש לשפה המשותפת, אך מהר הוחלט שכולם ילמדו בעברית. אחרי השבר הנורא של השואה לילדים רבים היו בעיות של ריכוז, משמעת, אמון במבוגרים, דיכאון, פחדים ובעיות התנהגות. בנוסף, התחלופה של ילדים בכיתות הייתה גבוהה. ילדים באו במסגרת הבריחה מהארצות השונות, וילדים עזבו, להמשיך את הדרך במסע לארץ ישראל. במחנות היה מחסור רב בכיתות לימוד, בספרי לימוד, במחברות, בעפרונות ובציוד למידה.
לא תמיד נמצאו מורים בעלי הכשרה להוראה. פעמים רבות המורים היו אנשי מקצועות שונים, למשל, מהנדס יכול היה ללמד חשבון, או בעלי ידע בשפה העברית ללמד מה שהם יכלו. עם הזמן התחילו להגיע למחנות מורים בעלי הכשרה מארץ ישראל, מארצות הברית ומבריטניה ורמת הלימודים עלתה. בנוסף ללימודי קרוא וכתוב ומקצועות בסיסיים הוכנסו לתוכנית הלימודים שיעורים בנושאי יהדות וארץ ישראל, כגון: היסטוריה יהודית, לימודי עברית וגאוגרפיה ישראלית. ילדים רבים לא ידעו דבר על יהדות, לעיתים מאחר שבאו ממשפחות מתבוללות או עקב כך שהיו במהלך המלחמה במנזרים או אצל משפחות נוצריות. לבני הנוער התקיימו גם לימודים שמטרתם הייתה הכשרה לחיי העבודה ולמקצועות הנחוצים לכשיגיעו לארץ, כגון תפירה, ספרות וחייטות.[11]
בבתי הספר היה דגש חזק על ערכים של ציונות ואהבת הארץ. הוקמו מרכזי הכשרה חלוצית ופעילות תרבותית חינוכית ציונית. הוקמו מרכזי שיקום, הכשרה מקצועית.
תרבות ועיתונות
"ביוני 1945 ברייכנבך התקיימה ועידה של יהודים מקומיים שייצגו ועדים של משוחררי מחנות עבודה ומחנות ריכוז. בכנס השתתף קפיטן בורוזוב, גיבור ברית המועצות, נציג הצבא האדום. הוא התרגש ואמר: 'עם מוזר אתם, יהודים. חלק מכם שוחרר מן המחנות, הייתם חולים, שבורים, קרועים, רעבים וכמעט מתים. והנה יושבים אתם היום בוועידה ועוסקים בתרבות, תיאטרון, בתי ספר וחינוך לילדים. עם מוזר. עם כזה חי בעבר, חי כיום ולעולם לא ייכחד"[25]
במחנות התפתחו חיי תרבות עשירים קמו להקות תיאטרון שהופיעו במחנות השונים. פעלו תזמורות, מוזיקאים עשו מוזיקה ואנשים באו להקשיב לקונצרטים. הוקמו תחנות רדיו. הייתה פעילות ענפה של הוצאה לאור של עיתונים רבים ופורסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש.. העיתונים היו לא רק מקור מידע אלא גם אפשרו לעקורים להביע את דעותיהם. כמעט בכל מחנה היה עיתון ובו דיווחים פוליטיים על המחנות מהעולם ומארץ ישראל. בעיתונים תוארו חוויותיהם של השורדים, נכתבו מאמרים רבים, פורסמו מודעות לחיפוש קרובים, הודיעו על שמחות והתפרסמו פעילויות ספורט ותחרויות שונות, גם בין מחנות שונים.[26][11]
הציונות היוותה חלק דומיננטי מחיי היום יום במחנות ואחת מדרכי הביטוי לכך הייתה הצגת מחזות יהודיים קלאסיים הממחישים את חוויות הגטאות ומחנות הריכוז. בהצגות ניתן ביטוי לחלומות על ארץ ישראל. בוגרי תנועות הנוער הציוניות היו מאורגנים, פעילים ודרשו להעלות את היהודים לארץ ישראל על מנת למנוע את פיזורם בארצות אירופה.[26][11] דרך נוספת לביטוי הרגשות אל ארץ ישראל הייתה תרומה לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל, למרות המצב הכלכלי הקשה.
הוקמו אגודות ספורט ואף התקיימו תחרויות ספורט בין המחנות השונים.
דת
הקהילות האורתודוקסיות שנוצרו במחנות העקורים הקימו בתי ספר דתיים וישיבות ודאגו לקיום החגים היהודיים על כל המנהגים הדתיים המאפיינים אותם. בנוסף, פעלו ארגונים שסיפקו צורכי דת. אחד הנושאים חשובים היה התרת עגונות, עניין מורכב ומסובך.
קיבוצי ההכשרה
בתוך מחנות העקורים הוקמו קיבוצי הכשרה בהם המשיכו את המסורת הציונית של הקיבוצים הציונים ואת ההכשרות החלוציות שהיו בהם. מטרת הקיבוצים הייתה להכין את השורדים לעלייה לארץ ישראל. קיימו שיעורי עברית, שיעורים על היסטוריה ארץ ישראלית והכשרה חקלאית. הקיבוץ הראשון היה קיבוץ בוכנוואלד שנוסד בקיץ 1945.[11]הם שאפו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. הם הקימו 45 קיבוצי הכשרה, לצד מחנות העקורים, בהם התכוננו לקראת עלייתם לארץ ישראל. חברי קיבוץ בוכנוואלד הגיעו לארץ והקימו את קיבוץ נצר סרני.
זיכרון והנצחה
במחנות חשו הניצולים רצון להנציח ולהזכיר את יקיריהם ואת מאורעות השואה, והיו מהראשונים לעשות זאת. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה.[27] הם עשו זאת דרך העלאת עדויות על הכתב ופרסומם בעיתונות. את יקיריהם הנציחו בספרי "יזכור" ובקיום טקסים לזכרם. בנוסף הקימו אנדרטאות ומצבות לזכר יקיריהם.[11]
Remove ads
תנועות נוער
מלחמת העולם השנייה הפסיקה כמעט לגמרי את פעילות תנועות הנוער היהודיות. מרבית הילדים ובני הנוער נרצחו בשואה. חלק קטן מן הילדים ובני הנוער שניצלו, עברו חוויות קשות במהלך המלחמה, חלקם התייתמו וחלקם לא ידעו את גורל הוריהם. הם סבלו מרעב וממחסור, ולעיתים זהותם הדתית לא הייתה ברורה לאלה מהם ששהו זמן ממושך במנזרים או בבתי משפחות נוצריות. מכאן עלתה חשיבות הקמת תנועות נוער במחנות. זאת כדי לגרום לבני הנוער במחנות ללמוד על זהותם, להבין את מקומם מבחינה דתית, יהודית, ציונית וחברתית.
הבולטות בתנועות הנוער היהודיות היו תנועת "תכלת לבן" בגרמניה, ותנועות "השומר הצעיר", דרור החלוץ וגורדוניה במזרח אירופה. צעירים דתיים סברו שאין לעזוב את המסורת היהודית, וניתן לקיים פעילות של תנועת נוער תוך כדי שמירה על המסורת בשילוב רעיונות ציוניים וחלוציים. בעקבות רוח זו, הוקמו תנועת נוער שחינכו את חבריהן על פי עקרונות חינוך תנועת הצופים, וחלוציות ציונית דתית. בפולין הוקמו תנועת "בני עקיבא" ותנועת "השומר הדתי" שהייתה תחליף דתי לתנועת "השומר הצעיר".[28]
Remove ads
סגירת מחנות העקורים
הבריטים לא אפשרו את עלייתם של היהודים במחנות לארץ ישראל, והשהות שם התארכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיקה ההעפלה הבלתי ליגאלית. השורדים נשארו במחנות וחיכו, חלקם בתנאים קשים, לסיום המלחמה. עם הקמת מדינת ישראל הגיע גל גדול של שורדים שהובאו לארץ, והפעם כעולים על פי חוק השבות. בתקופה זו השתנו גם חוקי ההגירה בארצות הברית וחלק מהעקורים היגרו לשם. רוב המחנות נסגרו בשנת 1950, על פי הכלל של אונרר"א, שהגדרה של אדם כפליט היא לחמש שנים בלבד. מעט מחנות המשיכו לפעול, ובשנים 1953–1954 נסגרו סופית.
Remove ads
רשימת מחנות בגרמניה
סכם
פרספקטיבה
בטבלה הבאה מוצגת רשימת מחנות העקורים ומחנות הבריחה בגרמניה באזורי השליטה של בעלות הברית. הרשימה לא כוללת מחנות בהם רוב העקורים לא היו יהודים ומחנות בהם שהו פחות מ-50 פליטים.
שמות המחנות מצוינים באותיות לטיניות. לכל מחנה מצוין באיזה אזור בגרמניה הוא נמצא. האזורים הם על פי החלוקה של הצבא האמריקאי בספטמבר 1946. מצוינים גם השנים בהן פעל המחנה, והמספר הגדול ביותר של שוהים במחנה בזמן מסוים.
אוכלוסיית השוהים במחנות השתנתה תדיר, לפעמים במהלך של חודשים. עקורים חדשים הגיעו למחנה בדרכם לארץ ישראל ועקורים ותיקים עזבו והמשיכו הלאה למחנה הבא או למעבר הגבול הבא. לדוגמה, מספרי השוהים במחנה איינרינג ב-31 בדצמבר 1945 היה 300 איש, ב-31 במאי 1946 325 ועוד 800 איש במעבר (טרנזיט), ב-19 באוקטובר 1946 3,613 איש וב-3 באוקטובר 1947 375. בסוף ספטמבר 1947 המחנה נסגר התושבים שנשארו הועברו למחנה לאכפילד.[29]
Remove ads
לקריאה נוספת
- דוד בן גוריון, ביקורים בגיא ההרגה: ביקוריו של דוד בן גוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה: זיכרונות מן העיזבון - ספטמבר 1944- אוקטובר 1946, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014(הספר בקטלוג ULI)
- יואל רפל, בריחים של שתיקה, משרד הביטחון ומשואה, 2000
- כוכבי, עקורים ופוליטיקה בינלאומית, עם עובד, 1992
- עירית קינן,לא נרגע הרעב, עם עובד, 1969
- אהרון אפלפלד, האיש שלא פסק לישון, כנרתזמורה ביתן, 2021
- Harrison, E.G., The Plight of the Displaced Jews in Europe. A Repot to President Truman. Washington, 1945
- ציפורה שחורי-רובין, "לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" גן ילדים במחנה העקורים ברגן בלזן: מקרה מבחן, 1948-1946
- ישראל טיר, במדבר של יציאת אירופה, סגולה, מגזין ישראלי היסטוריה, אורטובר, 2023
- 2013 ,13:978-0615806990 Eli Blankfeld, After Germany's Fall, Acolleftions of articles published In Jewish press durig the years 1946-1953, ISBN
Remove ads
קישורים חיצוניים
- יצחק מנדל, למה יהודים חזרו לחיות במחנות אחרי השואה, "כאן מציינים ", כאן 11 (סרטון)
- ילדים במחנה העקורים פרנוואלד, גרמניה, אפריל 1946, באתר יד ושם
- פתיחת יריד הקרן הקיימת במחנה העקורים בפוקינג, גרמניה, דצמבר 1947, באתר יד ושם
- יהודים במחנה העקורים לנדסברג, פברואר 1948, באתר יד ושם
- קבוצת נוער במחנה העקורים דגנדורף בגרמניה, ינואר 1946, באתר יד ושם
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads