משבר החוב של יוון

משבר החוב של יוון הוא משבר כלכלי, שהתרחש ביוון החל מסוף שנת 2009. הוא היה מוקד מרכזי של משבר החוב האירופי. המשבר החל כתוצאה של המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 בצירוף בעיות מבניות וחולשה של הכלכלה היוונית. בעקבות המשבר נכנסה יוון למיתון ממושך שבמהלכו התכווץ התוצר הלאומי ביותר מ-20%. שיעור החוב הציבורי ביחס לתוצר עלה באופן חד, ושיעור האבטלה הגיע בשיאו (קיץ 2013) ליותר מ-25% מכוח העבודה. בעקבות המשבר, שאיים על יציבות כלכלות אחרות באירופה, יוון נאלצה לבקש סיוע ממדינות האיחוד האירופי ומקרן המטבע הבינלאומית ולהסכים לתנאים של מספר תוכניות חילוץ. במסגרת תוכניות החילוץ, שהאחרונה מביניהן הסתיימה בקיץ 2018, יוון קיבלה סיוע בסכום קרוב ל-300 מיליארד אירו ונאלצה להנהיג רפורמות ותוכניות צנע, שכללו קיצוצים חדים בתקציבי הרווחה, בתנאי הפנסיה ובהעסקה במגזר הציבורי.

החוב הציבורי של יוון משנת 1977, לעומת החוב הציבורי הממוצע של מדינות גוש האירו.

המשבר ומדיניות הצנע הביאו להשלכות חברתיות קשות. יותר משליש מאזרחי יוון הוגדרו כנתונים בסכנה לעוני, ולפי דו"ח של ה-OECD כ-1.5 מיליון אזרחים יוונים חיו בתנאי עוני קיצוני בשנת 2017. תנאי הפנסיה של מרבית אזרחי יוון נפגעו באופן משמעותי ומספר האזרחים החיים ללא קורת גג גדל פי 4 בתוך מספר שנים. תקציבי הממשלה לשירותי חינוך, בריאות ורווחה הופחתו, דבר שהוביל להידרדרות בשירותים ובקצבאות, להרעה בנגישות ובאיכות של מוסדות חינוך ציבוריים, ולהגעת מערכת הבריאות הציבורית לסף התמוטטות. דו"חות ומחקרים שעוסקים בבריאות הציבור הצביעו על הידרדרות חריפה בבריאות הנפש, על עלייה במספר האזרחים הסובלים מדיכאון קליני ועל עלייה של 40% במספר ההתאבדויות בשנים 2015-2010.^[1][2]

שנות המשבר, במהלכן נערכו במדינה מספר מערכות בחירות, משאל עם, ומספר רב של שביתות והפגנות, היו גם שנים רצופות במשברים פוליטיים.

רקע

ערך מורחב – כלכלת יוון

בשני העשורים שקדמו למשבר, כלכלת יוון הייתה במגמה כללית של צמיחה. התוצר הלאומי הגולמי (באדום, ציר השמאלי) הלך וגדל. לצד זאת החוב הציבורי (שחור, ציר שמאלי) ושיעור החוב הציבורי ביחס לתוצר (ורוד, ציר ימני) עלו גם כן. עם פרוץ המשבר, הכלכלה היוונית נכנסה למיתון והחוב המשיך לעלות.

יוון הצטרפה לקהילה הכלכלית האירופית ב-1 בינואר 1981. מתוקף כך היא הפכה לאחת החברות באיחוד האירופי לאחר הקמתו ב-1992. מטבע האירו הושק ב-11 ממדינות האיחוד ב-1 בינואר 1999. הקריטריונים להצטרפות לגוש האירו קבעו שעל המדינות המצטרפות להראות אינפלציה נמוכה מ-1.5%, גירעון תקציבי נמוך מ-3% ויחס חוב לתוצר נמוך מ-60%. ב-1999 יוון לא עמדה בקריטריונים ולא צורפה למטבע.^[3] בהמשך יוון הציגה שיפור בנתונים הכלכליים וכתוצאה מכך, צורפה לשוק האירו ב-1 בינואר 2001. מאוחר יותר התברר כי יוון סילפה נתונים על מנת להצטרף לאיחוד. כך למשל, יוון הצליחה להסתיר חלק מהחוב הציבורי.

במהלך שני העשורים שקדמו להצטרפותה לגוש האירו, יוון סבלה מאינפלציה גבוהה, חוב גבוה ביחס לתוצר, צמיחה נמוכה, ושורה של משברים הקשורים בשער החליפין של המטבע המקומי.^[4] התקווה של היוונים הייתה שהצטרפות לגוש האירו תעזור לייצב את האינפלציה ותיצור תנאים נוחים יותר לצמיחה. עד שנת 2008 ציפייה זו אכן התגשמה ברובה. ההצטרפות לאירו אפשרה ליוון ללוות כסף בריבית נמוכה יחסית. בעוד שבשנות התשעים יוון נדרשה לעיתים לשלם ריבית של כ-10% או יותר על חלק מההלוואות שלה, מצבה החדש אפשר לה ללוות בריבית של 2-3%.^[3] מצב זה עודד את המדינה ללוות יותר, אך במקביל עלויות מימון החוב ירדו והתוצר הלאומי גדל. בין 2001 ל-2008 ההשקעה הפרטית ביוון עלתה, התוצר הלאומי הריאלי של יוון גדל בקצב ממוצע גבוה של 3.9% בשנה והאינפלציה ירדה לפחות מ-4%.^[5][6]

לצד השיפור בנתוני הצמיחה והאינפלציה, מצב החוב של יוון לא השתפר ואף החמיר בשנים שקדמו למשבר. הסיבה המיידית למצב זה הייתה מדיניות הרחבה פיסקלית שלא לוותה בשמירה על גירעון נמוך. ההוצאה הציבורית כאחוז מתוך התוצר הלאומי הייתה במגמה כללית של עלייה, בעוד שההכנסה הציבורית ממסים כאחוז מהתוצר הייתה במגמה של ירידה. אחת הסיבות להוצאה הציבורית הגבוהה הייתה מערכת פנסיה לא יעילה וגיל פרישה ממוצע נמוך בהשוואה למדינות אירופאיות אחרות. מצד ההכנסות, המדינה סבלה ממערכת מיסוי מסואבת, התחמקות של אזרחים מתשלום מיסים, ואי-אכיפה של חוקי מס בשנים של בחירות.^[7] מצב זה השתקף בנתונים לא מחמיאים של גירעון תקציבי שנותר לאורך התקופה גבוה מ-4.5% (בניגוד לשאיפה המוצהרת לגירעון נמוך מ-3%). החוב של יוון כאחוז מהתוצר הלאומי ירד למשך תקופה קצרה בין 2001 ל-2003 מ-103.7% ל-97.4%; אולם, בשנים שלאחר מכן הוא החל לעלות עד לרמה של 113% ב-2008 ו-129.3% ב-2009.^[8] החוב הגדול הפך את יוון לפגיעה במיוחד בתרחיש של משבר בינלאומי. כל עוד המצב הבינלאומי אפשר להמשיך ללוות בעלות נמוכה יחסית, יוון הייתה יכולה להמשיך לממן את עלויות החוב שלה, אך עלייה משמעותית בעלויות המימון הייתה מעמידה את הכלכלה בסכנה של חדלות פירעון – כלומר, בסכנה של חוסר יכולת להחזיר חובות בזמן.

שיעורי הצמיחה של יוון הצביעו לכאורה על התחזקות של הכלכלה. עם זאת, שיעורי הצמיחה הגבוהים הובלו בעיקר על ידי צריכה מקומית (הן ציבורית והן פרטית), שהייתה תלויה בהמשך הלוואת הכספים. כלפי חוץ הכלכלה היוונית לא הצליחה להגביר את התחרותית אל מול היצרנים האחרים באירופה ובעולם. מצב זה הוביל להידרדרות של החשבון השוטף.^[9]

בנוסף לבעיית החוב, המשק היווני סבל מבעיות מבניות שהתבטאו בקושי לקיים כלכלה המבוססת על תחרות. התעשייה היוונית לא התמקדה בתחומים הנסמכים על הון אנושי גבוה. ההוצאה על מחקר ופיתוח הייתה נמוכה משמעותית מהממוצע באירופה ומדדים בינלאומיים הראו שמערכות החינוך וההשכלה הגבוהה מניבות הישגים נמוכים בהשוואה למדינות אחרות באירופה. הפריון לשעת עבודה ביוון היה נמוך בכ-44% מהממוצע במדינות האירו ואילו עלות העבודה ליחידה הייתה במגמה של עלייה חדה.^[10]

לטענת כלכלנים מסוימים, יוון סבלה גם מבעיות בתרבות הפוליטית שהתבטאו בקשיים בריסון מדיניות של הרחבה פיסקלית. הכלכלן זוכה פרס נובל אדמונד פלפס, למשל, טען כי שורש המשבר של יוון הוא בכלכלה המתאפיינת בקליינטליזם וקרוניזם, כלומר ניהול מדיניות כלכלית בהתאם לשאיפת הממשלה לזכות בהצבעות ולהעניק טובות. בעיות של שחיתות, הן במגזר הציבורי והן בפרטי, תרמו גם הן למצב הרעוע ולרמה נמוכה של תחרות.^[11][12]

פרשנים אחרים טוענים שהמקור העמוק למשבר הוא דווקא הכלכלה הניאוליברלית ויחסי הכוחות בין מדינות חזקות בגוש האירופי, כגון גרמניה וצרפת, לבין מדינות בפריפריה של האיחוד, כגון יוון, פורטוגל, אירלנד וספרד.^[13] הצטרפות יוון לשוק האירו סייעה לאספקטים מסוימים של הכלכלה, אבל כתוצאה מהמהלך יוון איבדה את היכולת לנהל מדיניות מוניטרית באופן עצמאי. יוון לא יכלה להתמודד עם בעיות התחרותיות של הכלכלה המקומית על ידי פיחות של שער החליפין.^[10]

תחילת המשבר

השוואה בין המשבר הגדול בארצות הברית (כחול, תל"ג ב-1929 = 100) לבין המיתון ביוון (כתום, תל"ג ב-2007 = 100). התרשים מראה שהמיתון ביוון הוא עמוק כמו המיתון בארצות הברית, אך ארוך ממנו בהרבה.^[14]

הסכנה שבאחזקת חוב גבוה התפתחה לכדי משבר כלכלי חריף לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21. בשנת 2008 המשבר הכלכלי, שהחל בארצות הברית והפך במהרה למשבר בינלאומי, הביא את יוון לסף קריסה כלכלית. תוצאה מיידית של המשבר הייתה האטה בענפים מרכזיים של הכלכלה היוונית, כגון תיירות והובלה ימית.^[10] באוקטובר 2008 הבנק המרכזי ביוון שיגר לפרלמנט ולממשלה היוונית מסמך בו הוא קבע כי דרושים צעדים דחופים. הבנק הודה כי "בצירוף הנסיבות הקשות הנוכחיות של הכלכלה הגלובלית, חוסר האיזון המקרו-כלכלי של הכלכלה היוונית וחולשותיה המבניות הופכים למשמעותיים יותר. הצירוף של הגורמים שתמכו בצמיחה מהירה שנמשכה 13 שנים ללא הפרעה מאבד בהדרגה את כוחו".^[15] באותו החודש חלה הידרדרות חריפה בחומרת המשבר הבינלאומי (לאחר הקריסה של ליהמן ברדרס באמצע ספטמבר של אותה השנה). למרות ההידרדרות, ולמרות האזהרות שהבנק היווני וגורמים חיצוניים שיגרו לממשלה, ההערכות של המוסדות היווניים נותרו אופטימיות ביחס לחומרת המשבר. למשל, בתחזיות שהוגשו למוסדות האירופאים בסוף ינואר 2009, שם נצפה כי הכלכלה היוונית תמשיך לצמוח בקצב של 1-2% בשנים 2009–2011 ושהגירעון הציבורי ילך וירד באותן השנים ביחס לתוצר הלאומי.^[16]

במקביל להתפתחויות אלה, גם המצב הפוליטי ביוון הפך ללא יציב: בדצמבר 2008 כוח של המשטרה היוונית הרג תלמיד בן 15 בשם אלכסנדרוס גריגורופולוס;^[17] התקרית הציתה הפגנות ומהומות נרחבות שנמשכו מספר שבועות באתונה ובערים יווניות נוספות.^[18]

בעוד שחומרת המשבר הלכה והתבהרה במהלך 2009, האמינות של הממשלה והמוסדות הכלכליים היווניים נפגעה. ב-2 בספטמבר 2009 ראש הממשלה קוסטס קרמנליס קרא להקדמת הבחירות. הבחירות נערכו ב-4 באוקטובר ויורגוס פפנדראו הפך לראש הממשלה. זמן קצר אחרי עלייתו לשלטון גילה פפנדראו שהמצב הכלכלי של המדינה קשה בהרבה ממה שדווח קודם לכן. יוון הציגה נתונים חדשים לפיהם הגירעון עומד על 12.7% מהתוצר הלאומי, לעומת 6.7% שדווח קודם לכן.^[19] זמן קצר לאחר מכן עודכן הנתון ל-13.6% ולאחר מכן ל-15.4%. בנוסף, אחרי שנים של צמיחה כלכלית גבוהה התוצר הלאומי של יוון ירד ב-3.2% והכלכלה נכנסה רשמית למיתון.^[20] הנציבות האירופית הודיעה כי היא פותחת בחקירה של אמינות הנתונים המסופקים על ידי יוון.

ההבנה כי ממשלות יוון סילפו את הנתונים הכלכליים של המדינה הביאה למשבר אמון ולביקורת חריפה.^[21] סוכנויות הדירוג הורידו את דירוג האשראי של יוון באופן דרמטי. ב-22 באוקטובר סוכנות הדירוג פיץ' הורידה את דירוג האשראי של המדינה מרמה של A לרמה של -A. בדצמבר של אותה השנה הדירוג הורד שוב ל-+BBB.^[22] בינואר 2009 גם S&P הורידה את הדירוג את הדירוג לרמה של -A ובאפריל 2010 היא עדכנה את הדירוג של יוון ל-+BBB.^[23] להורדת הדירוג הייתה משמעות כלכלית גם כיוון שהיא הביאה לעלייה בריבית על הלוואות וגם כיוון שהיא משקפת ותורמת לתחושה של חוסר אמון בכלכלה היוונית.

תוכניות החילוץ הראשונה ומדיניות הצנע (2010–2011)

ראש ממשלת יוון יורגוס פפנדראו ונשיא הנציבות האירופית חוזה מנואל בארוסו בפגישה בבריסל ב-20 ביוני 2011.

בינואר 2010 הממשלה היוונית עדיין ניסתה לשדר לעולם יציבות והבטיחה כי יוון תטפל בעצמה במצב הכלכלי.^[24] אולם, ככל שממדי המשבר נחשפו, האמון של הציבור, המוסדות הכלכליים ושחקנים פרטיים ירד. בשנת 2010 הגיע שיעור אבטלה לכמעט 10%, יחס חוב-תוצר עלה ל-125% ונרשמה צמיחה שלילית של 0.3%-.^[25]

כלי התקשורת בעולם החלו לדווח על פשיטת רגל אפשרית של המדינה והתגבר החשש כי המשבר ביוון יהפוך למשבר עבור האיחוד האירופי כולו. ב-2 בפברואר הכריז ראש ממשלת יוון כי מדינתו תקבל על עצמה שינויי מדיניות חריגים, שמשמעותם אימוץ תוכנית צנע. הצעדים שהממשלה אמצה כללו קיצוץ של 10% בתשלומי השכר במגזר הציבורי, העלאה של גיל הפרישה, העלאה של מחיר הדלק והבטחה לפעול כנגד העלמות מס. ראש הממשלה טען כי צעדים אלה יאפשרו למדינה לצמצם את הגירעון ממצבו הנוכחי (שאז עדיין דווח כ-12.7% מהתוצר) לרמה של 3% המקובלת באיחוד האירופי.^[26][27] תוכנית הצנע שהממשלה היוונית הציעה זכתה לתמיכה מצד הנציבות האירופית ומצד מנהיג המפלגה השמרנית ביוון, אנטוניס סמאראס (שהיה באותה תקופה באופוזיציה); עם זאת, התוכנית ספגה ביקורת מצד המפלגה הקומוניסטית וקבוצות שמאל אחרות, שאף קיימו הפגנות ברחבי המדינה.

ההבנה שהתגבשה במוסדות האירופים הייתה שהמשבר ביוון, באירלנד, ובמדינות אחרות באיחוד עשוי להפוך למשבר כלכלי ופוליטי באיחוד האירופי כולו, ביטוי לתלות הגומלין של השווקים ושל המערכת הבנקאית במדינות שונות ברחבי אירופה. עם זאת, בקהילה האירופית לא היו מכניזם ופרוצדורות ברורים לתמיכה פיננסית בשעת חירום כלכלית, ואלה התהוו תוך כדי המשבר. ב-25 במרץ 2010 ראשי המדינות נפגשו בבריסל והכריזו על תמיכתם במאמצי הממשלה היוונית. המנהיגים ציינו שלא התקבלה בקשה לתמיכה מצד יוון, אך הם הכריזו כי מדינות אירופה נכונות לקחת צעדים משותפים לצורך ייצוב המצב הפיננסי. הם הכריזו גם על הקמה של מכניזם לתמיכה הדדית המבוסס על הלוואות בילטרליות המתואמות על ידי הבנק המרכזי האירופי, זאת בנוסף למימון מצד קרן המטבע הבינלאומית. המנהיגים הדגישו שהמכניזם החדש מיועד להיות מפלט אחרון בשעת משבר, ושמצופה מכל המדינות החברות באיחוד לתרום לו על פי 'מפתח ההון' של הבנק המרכזי האירופי.^[28][29]

ב-23 באפריל הממשלה היוונית הגישה בקשה רשמית לסיוע ממדינות האיחוד. מעט יותר משבוע לאחר מכן שרי האוצר של האיחוד האירופי הגיעו להסכמה על פרטי תוכנית הסיוע שהוכרזה רשמית ב-7 במאי. התוכנית כללה הקמת קרן סיוע בגובה 110 מיליארד אירו (146 מיליארד דולר), אשר תתואם על ידי הבנק האירופי המרכזי ותורכב מהלוואות של מדינות אירופיות ובראשן גרמניה. ב-9 במאי קרן המטבע הבינלאומית החליטה רשמית על הענקת הלוואה בגובה 30 מיליארד אירו למשך 3 שנים. כתנאי להבטחת המימון נדרשה יוון לאמץ מדיניות צנע נוקשה כדי להשתלט על הגירעון, כולל קיצוצים בשכר, הקפאת פנסיות והעלאה של מס הקנייה מ-21 ל-23 אחוז. הוחלט כי על יישום התוכנית יפקחו הנציבות האירופית, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית.^{[30][31][32][33]}

הבנק האירופי ביצע את העברת הסיוע ליוון בהדרגה. ב-18 במאי יוון קיבלה את ההעברה הראשונה על סך 14.5 מיליארד אירו. ב-19 באוגוסט בוצעה העברה שנייה בשווי 9 מיליארד אירו, מתוכם 2.57 מיליארד הועברו מקרן המטבע העולמית. ב-23 בנובמבר אושרה ההעברה שלישית בגובה 9 מיליארד אירו.^[34] ההעברה הרביעית, בגובה 15 מיליארד אירו, אושרה ב-24 בפברואר 2011.^[35]

תוכנית הצנע ומחאה ב-2010

אזרחים ביוון מוחים על מדיניות הצנע מול בניין הפרלמנט היווני באתונה ב-29 במאי 2011.

מנקודת המבט של מנהיגי אירופה התוכנית שיקפה מצד אחד את התלות ההדדית והסולידריות בין מדינות אירופה, ומצד שני את האחריות הספציפית של כל מדינה לקיום מדיניות פיננסית בת קיימא.^[31] אולם, לא כולם הסכימו עם פרטי התוכנית. מחד, מתנגדי התוכנית ברחבי אירופה טענו שהתוכנית מענישה אזרחים של מדינות שניהלו מדיניות פיננסית אחראית על חוסר האחריות של אזרחים ופוליטיקאים במדינות אחרות. בגרמניה, שנאלצה לשאת באחוז הגבוה ביותר של הוצאות תוכנית החילוץ (28%), נשמעה ביקורת מסוג זה.^[33] מאידך, אזרחים ביוון וברחבי אירופה התנגדו לתוכנית בשל גזירות הצנע הקשות כלפי יוון. מבקרי התוכנית מכיוון זה טענו כי הגזירות עשויות להקשות על ההתאוששות במקום לעזור לה (זו הייתה הטענה של הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, למשל).^[36] עוד נטען כי הן יפגעו באזרחים היוונים באופן לא מתקבל על הדעת. חלק ממתנגדי תוכנית הצנע התארגנו בתנועה "דמוקרטיה ישירה עכשיו!" ששאבה השראה ותמיכה מתנועות מחאה בספרד, מהאביב הערבי וממקומות אחרים באירופה.^[37]

נשיא ארצות הברית ברק אובמה כתב בזכרונותיו שבאופן לא צפוי השגת יציבות כלכלית ביוון הייתה ב-2010 לאחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ האמריקאית. הוא האשים מנהיגים אירופאיים באימוץ עיקש של מדיניות צנע, בניגוד לריאיות שהראו שמדיניות זו אינה יעילה. לפי אובמה, האירופאים גיבשו תוכנית הצלה בהיקף מתאים עבור הכלכלה היוונית רק כאשר חומרת המשבר הייתה כבר ברורה לכל, ולא נותרה להם ברירה אלא להכיר במציאות. גם תוכנית הצלה זו "כללה מדיניות צנע, אשר כל המעורבים בדבר ידעו שתהיה מכבידה מידי ליישום עבור הממשלה היוונית". המדיניות האירופית, לפי אובמה, נבעה מכך שעבור האירופאיים המשבר היה גאופוליטי באותה מידה שבה הוא היה משבר פיננסי; הוא הקצין את המחלוקות והבדלים בזהויות הלאומיות בתוך האיחוד האירופי, והממשלות האירופאיות היו זקוקות ל"כיסוי פוליטי" על מנת לאשר את התוכנית.^[38]

צעדי הצנע שקיבלה על עצמה הממשלה היוונית התרחבו בהדרגה ואושרו על ידי הפרלמנט במספר שלבים:

• ב-9 בפברואר 2010 אושרה בפרלמנט חבילת הצנע הראשונה שכללה הקפאת שכר במגזר הציבורי וקיצוץ של בונוסים ב-10%. נקבע עוד שמשכורות של בכירים יוגבלו ל-5,000 אירו (6,890 דולר). התוכנית הייתה אמורה לחסוך כ-800 מיליון אירו לפי ההערכות באותו הזמן.^[39][40]
• חבילת הצנע השנייה אושרה על ידי הפרלמנט ב-5 במרץ 2010 ויצאה לפועל ב-13 במרץ. התוכנית, שהייתה רחבה בהרבה מהראשונה, הייתה אמורה לחסוך 4.8 מיליארד אירו (6.5 מיליארד דולר) של הוצאה ממשלתית.^[41] החוק שהתקבל כלל צעדים רבים. בין השאר הוא כלל קיצוץ נרחב בשכר של עובדים במגזר הציבורי ובפנסיות, עלייה במע"מ, עלייה במיסוי על הדלק, קיצוץ בונוסים של עובדים בחגים (צעד שעל פי האקונומיסט משמעותו הייתה קיצוץ של משכורת בשווי שכר חודשי עבור כ-700,000 עובדים במגזר הציבורי), ועלייה במיסוי על יבוא מכוניות.^[42]
• חבילת הצנע השלישית, כללה את הצעדים הכואבים ביותר שננקטו עד אז לצורך ייצוב המשק היווני. החבילה התגבשה מחלק מעסקת הסיוע של יוון עם מדינות האיחוד. היא כללה הקפאה של תשלומים לכל עובדי המגזר הציבורי, קיצוץ במשרות ובמשכורות, ביטול או קיצוץ של בונוסים שנתיים, העלאת האחוז של העובדים שחברות פרטיות יכולות לפטר על פי חוק בכל חודש מ-2% ל-4%. בתחום הפנסיה, הרפורמות שהוצעו במסגרת החבילה נועדו למנוע ככל האפשר יציאה לפנסיה מוקדמת. הרפורמה יצרה קשר בין אורך החיים הממוצע לבין גיל הפרישה, כך שבטווח הארוך גיל הפרישה צפוי היה לעלות. בנוסף, נקבע מינימום של 40 שנות עבודה כתנאי ליציאה לפנסיה. בגזרת המיסים, הרפורמה הבטיחה העלאה של מיסים על סיגריות ואלכוהול והובטח כי המדינה תצא במבצע נגד התחמקויות מתשלום מיסים. כחלק מתוכנית הסיוע, יוון התחייבה גם להפריט חלק גדול מהמגזר הציבורי בטווח הארוך.^[30] החבילה עברה את אישור הפרלמנט ברוב של 171 תומכים מול 121 מתנגדים.^[43]

בפברואר 2010, תוך כדי שהתמונה הכוללת של תוכנית הצנע היוונית החלה להתבהר, העובדים ביוון קיימו שתי שביתות - הראשונה ב-10 בפברואר^[44] והשנייה ב-24 בפברואר.^[45][46] שתי השביתות לוו בהפגנות ועימותים בין השובתים לבין המשטרה. זמן קצר אחרי שחבילת הצנע השלישית הוכרזה, הוכרזה שביתה שלישית של 48 שעות במשק היווני, שכללה את עובדי שדות התעופה, הנמלים, הרכבות, המורים בבתי הספר, חלק מבתי החולים, חלק מאתרי התיירות, וחלק מהעסקים הפרטיים ברחבי המדינה.^[47][46] במקביל לשביתה החלו בכל רחבי המדינה, ובמיוחד באתונה, הפגנות אלימות שבהן השתתפו עשרות אלפי אנשים. במהלך אחת ההפגנות, ב-5 במאי, המפגינים הציתו בנק במרכז אתונה ושלושה אזרחים עובדי הבנק - פרסקבי זוליה, אנג'ליקי פאפאת'נסופולו ואפאמינודס צאקאליס - נהרגו.^[48] במהלך אותה הפגנה, מפגינים צרו על הפרלמנט, זרקו בקבוקי תבערה והתעמתו עם כוחות המשטרה, שהגיבו באמצעים לפיזור הפגנות.^[49] זו הייתה הפעם הראשונה שמפגינים יוונים נהרגו מאז 1991.^[50] שנתיים אחרי ההפגנות שלושה בכירים מהבנק בו עבדו ההרוגים הואשמו בהריגה וקיבלו עונשי מאסר ארוכים.^[51]

ב-20 במאי 2010 הכריזו ארגוני העובדים ביוון על שביתה נוספת,^[52] וב-29 ביוני העובדים שבתו שוב, בפעם החמישית באותה השנה, במחאה על חוקים שנועדו להעלות את גיל הפרישה ולהקל על פיטורי עובדים.^[53]

תוצאות תוכנית החילוץ הראשונה

היקף תוכנית החילוץ הראשונה (2010–2013) במיליארדי אירו

מקור	סכום מוצע	סכום ששולם	סכום שהועבר לתוכנית החילוץ השנייה
מדינות גוש האירו	80.0[54]	52.9	24.4
IMF	30.0	20.1	9.9
סה"כ	110.0	73.0	34.3

המטרה המיידית של הסיוע ותוכנית הצנע - מניעת מצב שבו יוון אינה יכולה לשלם את חובותיה ב-2010 - הושגה. התוכנית גם סייעה לצמצום הגירעון הממשלתי לרמה של 10.6% מהתוצר ב-2010. המטרה המוצהרת של התוכנית, הורדת הגירעון לרמה של 8.1% לא הושגה, אולם למעשה היעד הזה הוחלט כאשר הנתון לגבי הגירעון ב-2009 עדיין היה 13.6%; עם העדכון של הגירעון ב-2009 ל-15.9% מהתוצר, היעד המקורי כבר לא היה ריאלי.^[55] בסופו של דבר, אף על פי שהתוכנית הצליחה בהשגת ייצוב פיסקלי משמעותי ב-2010, העמקת המיתון ועיכובים ברפורמות מבניות הביאו להיתקעות התהליך בחצי הראשון של 2011.^[56]

המיתון ב-2010 החריף - התוצר ירד ב-4.5%. אחוז האבטלה עלה ללמעלה מ-12% מתוך כוח העבודה בסוף 2010. ב-2011 אחוז האבטלה (הממוצע) היה 17.7%, עלייה של 5.2% מ-2010. הנפגעים העיקריים בתחום התעסוקה היו נשים (אחוז אבטלה 21.4% לעומת 14.9% לגברים) וצעירים (אחוז אבטלה 29.6% בגילאי 25–29 ו-44.4% לגילאי 15-24).^[57] בנוסף, יוון סבלה ב-2010 גם מאינפלציה גבוהה יחסית של 4.7%.^[55] למרות הנתונים האלה הבנק המרכזי ביוון ציין לטובה את השינויים שבוצעו. לפי דוח שהבנק פרסם בפברואר 2011, השינויים שנעשו במהלך 2010 היו מעבר למה שניתן היה לחשוב לאפשרי בטרם התוכנית יצאה לפועל.^[35]

ההשפעות החברתיות של מדיניות הצנע על הציבור היווני היו קשות, כאשר אזרחים יוונים רבים החלו לפנות לארגונים לא ממשלתיים לצורך טיפולים רפואיים,^[58] יוונים רבים העבירו את ילדיהם לאימוץ^[59] ושיעור ההתאבדויות עלה ב-40%.‏^[60] בשנת 2011 הוערך כי יותר מ-33% מכלל הציבור היווני נמצא בקבוצת "סיכון לעוני או הדרה חברתית".^[61]

ב-15 ביולי 2011 יוון קיבלה את העברת הכספים החמישית במסגרת תוכנית החילוץ הראשונה, בסך 12 מיליארד אירו (מהם 8.7 מיליארד ממדינות האיחוד ו-3.3 מיליארד מקרן המטבע העולמית). הסכום הכולל שהועבר ליוון עד אז היה 65 מיליארד אירו, מהם 47.1 מיליארד ממדינות האיחוד.^[62] העברת הכספים השישית, בסך 8 מיליארד אירו, הושלמה ב-14 בדצמבר 2011^[63] והיוותה גם כלי ללחץ על יוון בתהליך לאישור תוכנית החילוץ השנייה וליישום צעדי צנע נוספים.

תוכנית חילוץ שנייה והרחבת מדיניות הצנע (2011-2014)

לקראת אישור תוכנית החילוץ השנייה (יוני 2011 - פברואר 2012)

תוכנית החילוץ הראשונה המשיכה במחצית הראשונה של 2011, כאשר כל השחקנים הקשורים למשבר - המוסדות הפוליטיים והפיננסיים ביוון ובאיחוד האירופי, גורמים בשוק הפרטי ושחקנים נוספים - חיכו לתמונה ברורה יותר באשר למידת ההצלחה של התוכנית. במקביל, מדינות נוספות באירופה ביקשו סיוע פיננסי והחלו לקבלו. אירלנד הגישה בקשה רשמית לסיוע ב-21 בנובמבר 2010 והחלה לקבלו ב-7 בדצמבר. פורטוגל ביקשה סיוע ב-6 באפריל 2011 והחלה לקבלו ב-17 ביוני.

לקראת יוני 2011 התגבשה העמדה לפיה עסקת סיוע נוספת, שתכלול צעדי התייעלות וצמצום נוספים מצד היוונים והעברת סיוע מצד מדינות האיחוד, דרושה על מנת להמשיך בשיקום הכלכלה היוונית. הטרויקה (כינוי לקרן המטבע הבינלאומית, הבנק האירופי והנציבות האירופית בפועלם יחד) סיימה ב-3 ביוני תהליך רביעי של סקירה של כלכלת יוון. ההודעה של הטרויקה סימנה את התנאים שבהם המוסדות הפיננסיים יהיו מוכנים להגיע לעסקה נוספת. נקבע בה כי המשך ההתייצבות של יוון מצריך:^[64]

• רפורמה פיסקלית הכוללת הקטנה משמעותית של העסקה במגזר הציבורי, "רציונליזציה" של זכאויות (למשל בתחום הרווחה), הקטנה של פטורים ממס, והעלאה של מיסים.
• האצה של תהליכי הפרטה והקמה של רשות מיוחדת לצורך זה. היעד שננקב בהודעה הוא הכנסות בסך 50 מיליארד אירו מהפרטות עד ל-2015.
• רפורמות מבניות הכוללות חקיקה לצורך יעול הבירוקרטיה במדינה, רפורמה בתחום שירותי הבריאות, ייעול שוק העבודה, הסרה של חסמים בפני עסקים חדשים, המשך ה"ליברליזציה" בתחום האנרגיה והתחבורה (הכוונה היא בעיקר להגברת התחרות והפחתת חסמים), זאת תוך שימת דגש על מנועי הצמיחה של המשק, כגון שיקום התיירות והסרת חסמים בפני יצוא.
• המשך הפעולה של מנגנונים להבטחת הנזילות הפיננסית, כולל גיבוי למקרה חירום מצד האיחוד האירופי.

ב-17 ביוני 2011 ראש ממשלת יוון הכריז על סבב תיקים בממשלה היוונית, זאת ככל הנראה מתוך רצון להכין את השטח לקראת סבב נוסף של רפורמות. השינוי המשמעותי ביותר היה החלפה של שר האוצר. אוונגלוס וניזלוס, שקודם לכן היה שר ההגנה ויריבו הפוליטי של ראש הממשלה, הפך לשר האוצר במקום ג'ורג' פאפאקונסטנטינו.^[65][66] ב-29 ביוני שר האוצר החדש העביר בפרלמנט היווני את חוק ה"אסטרטגיה פיננסית לטווח הבינוני"^[67] שהיווה למעשה חבילת צנע רביעית. החוק קבע עשרות צעדי צנע, כולל הרעה נוספת בתנאי הפנסיה ומיסים נוספים לבעלי הכנסה בינונית וגבוהה. על אף הצעדים האלה, הכלכלה היוונית התקשתה להחזיר את אמון המשקיעים. בנוסף, הממשלות באיחוד האירופי החלו לחשוש מפני זליגה של המשבר לאיטליה וספרד. חשש זה עודד את הממשלות באירופה לגבש עסקת סיוע נוספת ולשקול אפשרות של הסדר חוב ("תספורת") או חדלות פירעון סלקטיבית במשק היווני.^[68] עוד לפני אישור החוק, ב-15 ביוני ושוב ב-28 ביוני ארגוני העובדים ביוון הכריזו על שביתות של 48 שעות במחאה על צעדי הצנע. השביתות לוו בהפגנות והתנגשויות אלימות עם המשטרה.^[69][70][71]

ב-21 ביולי 2011 הכריזו ראשי המדינות של האיחוד האירופי על תוכנית חדשה לסיוע ליוון.^[72] ראשי המדינות העריכו את גובה הסיוע ב-109 מיליארד אירו. הוחלט שהכספים יועברו באמצעות הקרן האירופית ליציבות פיננסית ((EFSF). בניגוד לתוכנית החילוץ הקודמת, ראשי המדינות הכריזו כי הם מצפים שגם גופים פרטיים - ולא רק מדינות וקרן המטבע - ישתתפו בעלות הסיוע.^[72] החלטה זו שיקפה את עמדת ממשלת גרמניה, בראשות אנגלה מרקל, לפיה לא רק אזרחים משלמי מיסים, אלא גם גופים פרטיים המחזיקים באיגרות חוב יווניות, ישאו בעלויות הייצוב של יוון.^[73]

דיונים אלה, על תוכנית החילוץ השנייה, נערכו תוך כדי שמוסדות הטרויקה קיימו סקירה (חמישית) של הכלכלה היוונית במטרה לבחון את מידת הרצינות של הרפורמות בכלכלה היוונית ולקבוע תנאים להעברה השישית והאחרונה של כספי סיוע הכלולים בתוכנית החילוץ הראשונה. הסכום המתוכנן להעברה השישית היה 8 מיליארד אירו. שר האוצר היווני הכריז כי ההעברה צריכה להיעשות עד ה-15 בספטמבר על מנת להימנע מחדלות פירעון.^[74] אולם, חילוקי דעות בין הממשלה היוונית לבין נציגי הטרויקה גרמו לתהליך הסקירה להימשך עד ה-11 באוקטובר. ההתמשכות של הסקירה והמשא ומתן שבא בעקבותיה הביאו לחוסר שקט בשווקים ולחשש מפני חדלות פירעון שתביא למשבר עולמי.^[75][76] נתונים המראים על הרעה במצב הכלכלי של יוון במחצית השנייה של 2011 - כולל צפי שהמיתון יחמיר - עוררו ספקות לגבי היעילות של צעדי הצנע.^[77] כך למשל, הניו יורק טיימס פרסם מאמר מערכת בו נטען כי צעדי הצנע שאמורים להבריא את המדינה עושים אותה חולה יותר.^[78] ספקות אלה התחזקו כאשר ב-3 באוקטובר פורסם כי יוון תפספס את יעד הגירעון שנקבע לה לשנת 2011.^[79]

הלחץ שהופעל על הממשלה היוונית הביא לכך שחבילת הצנע החמישית עברה בפרלמנט היווני. עוד לפני אישור חבילת הצנע הזו הממשלה והפרלמנט אישרו מס רכוש חדש שייגבה באמצעות חשבון החשמל.^[80] חלק הארי של חבילת הצנע החמישית עבר ב-20 באוקטובר ברוב דחוק. מחוץ לפרלמנט הפגנות אלימות התרחשו בכל רחבי יוון. 16 בני אדם נפצעו ואדם אחד מת מהתקף לב במהלך ההפגנות.^[81] צעדי הצנע שאושרו כללו קיצוץ של כ-30% בשכר עובדי ציבור, פיטורים של כ-30,000 עובדים במגזר הציבורי ושינוי נוסף של חוקי ההעסקה באופן שיקל על פיטורי עובדים, קיצוץ של 20% בפנסיות של מעל 1,200 אירו ו-40% בפנסיות של פורשים מתחת לגיל 55, הנמכה של סף המינימום לתשלום מיסי הכנסה, וקיצוץ בהוצאה על חינוך.^[82] חוקי הצנע החדשים פגעו גם בהתאגדויות סקטוריאליות ובהסכמים קיבוציים.^[83] בעקבות אימוץ חבילת הצנע הזו, שרי החוץ של האיחוד האירופי אישרו את העברת הכספים השישית.

היקף תוכנית החילוץ השנייה (2012–2014) במיליארדי אירו

מקור	סכום שהוצע בתוכנית השנייה	סכום שהוצע כולל העברות מהתוכנית הראשונה	סכום ששולם
הקרן האירופית ליציבות פיננסית	120.2	144.6	130.9
IMF	9.9	19.8*	11.8
סה"כ	130.1	164.4	142.7
*קרן המטבע הבינלאומית התחייבה להעברה של 28 מיליארד אירו ב-4 שנים, מתוכם 19.8 מיליארד עד סוף 2014.[84][85]

במקביל להתפתחויות ביוון נמשכו המגעים בין ראשי המדינות בגוש האירו לגבי הפרטים של תוכנית החילוץ השנייה. בלילה שבין ה-26 ל-27 באוקטובר הגיעו המנהיגים, שנפגשו בבריסל, להחלטה על תוכנית חילוץ שבמסגרתה יוון תקבל הלוואות סיוע בגובה 130 מיליארד אירו (במקום ה-109 אירו שעליהם הוחלט ביולי), ובנוסף ייעשו צעדים לקיצוץ החוב של יוון כלפי גופים פרטיים בחצי. ראשי המדינות החליטו גם שהיקף הקרן האירופית ליציבות פיננסית יוגדל לכטריליון אירו.^[86][87] המשמעות של ה"תספורת" היא שגופים פרטיים המושקעים בחוב היווני ייקחו על עצמם חלק מעלויות הייצוב של הכלכלה היוונית. עם זאת, לשון ההחלטה קבעה שהגורמים הפרטיים יישאו בעלויות באופן וולונטרי - כלומר שהם יצטרכו להסכים להחליף איגרות חוב יווניות שברשותן באיגרות חוב חדשות שערכן הוא בערך חצי מזה של הנוכחיות.^[77][88] על פי ההערכות באותו הזמן, התוכנית החדשה אמורה הייתה להפחית את הגירעון של יוון בכ-100 מיליארד אירו.^[77] בעקבות ההכרזה, סוכנות הדירוג סטנדרד אנד פורס הורידה את דירוג האשראי של קפריסין, שהחשיפה של הבנקים בה לחוב היווני עמדה, על פי הערכות הסוכנות, על 156% מכלל התוצר הלאומי הקפריסאי.^[89]

ההכרזה על תוכנית חילוץ חדשה עוררה תקווה מסוימת ביוון ובעולם לגבי האפשרות של ייצוב הכלכלה היוונית. אולם, קולות רבים ביוון הביעו התנגדות לתוכנית שעתידה הייתה להביא להחמרה נוספת במדיניות הצנע ונתפסה על ידי חלק גדול מהציבור היווני כפגיעה בריבונות היוונית.^[90][91] ההתנגדות לתוכנית, שהגיעה הן מהאופוזיציה והן מגורמים בתוך מפלגת השלטון, הביאה את ראש הממשלה פפנדראו להכריז ב-31 באוקטובר על קיום משאל עם על עסקת החילוץ.^[92] ממשלת יוון אישרה פה אחד את קיום משאל העם, אך לממשלה חיכתה עוד הצבעת אי-אמון שעתידה הייתה להתקיים בתום שלושה ימי דיונים בפרלמנט, החל מה-2 בנובמבר.^[93] אי הודאות לגבי המצב באירופה התגברה עוד יותר כאשר שר הביטחון, פאנוס בגליטיס, הודיע ב-1 בנובמבר על החלפת צמרת הצבא היווני, זאת בגיבוי ראש הממשלה פפנדראו. האופוזיציה הביעה התנגדות נחרצת להחלטה.^[94]

ההודעה על קיום משאל העם הביאה לאי-ודאות ולירידות שערים בשווקים באירופה וברחבי העולם, כולל בארצות הברית.^[92] באירופה, כוונת היוונים לערוך משאל עם נתפסה לעיתים קרובות ככוונה לערוך משאל על עצם ההשתייכות לאיחוד האירופי ולגוש האירו, וכאיום על מוסדות אלה.^[95][96] פפנדראו עצמו אמר כי הבחירה שעומדת בפני היוונים היא למעשה, "כן או לא לאירופה, כן או לא לאירו".^[97] מנהיגי אירופה, ובראשם אדריכלי תוכנית הסיוע אנגלה מרקל וניקולא סרקוזי, הופתעו מההחלטה והזמינו את ראש הממשלה פפנדראו לפגישה דחופה בקאן, שם התקיימה פגישה של פורום ה-G-20.^[98] האקונומיסט הבריטי דיווח כי מנהיגי צרפת וגרמניה מתעתדים להזכיר לפפנדראו שניתן עדיין למנוע מיוון את העברת הסיוע השישית, בסך 8 מיליארד אירו, של תוכנית החילוץ הראשונה (ההעברה הייתה צפויה להתקיים בפועל כשבוע לאחר הפגישה); דר שפיגל הגרמני דיווח כי מרקל וסרקוזי מסרו לפפנדראו שמשמעות הצבעה נגד תוכנית החילוץ היא סיום החברות של יוון בגוש האירו.^[99][100]

בנוסף ללחץ הבינלאומי, ראש הממשלה עמד בפני לחצים מתוך ממשלתו. שר האוצר וניזלוס אמר בתגובה כי "העמדה של יוון בתוך גוש האירו היא הישג היסטורי שאין לשימו בספק" והוסיף כי הישג כזה "אינו יכול להיות תלוי במשאל עם".^[100] לאור הלחצים מבפנים ומבחוץ, פפנדראו הודיע ב-3 בנובמבר על ביטול משאל העם.^[100][101] יומיים לאחר מכן, ב-5 בנובמבר 2011, צלחה ממשלת יוון את הצבעת אי האמון ברוב של 153 לעומת 145 קולות בפרלמנט, זאת לאחר שפפנדראו התחייב להקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת הדמוקרטיה החדשה.^[102][103] ב-6 בנובמבר 2011 הגיעו פפנדראו ומנהיג האופוזיציה, אנטוניס סאמארס להסכמה על הקמת ממשלת אחדות שתביא ליישום תוכנית החילוץ. כמו כן נקבע כי פפנדראו לא יעמוד בראש ממשלת האחדות, וכי הבחירות הקרובות יתקיימו ב-19 בפברואר 2012, לאחר שתוכנית החילוץ תיושם.^[104] ב-10 בנובמבר 2011 יצאה הודעה רשמית מלשכת נשיא יוון, קרולוס פפוליאס, כי לוקאס פפדמוס, מי שעמד בראש הבנק המרכזי היווני בשנים 1994–2002 והיה סגן נשיא הבנק המרכזי האירופי בשנים 2002–2010, ימונה לראש ממשלת המעבר.^[105][106] פפדמוס הושבע ב-11 בנובמבר 2011 ואמר עם מינויו כי יוון תישאר בגוש האירו ותיישם את תוכנית החילוץ שעליה הוסכם עם קרן החילוץ האירופית.

הקמת ממשלת האחדות הלאומית נתפסה על ידי רבים ברחבי אירופה כהקלה וסיום זמני למשבר פוליטי שאיים לפורר את גוש האירו. עם זאת, רבים ביוון ובמקומות אחרים ביקרו את מה שנראה להם כפגיעה בריבונות ואילוץ של אזרחי יוון לאמץ את תוכנית הצנע. ב-17 בנובמבר 2011 (יום השנה למרד שהתרחש בשנת 1973 נגד המשטר הצבאי ביוון) מתנגדי התוכנית ערכו הפגנות סוערות באתונה.^[107][108] ההפנות שיקפו גם את העלייה באבטלה באירופה, שהגיעה בנובמבר 2011 לשיאים חדשים ביוון ובמדינות אחרות בדרום אירופה (בעוד שהאבטלה ירדה בגרמניה, אוסטריה, וכלכלות חזקות אחרות).^{[109][110][111]}

למרות המחאה, הפרלמנט היווני אישר ב-6 בדצמבר 2011 את התקציב החדש ברוב של 258 תומכים מול 41 מתנגדים.^[112] ברקע של ההחלטה, הייתה תחושה שהכלכלה, לא רק של יוון אלא של אירופה כולה, נמצאת בסכנה. יום לפני כן, ב-5 בדצמבר, הזהירה סוכנות הדירוג S&P, שהיא עשויה להוריד את דירוגן של 15 מתוך 17 המדינות השייכות לגוש האירו (כולל הדירוג של גרמניה).^[113] במעמד של אישור התקציב, ראש ממשלת יוון החדש הזהיר כי גם אם תוכנית החילוץ תיושם, צפויות לארצו עוד מספר שנים של צנע.^[112] ההערכה בבסיס התקציב הייתה שהמיתון ביוון צפוי להימשך וכלכלתה צפויה להתכווץ ב-2012 ב-2.8%, זאת בנוסף לצמיחה שלילית של 5.5% ב-2011. במקביל לאישור התקציב פרצו באתונה הפגנות שהתפתחו לעימותים אלימים עם המשטרה.^[112]

לאחר אישור התקציב בוצעה העברת הכספים השישית (במסגרת תוכנית החילוץ הראשונה) בשני שלבים. קרן המטבע הבינלאומית העבירה ליוון 2.2 מיליארד אירו ב-7 בדצמבר 2011 והמדינות החברות בגוש האירו העבירו 5.8 מיליארד אירו ב-14 בדצמבר 2011.^[63]

המגעים על אישורה של תוכנית החילוץ נמשכו במהלך חודש ינואר ותחילת חודש פברואר 2012. ממשלת יוון הייתה נתונה בלחץ לקבל את תנאיהן של מדינות גוש האירו במהירות כיוון שהייתה זקוקה לסיוע דחוף של 14.5 מיליארד אירו עד ה-20 במרץ 2012, זאת על מנת שתוכל לעמוד בתשלום חובות שפירעונם נקבע לתאריך זה.^[114] תחת תנאים אלה, אישר הפרלמנט ביוון את חבילת הצנע השישית ב-12 בפברואר 2012, זאת לאחר ששרי האוצר של גוש האירו התנו את אישור חבילת חילוץ השנייה בהעמקת היקף תוכנית הצנע.^[115] החבילה אושרה בפרלמנט ברוב של 199 מול 74 מתנגדים ו-27 נמנעים.^[116]במסגרת התוכנית הוחלט על קיצוצים של כמעט 4.5 מיליארד אירו ב-2012 בלבד.^[117] בין השאר הוחלט על:^{[116][83][118][119]}

• הפחתת שכר המינימום במדינה ב-22% (וב-32% לצעירים מתחת לגיל 25);
• פיטורים של 150 אלף עובדים במגזר הציבורי עד שנת 2015;
• ביטולם לאלתר של בונוסים לחגים בשווי של שכר חודשי (זאת לאחר שהבונוסים בוטלו כבר באופן זמני בחבילות הצנע הקודמות);
• קיצוצים בפנסיות בסך 300 מיליון אירו ב-2012;
• שינויים נוספים בחוק ההעסקה, אשר משמעותם הקלה נוספת בתהליכי פיטורים;
• קיצוצים בהוצאה על בריאות^[120] וביטחון;
• פתיחת מקצועות בתחום התיירות, הבריאות והנדל"ן לתחרות;
• הגבלה בזמן של הסכמי עבודה סקטוריאליים;
• האצת תהליכי ההפרטה עד 2015.

המנהיגים והמוסודות בגוש האירו קיבלו את ההחלטה של יוון על החמרת מדיניות הצנע בשביעות רצון. ביוון עצמה ההחלטה התקבלה תוך כדי מחאה של ארגוני העובדים, מפלגות האופוזיציה, וארגונים אחרים בשמאל היווני. המהלך התקבל בביקורת גם בקרב חלקים מסוימים בקואליציה - עוד לפני אישור ההחלטה בפרלמנט שישה משרי הממשלה התפטרו.^[121][122] 43 מחוקקים חברי מפלגות הקואליציה נמנעו או התנגדו לתוכנית וכתוצאה מכך סולקו מהקואליציה.^[123] שביתה של יומיים הוכרזה ב-10 בפברואר, תוך כדי הדיונים על התוכנית. במהלך השביתה נערכו הפגנות סוערות שכללו הצתת מבנים ועימותים עם המשטרה. עשרות בני אדם נפצעו ועשרות בתי עסק הוצתו. ב-13 בפברואר הודיעה ממשלת יוון כי באפריל 2012 תתקיימנה בחירות חדשות.^[124]

ב-20 בפברואר 2012 אישרו שרי האוצר של גוש האירו את העברת תוכנית החילוץ בהיקף של כ-130 מיליארד אירו. סכום זה אושר בנוסף לכספים שטרם הועברו במסגרת תוכנית החילוץ הראשונה. סך הכל, מדינות אירופה התחייבו להעברה של 144.7 מיליארד אירו וקרן המטבע הבינלאומית להעברה של 28 מיליארד אירו במשך 4 שנים.^[85] סוכם בנוסף כי העסקה תכלול מחיקה של כ-53.5% מערך האג"ח שבידי נושיה של יוון.^[125]

הסדר חוב וקנייה-מחדש של החוב (2012)

שיעורי ריבית על אג"ח יווניות ארוכות טווח (1993–2018). התרשים מראה על העלייה החדה בריבית עד 2012, ועל הירידה בשיעור הריבית לאחר הסדר החוב.

כחלק מההסכמות במסגרת תוכנית החילוץ השנייה, יוון הכריזה בשנת 2012 על הסדר חוב עם משקיעים פרטיים שהחזיקו באיגרות חוב יווניות. הסדר החוב היה תקדים היסטורי משמעותי. זה היה הסדר החוב הגדול ביותר אי פעם מבחינת סכום החוב שהוסדר. בנוסף, זה היה הסדר החוב הראשון של מדינה אירופית מאז ההסדרים הקשורים לחובות שקדמו למלחמת העולם השנייה. לצורך הסדר החוב יצרו מדינות אירופה מספר חידושים משפטיים שסייעו בביצועו וסייעו מאוחר יותר בהסדרים אחרים.^[126]

הצעת ההסדר כללה את כל איגרות החוב שהונפקו על ידי יוון לפני 2012, בסך 195.7 מיליארד אירו. בנוסף, הוצע הסדר לאיגרות חוב שהונפקו על ידי גופים ציבוריים, כגון חברת הרכבות היוונית, בסך של כ-10 מיליארד אירו. בסך הכל ההצעה נגעה לחוב בסך של כ-206 מיליארד אירו.^[127][128]

המחוקקים ביוון העבירו ב-23 בפברואר 2012 חוק חדש שהגדיר את התנאים לקיום הסדרי חוב ואת היקף ההסכמה שנדרשת מצד הנושים. בפועל, החוק הפך את ההתנגדות לביצוע הסדרים לכמעט בלתי אפשרית.^[127] בנוסף, יוון הגדירה תקופה של שבועיים בלבד, עד ה-8 במרץ, שבמהלכה הנושים היו יכולים להודיע האם הם מקבלים או דוחים את הצעת ההסדר.^[127]

ב-9 במרץ יוון הכריזה שהושג הרוב הדרוש לצורך הסדר החוב עם הנושים שחובם היה מוסדר על ידי החוק היווני. הסכמתם של נושים אחרים, שחובם הוסדר תחת החוק האנגלי, הושגה במהלך אפריל. בסך הכל, יוון הבטיחה את השתתפותן של 96.9% מאיגרות החוב בהסדר, בסכום של 199.2 מיליארד אירו. התוצאה המיידית הייתה שהערך הנקוב של החוב היווני ירד ב-108 מיליארד אירו, שהיוו 52.5% מהחוב שהיה תחת הסדרה.^[127]

למרות ההצלחה היחסית של הסדר החוב, אי היציבות והחשש באשר ליכולתה של יוון לפרוע את חובותיה המשיכו להקשות על המאמצים לשקם את הכלכלה היוונית. תחושת אי היציבות נבעה בחלקה מהשינויים בזירה הפוליטית. ב-6 במאי 2012 נערכו ביוון בחירות כלליות לפרלמנט היווני. המפלגות המנצחות בבחירות היו מפלגת הדמוקרטיה החדשה שזכתה ב-18.85% מהקולות ומפלגת סיריזה, קואליציית השמאל הרדיקלי, שזכתה ב-16.79%. תוצאות הבחירות הביאו לחששות מפני חוסר יציבות וקריסה של המערכת הפיננסית והפוליטית ביוון.^[129] אף אחת מהמפלגות לא הצליחה לבסס קואליציה עם רוב פרלמנטרי ובעקבות זאת נערכו בחירות שוב ב-17 ביוני 2012. לאחר בחירות אלה מפלגת הדמוקרטיה החדשה הצליחה לבסס קואליציה יחד עם התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית ומפלגת השמאל הדמוקרטי. אנטוניס סמאראס מונה לראש הממשלה החדשה ב-20 ביוני.

הקמת הממשלה החזירה את היציבות הפוליטית, אבל המשבר הפוליטי כולו פגע ביישום של תוכנית החילוץ ועיכב אותה. יישום תוכנית ההפרטה במסגרת מדיניות הצנע ויישום הרפורמות היווניות התעכבו. בנוסף, מדינות האיחוד וקרן המטבע עיכבו העברות כספים שהותנו ביישום מדיניות הצנע. בעיה נוספת הייתה ההעמקה של המיתון, מה שהקשה עוד יותר על עמידה בתוכנית התשלומים של החוב.^[130][131] כתוצאה מתנאים אלה המוסדות האירופיים (הטרויקה) החליטו על מימון של קנייה-מחדש של החוב (debt buyback) על ידי הממשלה היוונית. הרעיון הוא שהממשלה היוונית תקנה בהנחה משמעותית חלק גדול מאיגרות החוב המוחזקות על ידי גופים פרטיים. הקנייה-מחדש יצאה לפועל ב-12 בדצמבר. יוון השתמשה ב-11.3 מיליארד אירו שקיבלה ממנגנון היציבות הפיננסית האירופית כדי לקנות איגרות חוב בסך 31.9 מיליארד אירו. באופן זה יוון הפחיתה משמעותית את חובה ב-9.5% מהתוצר.^{[131][132][133]}

בעקבות ההצלחה של הקנייה-מחדש, אישרו מנהיגי מדינות גוש האירו ב-13 בדצמבר העברה של 49.1 מיליארד אירו ליוון.^[134] ההחלטה לאשר את ההעברה התקבלה גם בעקבות האישור של חבילת הצנע השביעית על ידי הפרלמנט היווני, באוקטובר 2012. צעדי הצנע כללו הרעה נוספת בתנאי הפנסיה והשכר של העובדים ביוון.^[135]

הסדר החוב והקנייה מחדש איפשרו ליוון לצמצם את חובה ב-19%, אך שינוי משמעותי לא פחות הוא הרכב בעלי החוב. בעוד שבפברואר 2012 יותר מ-60% מבעלי החוב היו גופים פרטיים, בדצמבר 2012 כ-80% מהחוב היה בבעלות גופים ציבוריים, כגון הבנק האירופי המרכזי והקרן האירופית ליציבות פיננסית.^[136][131]

שנת 2012 הסתיימה בסימן של התייצבות המצב הפוליטי והכלכלי.^[137] צמיחה שלילית של 6.4%- הראתה על שנה חמישית של מיתון עמוק, אך הגירעון הממשלתי ירד ל-5.8% מהתוצר והחוב של יוון ירד ל-156.9% מהתוצר. מבחינה חברתית יוון עברה ב-2012 טלטלה קשה שהשפיעה באופן חמור על איכות החיים. אחוז האבטלה הממוצע בשנת 2012 היה 24.5%, ובנובמבר של אותה שנה אבטלה הגיע ל-27%. בחמש השנים שעברו מאז 2008 הכלכלה היוונית הצטמקה במצטבר ב-20.1%, התעסוקה ירדה בכ-17.5% והמשכורות של עובדים ירדו ביותר מ-19%.^[138]

התייצבות (2013-2014)

שנת 2013 התחילה והסתיימה בתחושה של התייצבות יחסית של הכלכלה היוונית. בסופה של 2013 הבנק המרכזי ביוון הכריז כי 2013 מסתמנת כשנה של תפנית בכלכלה.^[139] המיתון ביוון המשיך במהלך 2013, אולם קצב ההצטמקות של הכלכלה ירד. בפעם הראשונה מאז 2002 שנת 2012 הסתיימה בעודף תקציבי. גם החוב של יוון ביחס לתוצר ירד באופן דרמטי.

גם בשנת 2014 המצב הכלכלי המשיך להשתפר, והבנק היווני הכריז על סיום המיתון והמשבר.^[140] התוצר היווני צמח בשנת 2014, לראשונה מזה שש שנים, ב-0.8%. גם היצוא והצריכה הפרטית צמחו ב-2014.^[140]

צעדי הצנע המשיכו ב-2013 ו-2014. ב-2013 אישר הפרלמנט היווני את חבילת הצנע השמינית שכללה תוכנית לפיטורים של כ-15,000 עובדי ציבור החל מ-2013. צעדי הצנע הביאו להפגנות נרחבות באתונה.^[141][142] חבילת הצנע התשיעית אושרה ב-9 במאי 2014.^[143]

משבר כלכלי ופוליטי, תוכנית סיוע שלישית (2015)

החל מדצמבר 2014, התחושה שכלכלת יוון נמצאת בנתיב של התאוששות התערערה, זאת בעקבות חוסר יציבות פוליטית וחוסר ודאות לגבי הנכונות של הציבור והממשלה היווניים להמשיך במדיניות הצנע שהוכתבה על ידי מדינות גוש האירו ונתפסה כתנאי להמשך היותה של יוון חלק מהגוש. אי-הוודאות, שהתגברה בעקבות החלטת הממשלה החדשה ביוון לצאת למשאל עם על אישור תוכנית החילוץ, הביאה את המערכות הפיננסיות ואת הבנקים ביוון לסף קריסה בטרם נחתם הסכם מחודש עם מדינות האירו ביולי 2015. למרות האירועים הפוליטיים, המשק היווני המשיך לצמוח בחצי הראשון של 2015. מצב התעסוקה השתפר מעט בחודשים אלה וחלה עלייה בהכנסות מתיירות ומיצוא. אולם, אי היציבות הביאה לירידה בהשקעות ובחצי השני של השנה המשק היווני חזר למיתון. בשנה כולה השינוי בתוצר היה שלילי (-0.7%).^[144]

משבר בעקבות עליית סיריזה לשלטון

ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, עם נשיא הנציבות האירופית, ז'אן-קלוד יונקר, ב-13 במרץ 2015.

שנת 2014 שהחלה בסימני התאוששות הסתיימה במשבר פוליטי שאיים לפגוע בכלכלה ולהרחיב את המשבר. כחודש לאחר שפורסם כי יוון נחלצה מהמיתון,^[145] כהונתו של נשיא יוון קרולוס פפוליאס עמדה להסתיים בפברואר 2015, והפרלמנט עמד בפני בחירות לא ישירות של הנשיא, אירוע שאיים על היציבות הפוליטית. ב-8 בדצמבר 2014, הכריזה הקואליציה על הליכי בזק לבחירת הנשיא הבא.^[146] משמעותו של כישלון בבחירות אלה הייתה בחירות מחודשות לפרלמנט בהן הנכונות של הציבור היווני להמשיך בצעדי הצנע ובתוכנית החילוץ האירופית תעמוד במבחן. בעקבות חוסר הודאות, השווקים ביוון צנחו באופן דרמטי ב"יום שלישי השחור", ה-9 בדצמבר 2014, הצניחה החדה ביותר מזה 27 שנים.^[147][148] ב-29 בדצמבר הקואליציה כשלה בהשגת הרוב הדרוש למועמד שלה לנשיאות, ובעקבות כך, בהתאם לחוקה היוונית, הוכרז על בחירות כלליות לפרלמנט.^[149] הבחירות נערכו ב-25 בינואר 2015 ומפלגת השמאל הרדיקלי סיריזה, שהתנגדה למדיניות הצנע, זכתה בהן. יום אחרי הבחירות, יושב ראש המפלגה, אלכסיס ציפראס הושבע לראשות הממשלה, שנסמכה על קואליציה עם מפלגת היוונים העצמאיים.

העלייה של סיריזה לשלטון נתפסה כאיום על ההסכמים הקיימים בין יוון לבין שאר מדינות גוש האירו. בין השאר, הנהגת סיריזה הבטיחה טרם הבחירות שהיא תגביר את ההוצאה הממשלתית ותעלה את שכר המינימום במשק היווני. זמן קצר לאחר הבחירות הוחלט על הקפאת הליכי ההפרטה שהחלו לפי תוואי ההסכם בין יוון לנושיה והממשלה הכריזה כי היא תחזיר לעבודה עובדים שפוטרו באופן לא הוגן בתקופת מדיניות הצנע. מהלכים אלה ואחרים נתפסו כהתנגדות של הממשלה החדשה להמשך המדיניות המשותפת עם מדינות גוש האירו והשווקים הגיבו להם בירידות שערים חדות.^[150][151]

כלפי חוץ ההנהגה היוונית יצאה בקמפיין למשא ומתן מחודש על תנאי ההסדר של יוון עם מדינות אירופה. המדיניות החדשה ביוון הביאה להדים רבים בעולם. ב-5 בפברואר 2015, הבנק האירופי המרכזי שלח מסר חריף לממשלת יוון בהודיעו כי הבנק לא יהיה מוכן יותר לקנות איגרות חוב יווניות בעלות דירוג אשראי ירוד. ההחלטה נתפסה כחוסר נכונות של המנגנונים הפיננסיים באירופה לשתף פעולה עם כוונותיה של הממשלה החדשה ביוון, ובאופן פרקטי היא ארעה את המצב הפיננסי של המדינה.^[152]

למרות הקשיים הפוליטיים מדינות גוש האירו הגיעו ב-20 בפברואר 2015 להסכם עם יוון לגבי המשך תוכנית החילוץ במשך ארבעת החודשים הבאים. התוכנית כללה סיוע בגובה 240 מיליארד אירו, אך מימושה הותנה בהמשך הרפורמות בשוק היווני.^[153][154] במשך החודשים שלאחר מכן נמשכו המגעים על תוכנית החילוץ; הממשלה היוונית כרכה את המגעים בדיון לגבי תשלומי פיצויים מצד גרמניה על מעשיה בזמן מלחמת העולם השנייה ואותתה על נכונות לחזק את קשריה עם רוסיה על חשבון היחסים עם אירופה. מהלכים אלה חיזקו את מגמת הידרדרות היחסים בין יוון לגרמניה.^[155][156] התמשכות המגעים והידרדרות האמון במשק היווני הקשו על הבנקים, וחיזקו מגמה של משיכת כספים מהבנקים על ידי הציבור.^[157] ההידרדרות ביחסים הביאה לשיאים חדשים את החשש שהמשבר הכלכלי ביוון יביא ליציאה של יוון מגוש האירו ומהאיחוד האירופי, תרחיש שקיבל בעיתונות את השם "גרקסיט".^[158][159]

משאל העם (2015) ותוצאותיו הכלכליות

ערך מורחב – משאל העם ביוון (2015)

אזרחים באתונה עומדים בתור לכספומט ביום בו נערך משאל העם.

ב-27 ביוני 2015 ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, הכריז על קיומו של משאל עם ב-5 ביולי על קבלת תנאי החילוץ הכלכליים.^[160][161] ההכרזה התקבלה באירופה בהפתעה ועוררה תגובות רבות בעולם כולו.

המשאל נערך ב-5 ביולי 2015 והסתיים בניצחון למתנגדי מדיניות הצנע. כ-61% מהיוונים הצביעו נגד קבלת תוכנית החילוץ האירופית.^[162] לאחר המשאל, התפטר יאניס וארופאקיס, שר האוצר היווני, זאת על אף שתמך בעמדת המתנגדים לתוכנית החילוץ.^[163][164] אוקלידס צקאלוטוס החליף אותו בתפקיד.^[165]

ההכרזה על משאל העם הגבירה את תחושת חוסר הודאות בציבור ביוון, דבר שהתבטא במשיכת כספים מהבנקים בהיקף גדול ובחשש מפני נפילות שערים. הממשלה היוונית הגיבה לחששות באמצעות הטלת מגבלות על פעילות הבנקים והשווקים. יממה לאחר ההכרזה, ב-28 ביוני, הודיע ראש ממשלת יוון על כך שהבנקים ביוון ייסגרו, על מגבלות נוקשות על תנועות הון מהמדינה, ועל סגירה של הבורסה לניירות ערך באתונה (שהייתה כבר סגורה לסוף שבוע מאז 25 ביוני). חלק מסניפי הבנקים נפתחו שוב בין ה-1 ל-3 ביולי על מנת לאפשר לפנסיונרים למשוך תשלומי פנסיה (120 אירו), אולם מעבר לפתיחה זמנית זו, הבנקים ביוון נשארו סגורים עד ה-20 ביולי. גם לאחר פתיחת הבנקים אזרחי יוון הורשו למשוך עד 420 אירו בשבוע והגבלות ההון נותרו בעינן.^[166] הבורסה באתונה נפתחה שוב רק ב-3 באוגוסט ובעת פתיחתה נפלו שערי המניות ביותר מ-16%; מניות הבנקים נפלו ביותר מ-30%.^[167]

לאחר משאל העם: תוכנית הסיוע השלישית

היקף תוכנית החילוץ השנייה (2015–2018) במיליארדי אירו

מקור	סכום שהוצע	סכום ששולם
המנגנון האירופי ליציבות (ESM)	86.0	55.2
סה"כ	86.0	55.2

בתגובה להכרזה על משאל העם השעו מדינות אירופה את תוכנית הסיוע ליוון וסירבו להעביר כספים שיוון הייתה צריכה על מנת לשלם את חובותיה. כתוצאה מכך, יוון פספסה ב-30 ביוני תשלום החזר של חוב בסך 1.5 מיליארד אירו לקרן המטבע הבינלאומית.^[168] יוון הייתה המדינה הראשונה והיחידה באיחוד האירופי שלא עמדה בתנאי התשלום של חובות חיצוניים. העובדה שמדינות אירופה איפשרו ליוון להישאר ללא יכולת לשלם את החוב ביטאה את כוונתן להגיב בחומרה למה שהם ראו כאי-שיתוף פעולה מצד ממשלת יוון. עם זאת, כל הצדדים הכירו באינטרס המשותף להמשך הסיוע ליוון, והמגעים לגבי הסכם סיוע חדש המשיכו.

ב-9 ביולי, פחות משבוע לאחר ההצבעה נגד התוכנית ויומיים לפני שתוכננה פגישת הכנה של מנהיגי אירופה לקראת יציאת יוון מגוש האירו, חזרה ממשלת יוון לשולחן המשא ומתן עם הצעה לתוכנית חילוץ חדשה.^[169] ההצעה שאושרה בפרלמנט היווני כללה תוכנית לסיוע בסך 53.3 מיליארד אירו.^[170] ב-11 ביולי מנהיגי אירופה דחו את ההחלטה לגבי המשך המגעים עם יוון בטענה שממשלת יוון צריכה להציע צעדי צנע חריפים יותר מאלה הכלולים בהצעה הנוכחית.^[171] ממשלת גרמניה, העבירה לבכירים ביוון הודעה על אולטימטום, לפיו אם הממשלה היוונית לא תיקח על עצמה אחריות לביצוע רפורמות "דרסטיות" יותר מאלה שהוצעו עד כה, אירופה תאפשר ליוון לפשוט את הרגל ויוצע ליוון "משא ומתן מהיר לפסק זמן מגוש האירו".^[172]

ב-13 ביולי 2015 הגיעו יוון ונושיה להבנות וחתמו על הסכם סיוע חדש.^[173] ההסכם נתפס על ידי רבים ככניעה משפילה של הממשלה היוונית וכניצחון ללחצים שהפעילו מדינות אירופה בראשות גרמניה. כך למשל, האקונומיסט תיאר את ההסכם כהסכם כואב ומשפיל שבמסגרתו הסכימה ממשלת יוון לרפורמות שלהן התנגדה.^[174] ההסכם כלל סיוע בסך 86 מיליארד אירו למשך שלוש שנים. בתמורה יוון התחייבה על המשך צעדי הצנע, כולל רפורמות של מס הערך המוסף, רפורמות בתחום הפנסיה, הסרה של הגנות על מקצועות חופשיים, הקלה של מסחר, הפרטה של מערכת החשמל, רפורמה בשוק העבודה ותוכנית לחיזוק הבנקים. הממשלה התחייבה גם להציע תוכניות לדה-פוליטיזציה של הארגונים הבירוקרטיים והמנהליים ביוון ולקבל על עצמה את הפיקוח של המוסדות האירופיים. הממשלה התחייבה גם לבטל כל חקיקה שנעשתה מאז עליית סיריזה לשלטון ושאינה עומדת בהסכמים עם אירופה. בנוסף, התחייבה הממשלה להקמה של קרן עצמאית שתהיה אחראית על הפרטה של נכסים ציבוריים במטרה לגייס 50 מיליארד אירו בתוך שלוש שנים.^[174]

אישור התוכנית היה תלוי בהצלחה של ציפראס להשיג רוב בפרלמנט. הוא הצליח בכך, על אף המרד של האגף השמאלי הרדיקאלי יותר במפלגתו, בתמיכת האופוזיציה. 32 מתוך 149 חברי הפרלמנט של מפלגת סיריזה הצביעו נגד ההסכם שממשלת ציפראס אישרה.^[175] ב-16 ביולי הפרלמנט היווני אישר את חבילת הצנע העשירית, הסבב הראשון של הצעדים הכלולים בתוכנית הסיוע החדשה.^[176] פחות מ-48 שעות מאוחר יותר, ערך ראש הממשלה, ציפראס, חלוקה מחדש של תיקי הממשלה על מנת להיפטר מהפוליטיקאים הרדיקליים יותר במפלגתו.^[177] במקביל, גם הפרלמנט הגרמני החל בהליכים לאישור התוכנית. ב-22 ביולי הצליח ציפראס להעביר סבב שני של חקיקה שמאשרת את הרפורמות עליהן הוחלט בהסכם עם מדינות אירופה.^[178][179] ב-14 באוגוסט 2015, הפרלמנט היווני אישר סבב נוסף של צעדי צנע ורפורמות, חבילת הצנע ה-11. אישור הצעדים בפרלמנט אפשר את העברת הכספים הראשונה במסגרת תוכנית הסיוע השלישית.^[175]

מרגע ההכרזה על משאל העם ועד היישום של ההסכם החדש, שהושג על אף הצבעת הנגד של העם היווני במשאל העם, זכה המשבר לתגובות רבות ולסיקור נרחב בכל העולם. התגובות בעולם נעו בין תמיכה ביוון וביקורת כלפי גרמניה - שנתפסה על ידי רבים כמדינה העומדת בראשו של מאמץ לא דמוקרטי להכריע נגד רצון העם היווני וערכי האיחוד האירופי -^[180] לבין תמיכה בגרמניה וביקורת על ממשלת יוון החדשה, שנתפסה כמי שפועלת בחוסר אחריות.^[181] ביוון נערכו הפגנות אלימות בהשתתפות ותמיכה של פעילים בינלאומיים (שחלקם אף נעצרו).^[182]

בחירות נוספות והמשך הרפורמות ומדיניות הצנע

ראש הממשלה, ציפראס, הצליח להעביר החלטות מעוררות מחלוקת בפרלמנט לאחר החתימה על ההסכם עם מדינות אירופה, אולם ה"מרד" של הגורמים השמאליים יותר במפלגתו הביא לכך שהוא נאלץ להסתמך על תמיכת האופוזיציה, והקואליציה שבראשה הוא עמד לא הייתה יציבה. בנוסף, ההחלטה להסכים לתנאי תוכנית החילוץ השלישית נתפסה על ידי חלק מאזרחי יוון ככניעה לתכתיבים של גרמניה וכביטול רצון העם שהובע במשאל העם. בהקשר זה, הכריז אלכסיס ציפראס ב-20 באוגוסט 2015 שהוא מתפטר מראשות הממשלה וכי בחירות כלליות ייערכו ב-20 בספטמבר 2015.^[183] סיריזה בראשות ציפראס זכו גם בבחירות אלה - ניצחון שנתפס כאישור של העם להמשך תוכנית החילוץ וצעדי הצנע.^[184][185]

הבחירות הביאו לעיכוב קל ביישום הרפורמות ותוכנית הצנע שיוון נדרשה ליישם על מנת שתוכל ללוות 2 מיליארד אירו מתוך 86 מיליארד האירו שעליהם הוסכם בתוכנית החילוץ השלישית.^[186] ב-12 באוקטובר פרסמה הממשלה שורה של צעדי צנע שבכוונתה לאמץ כחלק מתוכנית החילוץ.^[187] החלק הראשון של צעדי הצנע האלה, המהווים את חבילת הצנע ה-12, אושר בפרלמנט היווני ב-16 באוקטובר. החלק השני אושר ב-19 בנובמבר 2015. החוק שעבר בנובמבר קבע, בין השאר, שמי שאינו מסוגל להחזיר את ההלוואות על ביתו יאבד את ביתו. החוק קבע גם מספר הגנות על בעלי בתים, אך הגנות אלה היו רלוונטיות רק לכ-35% מבעלי הבתים המושפעים מהחוק. לפי הערכות, כ-260,000 בעלי נכסים עם איחורים על תשלום המשכנתה, היו בסכנה של איבוד נכסיהם.^[188] בנוסף הותקנו מיסים חדשים על הימורים ועל יין תוצרת יוון.^[189]

המשך צעדי הצנע הביא למחאה של חלק מחברי הפרלמנט. שני חברי פרלמנט שהתנגדו סולקו מהקואליציה, וכתוצאה מכך הקואליציה נותרה צרה, עם 153 מתוך 300 חברי הפרלמנט.^[189] הבעיות הקואליציוניות שיקפו את המצב הבעייתי שבו היו נתונים ציפראס ומפלגתו סיריזה. ב-11 בנובמבר 2015, שביתה כללית והפגנות ענק של ארגוני העובדים כוונו לראשונה כנגד סיריזה, שהחברים בארגוני העובדים היו בעבר בסיס התמיכה היציב ביותר שלה.^[190]

בנוסף לצורך בסיוע כספי שיאפשר ליוון לשלם את חובותיה ולהמשיך לתפקד, גם מערכת הבנקאות ביוון נזקקה לסיוע, שכן הבנקים איבדו חלק גדול מהונם. הבנק האירופי המרכזי קבע שההון של ארבעת הבנקים הגדולים ביוון נמוך ב-14.4 מיליארד אירו מההון שנדרש להם על מנת להיות יציבים.^{[191][192][193]} ייצוב ההון של הבנקים נדרש על מנת שיוסרו המגבלות על תנועות ההון במדינה. בפועל, הלחץ לייצב את הבנקים לפני תום השנה הביא למכירה של מניות הבנקים שיש מי שביקר כמכירת חיסול.^{[194][195][196]}

תהליך כלכלי נוסף שהואץ לאחר אישור תוכנית הסיוע השלישית הוא תהליך ההפרטה. כך למשל, הממשלה החליטה על הפרטה של 14 נמלי תעופה ברחבי יוון, בעסקה ששוויה 1.2 מיליארד אירו.^[197]

2016–2018

בשנת 2016 המשיכה ממשלת יוון, בראשות מפלגת סיריזה, ביישום הרפורמות עליהן הוסכם במסגרת חבילת החילוץ השלישית. הנציבות האירופית פרסמה בנובמבר 2016 תחזית לפיה יוון נמצאת בנקודת מפנה כלכלית וכלכלתה צפויה לצמוח ביתר שאת ב-2017.^[198] לעומת זאת, התחזיות של קרן המטבע הבינלאומית היו פסימיות יותר וביטאו חשש מהסיכון שטמון בהשקעות ביוון ומחוסר היציבות של כלכלתה.^[199]

ב-2016 הצליחה יוון לעמוד ביעדים הפיסקליים המרכזיים, ובראשם היעד של שמירה על עודף תקציבי; אולם, כלכלת יוון לא הצליחה לצמוח וסיימה את שנת 2016 עם צמיחה שלילית.^[200]

חבילת הצנע ה-13 אושרה בפרלמנט היווני ב-8 וב-22 במאי 2016, זאת חרף השביתות וההפגנות הסוערות שליוו את הדיונים לגביה. במסגרת רפורמה זו הועלה המע"מ על רוב מוצרי צריכה וחלק משירותי התקשורת ל-24%. העלאת המס אמורה הייתה להביא לתוספת של 1.8 מיליארד אירו בשנה מגביית מיסים.^[201] בנוסף לייקור המס, אישר הפרלמנט היווני חיסכון של 3.6 מיליארד אירו שיושג על ידי קיצוץ בהוצאות הממשלה והעלאה של המס על הכנסה. החקיקה הביאה גם לרפורמה בתחום הפנסיה.^[202] בעקבות צעדים אלה הסכימו מדינות גוש האירו וקרן המטבע הבינלאומית שיוון עומדת בתנאי הסכם החילוץ והעבירו ליוון 10.3 מיליארד אירו שנועדו לכיסוי חובותיה במשך השנה.^[201]

בשנת 2017 הצליחה כלכלת יוון להשיג צמיחה חיובית בשיעור קרוב ל-1.4%. זו הייתה השנה הראשונה מאז 2007 בה הציגה יוון שיעור צמיחה חיובי משמעותי ובכך היא יצאה באופן רשמי מהמיתון. דו"חות של קרן המטבע הבינלאומי ושל ארגון ה-OECD ציינו נתון זה לחיוב וקבעו שעל אף האתגרים הרבים שנותרו, נראה כי יוון נמצאת במסלול לחידוש צמיחה גם בשנים הבאות וליציאה מהמשבר. מעבר לנתוני הצמיחה החיוביים, נתונים אחרים הראו שחלק מהרפורמות שהונהגו במהלך המשבר נושאות פרי. כך למשל, אחוז התוצר שמקורו ביצוא למדינות אחרות עלה (מ-24% אחוז ב-2008 ל-34% ב-2017), סימן לשיפור התחרותיות של הכלכלה היוונית. שיעור האבטלה המשיך לרדת והמאזן התקציבי היה חיובי.^[203][204]

למרות נתונים חיוביים אלה, נותרו בפני יוון אתגרים כלכליים רבים. שיעור היצוא מהתוצר עלה משמעותית, אך נותר הרבה מאחורי השיעור הממוצע במדינות ה-OECD. שיעור האבטלה ירד אל מתחת ל-20%, אך נותר הגבוה ביותר באירופה. הממשלה הצליחה להשיג עודף תקציבי, אך החוב נותר עצום ביחס לתוצר. למרות הרפורמות והשינויים המבניים, הפריון של העובדים ביוון נותר נמוך, המערכת הבנקאית נותרה פגיעה.^[203] ויחס החוב-תוצר של עלה לכ-180% (הגרעון הגבוה ביותר באירופה).^[25]

ב-20 באוגוסט 2018, יצאה יוון, כמתוכנן, מחבילת החילוץ השלישית. משמעות היציאה היא שלראשונה מאז 2010 עברה המדינה לגיוס הון בשווקים ולא נזקקה לסיוע ממדינות אירופה ומקרן המטבע. כדי לאפשר את היציאה מתוכנית החילוץ הסכימו מדינות אירופה לפריסה מחודשת של החובות, הארכה של מועדי הפירעון ומתן חבילת סיוע של 15 מיליארד אירו המיועדת למקרה חירום.^[205][206] מדינות האירו התנו צעדים מקלים אלה בהמשך הרפורמות עליהן הוסכם במסגרת תוכנית החילוץ ובהמשך הפיקוח האירופאי על יישום הרפורמות, בהתאם לחוק משנת 2013 המאפשר פיקוח על מדינות בגוש האירו שמתמודדות עם בעיות פיננסיות חמורות.^[207][208] הסדר הפיתוח ההדוק (Enhanced Surveillance Framework) הסתיים ב-20 באוגוסט 2022.^[209][210]

הפרטה

מאז אמצע שנות ה-90 יוון החלה בתהליך של רפורמה במבנה של החברות והנכסים הציבוריים. עיקר הרפורמה לפני המשבר הייתה ביצירה של תאגידים ציבוריים מתוך מטרה לייעל את הפעילות שלהם וליישם בהם עקרונות כלכליים של ניהול ולהפחית את מעורבות המדינה בפעילותם. התהליך קיבל תאוצה משמעותית בעקבות המשבר הכלכלי.^[211] תוכניות של הפרטה היו חלק מהנסיון לייצב את המשק היווני החל מתוכנית החילוץ הראשונה, והם היו חלק מהדרישות של המוסדות האירופאיים כתנאי למימוש תוכניות החילוץ. קובעי המדיניות היווניים והאירופאיים שקידמו תהליכים אלה טענו שמעבר לרווחים של הממשלה ממכירה של הנכסים לגופים פרטיים, ההפרטה תביא לעלייה של רווחים ממיסים בטווח הארוך, ייעול של הפעילות הכלכלית, פיתוח תשתיות, עלייה בהשקעות זרות, ולעלייה בתעסוקה. מנגד, מבקרים של התוכנית טענו שהתהליך יפגע בציבור ובעובדים ויחזק משקיעים פרטיים על חשבון האזרחים. התנגדות מצד חלק מקובעי המדיניות, ארגוני העובדים, וחלק מהפוליטיקאים, בנוסף למורכבות התהליך ולדעת הקהל העוינת כלפי תהליכי ההפרטה, הובילו לכך שהתקדמות התהליך הייתה איטית מהצפוי לכל אורך המשבר. ב-2011 כלכלנים של הנציבות האירופית העריכו שהכנסות מהפרטה יגיעו עד 2015 לכ-50 מיליארד אירו. במציאות, בשנים 2010–2019 המדינה קיבלה הכנסות ישירות מהפרטה בערך של כ-5.5 מיליארד אירו.^[212]

ב-2011 הוקמה קרן פיתוח הנכסים של הרפובליקה ההלנית (HRADF) (אנ'), שמטרתה המרכזית היא למנוע התערבות של הממשלה בתהליך ההפרטה ולהאיץ אותו. הקרן הפכה בהדרגה למחזיקה בעשרות נכסים ציבוריים, כולל חברות אנרגיה, הספקת חשמל, גז ומים, נמלים ימיים, נמלי תעופה, מסילות רכבת ותאגידים של תחבורה ציבורית, חברות טלקומוניקציה, שירותי דואר, תאגיד השידור היווני, נדל"ן, אצטדיונים ומתקני ספורט ופרויקטים של פיתוח קרקעות.^[211] כחלק מהתנאים לתוכנית החילוץ השלישית, יוון הסכימה להקים גוף חדש שינהל את תהליכי ההפרטה ויפקח על הנכסים והחברות שבבעלות ציבורית. HRDAF, קרן היציבות הפיננסית (HFSF), קרן נוספת המחזיקה בנכסי נדל"ן ציבוריים (ETAD) וקרן המחזיקה במניות של הממשלה בחברות שונות (EDIS) הפכו לחלק מגוף על הנקרא HCAP במאי 2016. מטרת ההקמה של HCAP הייתה למנוע התערבות ממשלתית בניהול נכסים ציבוריים, להאיץ את תהליך ההפרטה, וליצור מנגנון פיקוח בהשתתפות המוסדות האירופאיים. בנוסף לדירקטוריון של HCAP הוקמה ועדה מפקחת ששניים מתוך חמשת החברים בה ממונים על ידי המוסדות האירופאיים.^[213]

חברות ונכסים משמעותיים שהופרטו:

• 66% מחברת הספקת הגז הטבעי DESFA נמכרו למשקיעים איטלקים, ספרדים ובלגים בתמורה ל-535 מיליון אירו ב-2017.^[214]
• 67% מההחזקות בנמל סלוניקי, הנמל הימי השני בגודלו ביוון, נמכרו ב-2018 לקבוצה גרמנית-צרפתית-קפריסאית בתמורה ל-231.9 מיליון אירו והבטחות להשקעה עתידית. שווי העסקה האמיתי לפי HRDAF הוא 1.1 מיליארד אירו.^[215]
• 45% מספקית התקשורת הגדולה ביותר ביוון (OTE) נמכרו בהדרגה לדויטשה טלקום הגרמנית החל מ-2008.^[216]
• 51% מרשות נמל פיראוס, הנמל הגדול במדינה, נמכרו לקוסקו (COSCO) שבבעלות ממשלת סין בתמורה ל-280 מיליון אירו ב-2016. קוסקו צפויה להגדיל את החזקותיה בנמל ל-67%.^[217]
• פראפורט הגרמנית רכשה 14 נמלי תעופה אזוריים ביוון לתקופה של 40 שנה בתמורה ל-1.2 מיליארד אירו והבטחה להשקעה בשדות התעופה.^[218]

נתונים כלכליים בתקופת המשבר

נתונים נבחרים: כלכלה לאומית של יוון 2007–2017

	2007	2008	2009	2010	2011	2012	2013	2014	2015	2016	2017
תל"ג (מיליארד אירו) [א]	250.7	249.9	239.1	226.0	205.4	190.4	184.2	185.6	185.0	184.6	187.1
שינוי בתל"ג (אחוז) [א]	3.3	0.3-	4.3-	5.5-	9.1-	7.3-	3.2-	0.7	0.3-	0.2-	1.4
תל"ג לנפש (אירו) [א]	22,718.2	22,591.0	21,553.6	20,327.8	18,464.6	17,173.7	16,742.0	16,984.5	17,042.5	17,117.9	17,374.3
שינוי בגודל האוכלוסייה	28,111+	29,368+	29,176+	14,324+	16,442-	59,888-	79,800-	72,798-	71,530-	44,912-	15,550-
אינפלציה (אחוז) [א]	3.0	4.2	1.3	4.7	3.1	1.0	0.9-	1.4-	1.1-	0.0	1.1
יחס חוב לתוצר (אחוז) [א]	103.1	109.4	126.7	146.3	172.1	159.6	177.9	180.2	178.8	183.5	181.9
יצוא כאחוז מהתוצר [ב]	22.5	23.4	19.0	22.1	25.5	28.7	30.4	32.4	31.7	30.5	33.2
חשבון שוטף (אחוז מהתוצר) [ג]	15.2-	15.1-	12.3-	11.4-	10.0-	3.8-	2.0-	1.6-	0.2-	1.1-	0.8-
מאזן תקציבי ראשוני (אחוז מהתוצר) [ג]		5.6-	10.3-	5.7-	3.4-	4.4-	9.6-	0.0	2.4-	3.6	3.7
פריון (תוצר לעובד; 2010=100) [ג]	108.9	107.1	103.1	100.0	97.6	96.6	95.9	96.6	95.8	94.4	93.8

נתוני רווחה ושוק העבודה ביוון 2007–2017
כל הנתונים באחוזים, אלא אם צוין אחרת

	2007	2008	2009	2010	2011	2012	2013	2014	2015	2016	2017
שיעור האבטלה [ד]	8.4	7.8	9.6	12.7	17.9	24.4	27.5	26.5	24.9	23.5	21.5
שיעור האבטלה - גברים [ד]	5.2	5.1	7.0	10.0	15.1	21.5	24.5	23.6	21.7	19.9	17.8
שיעור האבטלה - נשים [ד]	12.9	11.5	13.3	16.3	21.5	28.2	31.3	30.2	28.9	28.1	26.1
שיעור האבטלה - גילאים 15–24 [ב]	22.7	21.9	25.7	33.0	44.7	55.3	58.3	52.4	49.8	47.3	43.6
אנשים בסיכון לעוני [ה]		28.1	27.6	27.7	31.0	34.6	35.7	36.0	35.7	35.6	34.8
שכר שנתי ממוצע (אירו) [ד]	20,364	20,917	22,113	21,382	20,440	19,600	18,002	17,873	17,485	17,320	17,336

1. נתונים: קרן המטבע הבינלאומית
2. נתונים: הבנק העולמי
3. נתונים: (OECD (2018), OECD Economic Outlook: Greece 2018
4. נתונים: OECD
5. נתונים: Hellenic Statistical Authority: Risk of Poverty

ראו גם

• משבר החוב האירופי
• כלכלת יוון

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משבר החוב של יוון בוויקישיתוף

• אמנון אטד, הנפילה מהאולימפוס: טרגדיה יוונית בשש מערכות, באתר כלכליסט, 25 בפברואר 2010
• אורי פסובסקי, איי חורבות, באתר כלכליסט, 3 במאי 2012
• מרדכי חיימוביץ', האלים משתוללים: מסע ליוון המתפוררת ומוכת החוב, באתר nrg‏, 5 באוקטובר 2012
• נעם בוקסבאום, ראיון | בוכים בדרך אל הבנק: הטעויות, הייאוש והעתיד הלא ברור שמחכה כעת ליוון, באתר TheMarker‏, 3 ביולי 2015
• נדן פלדמן, בלי משרד, עובדים או טלפון, ועם 500 מיליארד יורו: כך נוהל המשבר באירופה, באתר TheMarker‏, 10 בנובמבר 2015