משנת עקביא בן מהללאל

משנת עקביא בן מהללאל היא משנה בתחילת פרק ג' של פרקי אבות, שזו לשונה:

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה;
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

— משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה א'

משנת עקביא בן מהללאל בציור טיח צבעוני מסביבות המאה ה-17, על קיר בית הכנסת אייזיק שול בקרקוב

המשנה מציגה לאדם את אפסותו בעולם הזה לעומת גדולתו של הקדוש ברוך הוא, ובכך באה להרתיע את האדם מחטא.

מקבילות

באבות דרבי נתן מופיעה המשנה בגרסה שונה^[1]:

"עקביא בן מהללאל אומר, כל הנותן ארבעה דברים אל לבו, שוב אינו חוטא. מאין הוא בא, ולאן הוא הולך, ומה עתיד להיות, ומי הוא דיינו.

מאין הוא בא, ממקום חושך. לאן הולך, למקום חושך ואפילה. ומה עתיד להיות, עפר רמה ותולעה. ומי הוא דיינו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

רבי שמעון אומר, בא ממקום חושך וחוזר למקום חושך. בא מטיפה סרוחה, ממקום שאין העין יכולה לראות. ומה עתיד להיות, עפר רמה ותולעה. שנאמר, (איוב כה) "אף כי אנוש רמה" ובן אדם תולעה.

רבי אלעזר בן יעקב אומר, רימה בחייו ובן אדם תולעה במותו. איזה רימה בחייו, זה כינים. ובן אדם תולעה במותו זה שמרחיש במותו."

מדרש ויקרא רבה^[2] מביא את משנת עקביא בן מהללאל ומוסיף: "ר' אבא בר כהנא אמר בשם רב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש ר' עקיבא מתוך פסוק אחד ”וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ” (מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק א'): ”בְּאֵרְך זו ליחה סרוחה. בּוֹרְךָ, זו רִמה ותולעה. בּוֹרְאֳךָ, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון.”

פירוש המשנה

• ” מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה”: טיפה סרוחה היא הזרע שממנו נוצר העובר. רבי עובדיה מברטנורא מפרש "סרוחה" מלשון סירחון, ומסביר: "קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה". אביגדור שנאן מפרש שסרוחה פירושה משׂתרעת, כמשמעות המילה בפסוק ”הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם” (ספר עמוס, פרק ו', פסוק ד'), כלומר טיפה סרוחה היא טיפת זרע צמיגה וחסרת צורה.^[3]
• ”וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה”: כלומר אתה הולך אל מותך וקברך. תוספות יום טוב מפרש, בעקבות מדרש שמואל: "כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המוות מיום היוולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הווה ולא לשון עתיד."
• ”וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא”: עד כמה מטיל אימה מתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא מלמד הסיפור התלמודי:

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?^[4]

פרשנות מרחיבה

רבי עובדיה מברטנורא מציג את ההשפעה המשולשת של דברי עקביא בן מהללאל: "והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה".

בספר תורת חובות הלבבות מביא המחבר בשער הכניעה פרק ה שהדרך לקניית מידת הענוה היא ההתבוננות בשבעה דברים, שהם הרחבה של דברי המשנה. הוא חותם את הפרק בדברי המשנה ששמהווים הוכחה לכך שאדם הזוכר דברים אלה אינו מתגאה.

בתחילת פרק ב' מוצגת דרך אחרת, מפי רבי, להימנעות מעברה: ”וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין” (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א'). המבנה הדומה של שתי המשניות הביא את ישעיהו ליבוביץ לעסוק בהבדל שביניהן: "רבי אומר: תחשוב על הקדוש ברוך הוא, ואילו עקביא בן מהללאל אומר: חשוב על עצמך. אפשר לומר שרבי מציג חשיבה תאולוגית, ועקביא מציג חשיבה אנתרופולוגית (שהיא איננה יותר פשוטה). על כל פנים, המסקנה מדברי שניהם היא אותה מסקנה, דהיינו שאתה עתיד ליתן דין וחשבון."^[5]

המשנה כחלק מטקס ההלוויה

המשנה נאמרת על ידי עורך הטקס במהלך הלוויה יהודית דתית. את המילים "מטיפה סרוחה" יש הנוהגים לומר בלחש.

מקור המנהג

המשנה הוזכרה בהספדו של הרב יעקב שאול אלישר על הרב מאיר אוירבך בשנת 1878^[6] ובשנת 1894 דווח שהיא נאמרה בהלוויה בירושלים כמנהג הספרדים^[7].

המנהג מוזכר בסוף המאה ה-19 בספריו של הרב אליהו בכור חזן, מגדולי רבני לוב ומצרים: בספר "נוה שלום",^[8], הכולל את מנהגי אלכסנדריה ומצרים בכלל, ובספר "תעלומות לב".^[9] בסקירה של אברהם שמואל הרשברג על מנהגי הספרדים בירושלים שפורסם בשנת 1908 כתוב^[10]:

"כשהחבורה יוצאת עם המת מביתו, וכן כשהיא באה לפני שערי בתי המדרש, עומדים כל המלוים ביחד עם המטה במקומם ואומרים משנת עקביה בן מהללאל ופסוקי "צדוק הדין"..."

ככל הנראה, המנהג חִלחל לבני יהדות ארצות האסלאם בארץ ישראל במהלך השנים שלאחר מכן; מתחילה ליחידים, ובהמשך, באופן רווח יותר.^[11]

בספר "גשר החיים" שיצא בשנת 1947, מזכיר רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי את הדבר כמנהג פשוט ורווח.^[12] הספר משקף בעיקר את מנהגי ירושלים ובעיקר של קהילת הפרושים בירושלים, מהם השתרשו מנהגים רבים בכל הקשור ללוויות בשל ביסוסה של החברה קדישא בירושלים העתיקה.

תוקף המנהג

עם התפשטות המנהג בירושלים ובשאר ארץ ישראל היו שהתלוננו על המנהג^[13]. הרב אהרן קמינקא טען שאין מקום למנהג ואולי אף יש איסור באמירת דברי תורה בפני המת^[14]. הרב יקותיאל יהודה גרינוולד בספרו "כל בו על אבלות", מתייחס למחלוקת ומצדד לביטול והימנעות מהמנהג מחמת שאין לו מקור וטעם של ממש.^[15] הרב טוקצינסקי יצא להגנת המנהג.

כיום, במרבית ההלוויות שעל ידי ארגוני החברה קדישא השונים נהוג לומר את המשנה. כך למשל נאמר המשנה בהלווייתו של הנשיא יצחק בן צבי^[16], ושל ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר.

המשנה בתרבות

מנהג אנשי ירושלים בחתונה טרם ריקוד החתן עם הכלה (מצווה טאנץ) לשורר את המשנה הזאת לעורר את החתן ולהזכיר לו את "יום המיתה".

מספר לחנים חוברו על מילות המשנה והושרו על ידי גדולי החזנים. הלחן של יהושע ווייסר יצא בתחילת 1931 בתקליטו של מרדכי הרשמן^[17]. המפורסם ביותר הוא של ישראל אלטר, בביצועו של משה קוסביצקי. לחן זה הושר במספר וריאציות על תקליטיו של קוסביצקי, מראשית ביצועו בוורשה (תחת חברת "סירנה") בשנת 1934^[18], ועד ימיו האחרונים בארצות הברית^[19], והיה ליצירת המבוקשת ביותר בקונצרטים שערך^[20]. עקיבא צימרמן כותב כי שמע מאלטר שאת לחן השיר המפורסם חיבר בעת שנקלע למלון בווינה בו שהו גדולי ישראל שנאספו לשם הכינוס העולמי של אגודת ישראל ("הכנסייה הגדולה") שהתקיים באותה עת בעיר, והתבקש על ידי אחד האדמו"רים לשיר קטע חזנות כלשהו.^[21]

מאוחר יותר חבר אלטר לחן שני^[22]. לחן נוסף הוא של יוסל'ה רוזנבלט.

ראו גם

• ממנטו מורי

לקריאה נוספת

• ישעיהו ליבוביץ, פרקי אבות, לפי פירוש 'רוח חיים' של ר' חיים מוולוז'ין, אגם הוצאה לאור, 2012, עמ' 153–164

קישורים חיצוניים

• דון יצחק אברבנאל, פרקי אבות עם פירוש הרמב"ם ופירוש "נחלת אבות", עמ' קלא-קלו, באתר היברובוקס

ביצועים מוזיקליים:

• מילות השיר "עקביה בן מהללאל" והאזנה לו, באתר זמרשת
• עקביא בן מהללאל בלחנו וביצועו של יוסלה רוזנבלט באתר YouTube
• עקביא בן מהללאל בביצועו של משה קוסביצקי(הקישור אינו פעיל) באתר תפוז אנשים
• עקביא בן מהללאל בביצועו של מרדכי הרשמן באתר YouTube
• לחן עקביא בן מהללאל מאת ישראל אלטר בביצועו של יצחק מאיר הלפגוט באתר YouTube