סונטה 116

סונטה 116 היא סונטה מאת ויליאם שייקספיר. בסונטה זו עוסק שייקספיר באהבה האידיאלית הבלתי משתנה שאינה תלויה בדבר. אהבה זו, בראייתו של שייקספיר, שוהה בברית שבין מוחות של אמת. את הסונטה פותח שייקספיר במגבלה מרסנת, אותה הוא מטיל על עצמו כדי שלא להציב מכשולים בפני האהבה העילאית:

אַל לִי לִבְרִית מוֹחוֹת שֶׁל אֱמֶת
לְהַצִּיב מִכְשׁוֹלִים.

Sonnet 116
Let me not to the marriage of true minds Admit impediments. Love is not love Which alters when it alteration finds, Or bends with the remover to remove: O, no! it is an ever-fixed mark, That looks on tempests and is never shaken; It is the star to every wandering bark, Whose worth's unknown, although his height be taken. Love's not Time's fool, though rosy lips and cheeks Within his bending sickle's compass come; Love alters not with his brief hours and weeks, But bears it out even to the edge of doom.    If this be error and upon me proved,    I never writ, nor no man ever loved.

סונטה 116
אַל לִי לִבְרִית מוֹחוֹת שֶׁל אֱמֶת לְהַצִּיב מִכְשׁוֹלִים. אַהֲבָה מְקוֹמָהּ לֹא יַכִּיר אֲשֶׁר מַחְלִיפָה עֵת חִלּוּף הִיא מוֹצֵאת, אוֹ נוֹטָה עִם מֵמִיר לְהָמִיר: הוֹ, לֹא! לָנֶצַח הִיא אוֹת, הַמַּבִּיט בַּסּוּפוֹת וְלָעַד לֹא יִרְעַד; כּוֹכָב הוּא לְכָל הַסִּירוֹת הַתּוֹעוֹת, שֶׁטִּיבוֹ לֹא יָדוּעַ, אַךְ גָּבְהוֹ הֵן נִמְדַּד. אָהֲבָה אֵין הִיא לֵץ שֶׁל הַזְּמַן, אַף שֶׁאֹדֶם שָׂפָה וּלְחָיַיִם בָּאִים אֶל מַצְפֵּן מַגָּלוֹ הַמְּעֻקָּל; לֹא מִשְׁתָּנָה אָהֲבָה מִקֹּצֶר שָׁעָה אוֹ שְׁבוּעַיִם, אַךְ מוֹשֶׁכֶת בָּעֹל אַף לְקֵץ הַגּוֹרָל.    אִם תְּהֵא זוֹ טָעוּת וּמוּלִי הִיא תֻּצַּב,    מֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי, וְאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא אָהַב.
תרגום: יעקב אוסטרובר

"מוחות של אמת" מזכירים את היצורים הנעלים המופיעים בשורה הראשונה של סונטה מספר 1. From fairest creatures we desire increase

"מִן הַיָּפִים בִּצּוּרִים מְבַקְּשִׁים אָנוּ בְּרָכָה," (תרגום: אברהם רגלסון)

וכן מזכירים הם את השורה על "רֵעִים יְקָרִים" מסונטה 30.

For precious friends hid in death's dateless night,

כִּי חֶבֶר רֵעִים יְקָרִים מִסְתַּתֵּר בְּלֵיל מָוֶת בְּלִי זְמַן, (תרגום: יעקב אוסטרובר)

במכלול 154 הסונטות של שייקספיר נמצאת סונטה זו במקבץ הסונטות 126–18, המופנות לנעורים. הסונטה כתובה במקור במשקל פנטמטר ימבי, בתבנית חריזה א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

תוכן הסונטה

חששו של שייקספיר להוות מכשול בפני האהבה נובע מחולשת ההפכפכות האנושית הנוטה להחליף כל העת את מושאי האהבה. חולשה זו איננה אהבה כלל וכלל. האהבה האמיתית, לדידו של שייקספיר, היא נצחית, בלתי משתנה ומהווה אות וסמל קבוע לכל החולף והנע ונד. שייקספיר מדמה אהבה נצחית זו לכוכב המורה דרך לכל הספינות התועות ובכך קובע את היותה שמימית. בהצבתו את האהבה מחוץ למימד הארצי הבלתי מושג, הוא מציב שם מן הסתם גם את בעלי מוחות האמת האוחזים בה.

That looks on tempests and is never shaken;
It is the star to every wand'ring bark,

 

ובתרגומו של אפרים ברוידא:

מַבִּיט סוּפוֹת וְנֶצַח לֹא יָזוּעַ,
לְכָל אַסְדָּה נוֹדֶדֶת הַכּוֹכָב

כאן מהדהד שוב שיר השירים ח', ז', המוכר היטב לשייקספיר:

מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ ;

תרגומים לעברית

הסונטה זכתה לתרגומים רבים לעברית, ובהם:

• תרגומו של ש. שלום, 1967.
• תרגומו של שמעון זנדבנק, הנאמן למילותיו של שייקספיר. נכלל בספר "הסונטות" מאת שקספיר, שיצא לאור במסגרת הספריה החדשה לשירה, 1992.
• תרגומו של אפרים ברוידא, 1977.
• תרגומה של זיוה שמיר, 2010.
• תרגום של אבי הסנר וגיל הראבן 2011
• תרגומו של בן ציון בן משה, סונטות / שקספיר. על הסונטות / אוסקר ויילד (כפר סבא : חנות הספרים, 2000)
• תרגומו של יעקב אוסטרובר, "בְּשׁוּרוֹת נִצְחִיּוֹת - סונטות שייקספיר (אורכב 29.05.2020 בארכיון Wayback Machine)"
• תרגומה של אנה הרמן: הו! 4, ספטמבר 2006
• תרגום של עופרה עופר אורן, 2023
• תרגומו של אברהם עוז, מתוך: "כוחו של יופי: שירים על ימי מלחמה וימים אחרים", בעריכת נוית בראל, הוצאת פרדס, 2024.

הסונטה בתרגום אברהם עוז

סונטה 116
מאת ויליאם שקספיר
מאנגלית: אברהם עוז

לֹא, אֵין מִכְשׁוֹל לִבְרִית נַפְשׁוֹת אֱמֶת!
לֹא אַהֲבָה הִיא זוֹ הַמִּתְחַלֶּפֶת
מוּל כָּל חִלּוּף, לֹֹא זוֹ שֶׁתִּתְגַּמֵּד
בִּפְנֵי כָּל מְצוּקָה, רֹאשָׁה כּוֹפֶפֶת.
לֹא, אֵיתָנָה כְּמִגְדָּלוֹר שֶׁל קֶבַע,
תֵּישִׁיר מַבָּט בִּרְעֹם סוּפוֹת מַרְדּוּת;
הִיא כְּכּוֹכָב סְפִינוֹת בַּיָּם נוֹתֶבֶת,
עֶרְכּוֹ חִידָה, אֲבָל גָּבְהוֹ מָדוּד.
הָאַהֲבָה לֹא כְּסִיל הַזְמַן, גַּם אִם
אֹדֶם פָּנֶיהָ חֶרְמֵשׁוֹ יִקְצֹר.
הִיא לֹא תִּכֹּף מוּל חֵלֶף הַיָּמִים,
וּגְאוֹן רֹאשָׁה תִּזְקֹף עַד רֶדֶת בּוֹר.
וְאִם שְׁגָגָה הִיא וּדְבָרִי כָּזָב,
כְּלוּם לֹא כָּתַבְתִּי, אִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.

הסונטה בתרגום עופרה עופר אורן

סונטה 116
מאת ויליאם שקספיר
מאנגלית: עופרה עופר אורן

אַךְ לֹא אוֹדֶה כִּי נִשּׂוּאֵי אֱמֶת
בֵּין נְשָׁמוֹת מְאַפְשְׁרִים לִקּוּי.
אֵין אַהֲבָה שֶׁבְּתוֹכָהּ מוֹצֵאת
מָקוֹם לְהִתְקַפְּלוּת אוֹ לְשִׁנּוּי.

הוֹ, לֹא, הִיא מִגְדַּלּוֹר לָעַד לֹא נָע,
צוֹפֶה אֶל הַסּוּפָה, יַצִּיב נוֹתָר,
כּוֹכָב הַמְּאוֹתֵת אֱלֵי סְפִינָה,
עֶרְכּוֹ סָתוּם, גָּבְהוֹ רַק מְשֹׁעָר.

הָאַהֲבָה – לֹא לֵץ כָּפוּף לַזְּמַן,
חֶרְמֵשׁ קוֹטֵל וָרֹד שֶׁל לְחָיַיִם.
הִיא לֹא תָּסוּר, לֹא תִּסְתַּלֵּק מִכָּאן,
וְתִמָּשֵׁךְ מַמָּשׁ אֶל סַף הָאַיִן.

אִם זֹאת טָעוּת, אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו:
כָּתַבְתִּי כְּלוּם, וְאִישׁ כְּלָל לֹא אָהַב.