סלאח א-דין

יוסף טג'יר בן איוב (בערבית: يوسف طجير بن ايوب; 1137/8 – 4 במרץ 1193) המכונה סלאח א-דין (صلاح الدين; "צדקת האמונה"^[1]) היה מנהיג מוסלמי בולט במאה ה-12, מייסד השושלת האיובית. התפרסם במיוחד בזכות מאבקו במסעות הצלב ונפילתה של ירושלים לידי המוסלמים בשנת 1187. נודע במנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, אבירותו ורחמנותו כלפי יריביו בזמן מסעות הצלב.

ערך זה עוסק במנהיג כורדי, הסולטן הראשון של מצרים וסוריה, מייסד השושלת האיובית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סלאח א-דין (פירושונים).

סלאח א-דין
صلاح الدين الأيوبي

דיוקן שצייר אל-ג'זארי, בסביבות 1185
לידה	1137 תיכרית, הח'ליפות העבאסית
פטירה	4 במרץ 1193 (בגיל 56 בערך) דמשק, הסולטנות האיובית
מקום קבורה	סוריה המסגד האומיי, דמשק
שם לידה	يُوسُف بن نجم الدين أيُّوب
תארים	אמיר דמשק, סולטאן מצרים, אמיר חאלב
השקפה דתית	אסלאם
בן או בת זוג	עצמת א־דין ח׳אתון
ילדים	אלאפדל בן צלאח א-דין, אל-עזיז עמאר א-דין עות'מאן, א-זאהר ראזי
אמיר 1185–1193 (כ־8 שנים) אמיר חאלב 1183–1193 (כ־10 שנים) א-זאהר ראזי ← אמיר כרכ 1188 אל-מלכ אל-עאדל ← וזיר השושלת הפאטמית 1169–1174 (כ־5 שנים) → שירכוה סולטאן דמשק 1174–1193 (כ־19 שנים) אלאפדל בן צלאח א-דין ← סולטאן מצרים 1169–1193 (כ־24 שנים) אל-עזיז עמאר א-דין עות'מאן ←

רקע

יוסף טג'יר בן איוב, הידוע יותר כצלאח א-דין, נולד למשפחה כורדית בעיר תיכרית שעל נהר החידקל. אביו, נג'ם א-דין איוב (אנ'), כיהן כמושל תיכרית וסייע לזנגי להימלט מידי הח'ליף אל-מסתרשד. כגמול על כך, מינה זנגי את האב למושל בעלבכ. צלאח א-דין נשלח לדמשק כדי להשלים את השכלתו, ושהה עשר שנים בחצר בנו של זנגי, נור א-דין. בתקופה זו הוא הצטיין בהתעניינותו בחדית'. הוא קיבל חינוך צבאי מדודו שרכוה, שהיה מדינאי וחייל סלג'וקי שייצג את נור א-דין במלחמותיו נגד הח'ליפה הפאטימי של מצרים בשנות ה-60 של המאה ה-12.

ווזיר מצרים

בשנת 1169 ירש צלאח א-דין את דודו בתפקיד הווזיר, מושל מצרים מטעם הח'ליפה. מתוקף תפקידו, הוטלה עליו האחריות להוביל את המאבק נגד הפאטימים והצלבנים בהנהגת אמלריך הראשון. מעמדו כווזיר במצרים התערער בשל חוסר היציבות הפנימית, בין היתר עקב שורה ארוכה של ח'ליפים-ילידם שעל שליטתם נלחמו הווזירים. כמנהיג צבא זר מסוריה, לא הייתה לו שליטה מלאה על הצבא המצרי השיעי, שהונהג בשמו של ח'ליפה חלש. כאשר נפטר הח'ליפה הפאטימי ב־1171, סלאח א-דין הורה לאימאמים להודיע בתפילות יום השישי על הח'ליפה העבאסי אל-מסתדא כיורש. כך הביא לקיצה של שושלת הח'ליפים הפאטימים.

הוא גם הביא להחלפת האסכולה השיעית שהייתה נפוצה באזור מצרים תחת השלטון הפאטימי, לאסכולה הסונית, שהוא שייך אליה וכל החליפים העבאסים. כעת סלאח א-דין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של החליף העבאסי.

מעתה שלט צלאח א-דין במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של הח'ליף העבאסי – זו הייתה חלוקת הכוחות הרשמית. למעשה, בעזרת אחיו שקיבלו שליטה על אחוזות מצריות נרחבות, הפך צלאח א-דין את מצרים לאחוזה משפחתית, בניגוד לרצונותיו של נור א-דין, ששלח אותו ואת שרכוה למצרים מלכתחילה.

סולטאן מצרים

עם מותו של נור א-דין בשנת 1174, נטל לעצמו צלאח א-דין את התואר "סולטאן מצרים". אף על פי שסלג'וקים רבים ראו בו שליט לא לגיטימי וסירבו לשרת תחת הסולטאן ה"כורדי", צלאח א-דין ייסד את השושלת האיובית והשיב את האסכולה הסונית למצרים. במסעותיו הצבאיים באפריקה, הרחיב צלאח א-דין את שטחי שלטונו מערבה לכיוון המגרב, וכשדיכא מרידה באזור הנילוס העליון, המשיך דרומה ומזרחה לכיוון ים סוף ותימן.

אמיר דמשק

נור א-דין יזם פעמיים פלישה לממלכת ירושלים הצלבנית, אולם סלאח א-דין נסוג מהן ב־1171 וב־1173. הוא קיווה שממלכת הצלבנים תישאר שלמה. זאת מתוך מחשבה שתשמש כחיץ בין מצרים שבשליטתו, לבין סוריה, עד שיצליח להתבסס גם שם. סכסוך גלוי בין השניים עמד על הפרק, אך נמנע עקב מותו של נור א-דין ב-1174. יורשו היה ילד, אשר נפטר ב-1181. כך, כשצלאח א-דין צעד לדמשק הוא התקבל בשמחה, וחיזק את מעמדו על ידי נישואיו לאלמנתו של נור א-דין. הוא אמנם לא כבש את חלב ומוסול, הערים הגדולות שנשלטו על ידי נור א-דין, אך הצליח להרחיב את השפעתו וסמכותו עליהן בשנים 1176 ו-1186 בהתאמה. במהלך המצור על חלב, ניסו ה"חשישיון" להתנקש בחייו ב-22 במאי 1176.

קרב קרני חיטין

בעודו מבסס את כוחו בסוריה, צלאח א-דין לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית, למעט אירוע אחד – קרב גזר ב-1177, שבו ספג תבוסה. עם זאת, הוא התאושש במהירות וניצח את הצלבנים בקרב בגשר בנות יעקב ב-1179. אולם הצלבנים, ובעיקר רנו משטיון, המשיכו להתגרות בו. רנו הטריד עם צי ספינותיו את המסחר והעלייה לרגל המוסלמיים בים סוף, שהיה נתיב ימי חיוני לצלאח א-דין. רנו אף איים לתקוף את הערים הקדושות למוסלמים, מכה ואל-מדינה. בשנת 1185, במהלך החג', הוא תקף ובזז שיירת עולי רגל.

בתגובה, ביולי 1187 פלש צלאח א-דין לממלכת ירושלים, והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין. אירוע זה היה אסון לצלבנים ונקודת מפנה היסטורית בתולדות ירושלים. צלאח א-דין שבה והוציא להורג את רנו, וגם שבה את המלך, גי דה ליזיניאן. ב-2 באוקטובר נכבשה ירושלים והסתיימו 88 שנות השלטון הצלבני. הוא הסיר ממתחם מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע בהר הבית סממנים נוצריים שהוסיפו הצלבנים. בניסיון למנוע מסעי צלב נוספים, הוא החליט להותיר את כנסיית הקבר על כנה ולאפשר התיישבות נוצרים בעיר. את מפתחות כנסיית הקבר הוא הפקיד בידי שתי משפחות מוסלמיות, האחראיות עד היום על פתיחתה וסגירתה ועל מתן היתרים לעדות הנוצריות. בנוסף, הוא הזמין את היהודים לחזור ולהתיישב בירושלים^[2]. בתוך זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות למעט צור.

מסע הצלב השלישי

קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הובילו למסע הצלב השלישי, שמומן באנגליה על ידי מס מיוחד שכונה "מסע צלאח א-דין". במסע זה כבשו הצלבנים את עכו, וב-1191 נוצח צלאח א-דין בקרב ארסוף על ידי ריצ'רד הראשון. לצד היריבות הצבאית, היחסים בין השניים התאפיינו בכבוד הדדי ובאבירות. שניהם הפכו לדמויות מרכזיות ברומנסות החצר שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, צלאח א-דין הציע את שירותיו של רופאו האישי, מחווה משמעותית בהתחשב בעליונות הרפואה המוסלמית באותה תקופה. בקרב ארסוף, כשסוסו של ריצ'רד מת, צלאח א-דין שלח לו שני סוסים חדשים. ריצ'רד לב הארי אף יזם הצעת נישואין בין אחותו ג'ואן לבין אל-עאדל, אחיו של צלאח א-דין, כחלק מניסיון להגיע להסכם שלום יציב. לבסוף השניים הגיעו להסכם רמלה בשנת 1192, לפיו ירושלים תישאר בידיים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים והממלכה הצלבנית תצומצם למישור החוף, מצור ועד יפו.

מותו

צלאח א-דין נפטר בדמשק בשנת 1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד לב הארי עזב. כשנפתח אוצרו, התברר שלא נשאר בו מספיק כסף כדי לממן את הלוויה, שכן הוא חילק את כספו לעניים.

אחיינו, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, כיהן כמושל ארץ ישראל בתחילת המאה ה-13, ועל שמו נקראה סמטה ברובע המוסלמי בירושלים.

הנצחה

ערך מורחב – עיט סלאח א-דין

עיט סלאח א-דין בסמל עיראק. עיטים דומים נמצאים גם בסמלי מצרים, תימן והרשות הפלסטינית.

מעט מבנים שקשורים ישירות לצלאח א-דין עדיין קיימים. קברו בדמשק, מאוזוליאום צלאח א-דין, פתוח לקהל ומשמש כאטרקציה תיירותית. בדומה לסוריה, הוא ביצר במצרים גם ערים קטנות. הוא ביצר את מצודת קהיר, ששימשה כבית תענוגות. המבצר הקיים שם כיום הוא ברובו עות'מאני. אך החאן המבוצר שבנה במערב סיני, קלעת אל ג'ונדי, עדיין עומד על תילו. הוא גם ביצר את הגבעה השולטת על ואדי סודר, שהיה אחד מנתיבי השיירות בין מצרים לים סוף, שקירותיו וחדריו נחצבו מהסלע. מחראב בסגנון פאטימי שולט על המבצר, אליו כמעט ולא מגיעים תיירים.

למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לסלאח א-דין יצא מוניטין חיובי באירופה, והוא נתפס כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד המאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין "הנשמות הפגניות הישרות בעולם הבא" (על אף שהיה מונותאיסט). סלאח א-דין 'האציל' מופיע באור סימפתי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט. במשך הדורות נתן סלאח א-דין השראה למוסלמים מבחינות רבות. עיט סלאח א-דין מתנוסס על דגל מצרים וכן על כמה מסמלי מדינות ערב, ביניהן עיראק מולדתו, שבשנת 1976 אף הקימה את מחוז סלאח א-דין, שבירתו היא עיר הולדתו תיכרית.

בישראל רחובות על שמו נקראו בירושלים, בלוד, בעכו, בעזה ובמקומות נוספים. בתקופה המודרנית מתייחסים הפלסטינים פעמים רבות אל סלאח א-דין כגיבורם בזכות הצלחתו לגרש את הצלבנים.

על שמו נקרא החתול של הדמויות הראשיות בסדרת הספרים "39 רמזים".

לקריאה נוספת

• Malcolm Cameron Lyons & D. E. P. Jackson. (1982). Saladin: the Politics of the Holy War. Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סלאח א-דין בוויקישיתוף

• סלאח א-דין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סלאח א-דין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צלאח אל-דין אל-איובי, דף שער בספרייה הלאומית
• סלאח א-דין, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)