שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
עארף אל-עארף
עיתונאי, היסטוריון ופוליטיקאי פלסטיני וירדני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
עארף אל-עארף (בערבית: عارف العارف; 1892[1] – 30 ביולי 1973) היה עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. שימש כמושל נפת באר שבע בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכראש עיריית מזרח ירושלים בשנות ה-50.
Remove ads
ראשית הקריירה
סכם
פרספקטיבה
אל-עארף נולד בשנת 1892 בירושלים[1] למשפחה מכובדת. הוא למד לימודים גבוהים באיסטנבול[1] ושירת כקצין בצבא האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הוא נשבה בחזית הקווקז על ידי צבא הצאר ונכלא במחנה שבויים בקרסנויארסק שבסיביר, שם שהה שלוש שנים. בהיותו במחנה השבויים הוציא לאור עיתון בערבית לשבויים. כמו כן, תרגם לטורקית, בתקופת שביו, את ספרו של ארנסט הקל, "Die Welträthsel". לאחר המהפכה הרוסית (פברואר 1917) הצליח אל-עארף להימלט משביו. הייתה זו השמועה על אודות "המרד הערבי" שהניעה אותו לברוח, יחד עם שבויים ערביים אחרים. הוא יצא למסע ארוך דרך המזרח הרחוק במטרה להצטרף אל שורות המורדים, אך רק לאחר סיום המלחמה הצליח להגיע לירושלים.[1]
במישור הפוליטי הטיף אל-עארף להתנגדות תקיפה אך בלתי אלימה לתנועה הציונית[2] ודגל בלאומנות פאן-ערבית. ב-1913 פרסם את מאמרו הראשון בעיתון היפואי "פלסטין", בו כתב בחריפות נגד מכירת קרקעות "לציונים הזוממים להשתלט על הארץ".[3] הוא תקף במאמר את מדיניותם של העות'מאנים לגבי רכישות קרקע בידי הציונים, וכתב כי הן מאפשרות להם "להשתלט על ארצנו... מחר תימכר כל ירושלים ואחר כך יגיע תור פלסטין כולה".[4] ב-1918, בעת שהתגברה הלאומנות הערבית בירושלים, יפו, חיפה, עכו ושכם, הצטרף אל-עארף לשייח' חאג' אמין אל-חוסייני, פח'רי אל-חוסייני, איסחאק דרוויש, איברהים דאווש, ג'מאל אל-חוסייני, כאמל אל-בודיירי (אנ') ושייח' חסן אבו אל סועוד ויחד הם ייסדו את "המועדון הערבי". ב-1919 היה לעורכו של העיתון הלאומי הראשון שיצא בערבית בארץ ישראל בשם: "סוריא אל-ג'נוביה" ("סוריה הדרומית").[2]
בעקבות מאורעות תר"פ ב-1920 בקשו שלטונות המנדט הבריטי להעמיד את אל-עארף לדין על הסתה מעל דפי עיתונו שהובילה לפרעות, שבהן נרצחו שישה יהודים ונפצעו 200. הוא נמלט יחד עם אמין אל-חוסייני לעבר הירדן המזרחי ומשם לדמשק. בהיעדרם נידונו על ידי בית דין צבאי לעשר שנות מאסר,[5][6] ועיתונו נסגר בפקודת השלטונות.
ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל,[7] ועארף היה בין העומדים בראשה. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל. כמו כן, היא גם שלחה תזכיר לאפיפיור וביקשה את עזרתו נגד יהוד פלסטין באמצעות הצהרת בלפור.[8] ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-עארף ואל-חוסייני, משום שברחו מהחוק.[5] ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, העניק הרברט סמואל לעארף ולחוסייני חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים.[9][6]
השלטון הבריטי בארץ ישראל ראה בו דמות בעלת השכלה, השפעה וניסיון פוליטיים וביקש לקרבו אליו ולמתן בצורה זו את עמדותיו. בהתאם לכך, בנובמבר 1920 הוצע לו לשרת באדמיניסטרציה הבריטית. בשנים הבאות שירת עארף כקצין נפה בג'נין,[6] שכם, בית שאן ויפו. בעקבות הצלחתו הוא מונה בשנת 1926 כמזכיר הראשי של עבדאללה הראשון, מלך ירדן.[10] לאחר שלוש שנים בתפקיד חזר עארף ב-1929 לארץ ישראל ונתמנה כקצין אזורי (District Officer) בנפת באר שבע.[11]
Remove ads
מושל נפת באר שבע
סכם
פרספקטיבה
הבדואים היו באותה עת הרוב המכריע באוכלוסיית הנגב והניסיון שרכש אל-עארף במנהגיהם סייע לו בתפקידו כמושל. פעולותיו הקנו לו כבוד בקרב הבדואים שכינוהו אבו סופיאן. הוא אף המשיך וחקר את מנהגי שבטי הנגב בתקופה בה כיהן כמושל בבאר שבע. ב-1933 פרסם את ספרו הראשון "המשפט בין הבדואים" ושנה לאחר מכן יצא לאור ספרו השני "תולדות באר שבע ושבטיה". שני הספרים תורגמו לעברית על ידי העיתונאי והמתרגם מנחם קפליוק שאף התארח אצל אל-עארף בבאר שבע[12].
בשנים 1936–1939, בעת המרד הערבי הגדול, עמד אל-עארף בפני בעיה. הוא היה פקיד במגזר הציבורי הבריטי, היה חייב נאמנות אליו ומתוקף תפקידו היה עליו לשמור על השקט באזור שלטונו, ומנגד, הוא תמך באנשי הכנופיות במאבק הערבי נגד השלטון הבריטי. אל-עארף מצא פתרון לבעיה על ידי ביום פיצוצים בסמוך לביתו שלא פגעו בבית אך יצרו את הרושם כי אנשי הכנופיות נאבקים באל-עארף, ובמקביל, הניח לאנשי הכנופיות לפעול באזור וב-1938 אף השתלטו הללו על העיר. בשנותיו הראשונות בבאר שבע התגורר בבניין המושל אולם בהמשך החליט להקים את ביתו בעיר ורכש חלקת אדמה, עליה הקים בין השנים 1937–1938 את הבית שזכה לשם בית עארף אל-עארף.
השלטון הבריטי כנראה חשד בנאמנותו והעבירו ב-1939 להיות קצין מחוזי של מחוז עזה. עד 1948 המשיך לשמש במנגנון הממשל של המנדט הבריטי. בשנת 1946 היה סגן מושל מחוז רמאללה[13][14]. בתחילת 1948 חבר לעבדאללה ועסוק בגיוס לוחמים לכוחות שיעבדו תחת הלגיון הירדני[15].
Remove ads
ראש עיריית ירושלים
סכם
פרספקטיבה
ביולי 1950 נתמנה אל-עארף על ידי השלטון הירדני לראש עיריית ירושלים המזרחית[16]. לאחר שנה, ב-31 ביולי 1951 התקיימו לראשונה בחירות מוניציפליות בירושלים תחת השלטון הירדני. בבחירות נבחרו 12 חברים במועצת העיר, מחציתם מסיעתו של עארף ומחציתם מהאופוזיציה[17]. חברי המועצה בחרו את אל-עארף לראש העיר. הוא פוטר בדצמבר 1951[18]. הוא הוחלף על ידי חנא עטאללה ששימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם הוחלף על ידי עומר וואעארי.[19]
בתחילת 1951, בעת שכיהן כראש העיר, נפגש עם ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, במטרה להניא אותו מתוכניתו לגרש את יהודי עיראק. אל-עארף חשש ממצב בו יראו מדינות העולם בגירוש יהודי ארצות ערב לישראל השלמת מהלך של חילופי אוכלוסין ואמר: "לו שמר כל חבל ארץ ערבי על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות – זו של פלסטין באופן כללי וזו של הפליטים במיוחד.[20] ניסיונו זה כשל, ויהודי עיראק, שניתנה להם רשות להגר, הגיעו לישראל.
אל עארף המשיך לכהן במועצת עיריית ירושלים[21]. בספטמבר 1955 מונה אל-עארף לראש העיר[22]. ב-15 בדצמבר 1955 הוא התמנה לשר העבודה בממשלתו של היזאע אל-מג'אלי[23]. מספר ימים לאחר מכן, ולאחר שהממשלה התפטרה, הוא הודח מראשות העירייה על ידי מועצת העיר, בגלל שהסכים לכהן כשר בממשלתו של היזאע אל-מג'אלי שתמך בהצטרפות לברית בגדאד[24][25].
בשנים 1956–1960 כתב ספר רחב היקף על מלחמת העצמאות ותוצאותיה מנקודת מבטם של ערביי ארץ ישראל: "אל-נכבה, נכבת בית אל-מקדס ואל-פרדוס אל-מפקוד" (הנכבה, נכבת ירושלים וגן העדן האבוד), 1947–1952.[26]
ב-1963 נתמנה כמנהלו של מוזיאון רוקפלר בירושלים ושימש בתפקיד זה עד 1967. לאחר מלחמת ששת הימים עבר לאל-בירה והקדיש את רוב זמנו לאיסוף ותיעוד עדויות על פעולות של הממשל הישראלי כנגד הפלסטינים.[27] הוא מת באל-בירה ב-1973.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אלעארף עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000
קישורים חיצוניים
- מנחם קפליוק, עארף אלעארף בעל עבר עשיר, דבר, 30 ביוני 1967, המשך
- עארף אל עארף מושל רמאללה, מעריב, 18 באוקטובר 1949
- מיהו עארף אל עארף, חרות, 13 בפברואר 1949
עארף אלעארף (1892-1973), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads