שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
פדיון שבויים
הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
פדיון שבויים הוא המצווה לפעול להצלתם ושחרורם של יהודים הנתונים בשבי.
המצווה
מצוות פדיון שבויים היא, על פי התלמוד, מצווה רבה, כלומר מצווה גדולה וחשובה[1]. היא נגזרת של מצוות רבות מדאורייתא, שאת חלקן מנה הרמב"ם במשנה תורה:
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'), ועל "לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.
ומוסיף השולחן ערוך וכותב:
כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים
Remove ads
מעלתה
על מעלתה של המצווה ניתן ללמוד גם מפרשנות רבנו בחיי, שכתב כי שחרור השבויים שבמעשה יציאת מצרים הוא שהביא לאזכורו בפתיחת עשרת הדיברות. הוא מסביר מדוע מופיע תיאור יציאת מצרים בראש עשרת הדברות ולא מעשה בריאת העולם: "ואפשר לומר כי לגודל המצווה שיבח הקב"ה את עצמו בה בדיבור ראשון של אָנֹכִי. הוא שאמר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'[2] ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים של ס' ריבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם, והוא יתברך צוונו והלכת בדרכיו"[3].
גם החוקר מיכאל ויגודה מציין כי יציאת מצרים, האירוע המכונן עליו נסמכים רוב מועדי ישראל, הייתה למעשה פדייה של בני ישראל, שהיו שבויים ביד מצרים, על ידי האל[4].
המקרא עצמו מכנה את יציאת ישראל ממצרים בלשון פדייה: ”כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.”[5]
Remove ads
מופעיה
סכם
פרספקטיבה
במקרא
המונח פדיון שבויים נקרא על שם שחרורם של הנתונים בשבי באמצעות תשלום לשוביהם[6], שהיא צורת השחרור הרווחת. בספר נחמיה מופיע תיאור מפורש של פדיון שבויים בצורתו הרווחת: "וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִ֠ינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר"[7].
מקרים נוספים של שחרור שבויים (לאו דווקא על ידי פדיונם בכסף) מתוארים גם כן במקרא. כבר בתורה[8] מסופר על אברהם שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט, והצליח לשחררו. כן מסופר, שכאשר הכנעני מלך ערד הצליח לשבות שבויים מישראל, יצאו בני ישראל למלחמה נגדו והחרימו את עריו[9]. בספר שמואל מסופר על דוד, שכאשר עמלקים פשטו על עירו, צקלג, ושבו את הנשים שבה, דוד ואנשיו רדפו אחריהם והחזירו את השבויים[10]. בכל המקרים הללו, לקיחת שבויים היוותה עילה למלחמה.
בתקופת חורבן בית שני
תקופת חורבן בית שני ומרד בר כוכבא בעקבותיו גררו אירועי שבי רבים, מרביתם בארץ ישראל, והובילו לשורה ארוכה של תקנות חז"ל[11], כדוגמת תקנות אושא, שביניהן היו גם תקנות של פדיון שבויים[12]. רישומם של אירועים אלה בולט ברבים ממדרשי התקופה[13], ובקינות הרבות המתארות את אירועי התקופה. ביניהן בלטה דמותו של רבי פנחס בן יאיר כמי שסובב בארץ ועסק בפדיון שבויים[14].רבי פינחס בן יאיר היה דמות נערצת גם על ידי חז"ל ששימרו את האגדה, בדרכו לפדיון שבויים, כשהגיע לנהר בלתי ניתן לחציה איים על הנהר שהוא יכול ליצור קשר עם "קונו", כלומר הקדוש ברוך הוא, והנהר נכנע. [15]
בתקופת הגלות ובעת החדשה
לאורך הדורות ביטאה מצוות פדיון שבויים את הסולידריות הקהילתית ואת הערבות ההדדית חוצת היבשות של כלל העם היהודי. במידה רבה התנהלה מעין ישות יהודית, במסגרתה פעלו מנהיגי הקהילות, הרבנים, עשירי הקהילות והמקורבים למלכויות השונות. "[דרושה הבהרה] הקהילה היהודית תפקדה, לפחות בכל הנוגע לפדיון שבויים, באופן זהה לתפקודן של המדינה הנוצרית והמדינה המוסלמית, אך במקום בשבויים, השתמשה בממון כדי לפדות את חבריה (שלא היו דווקא מבני הקהילה המקומית). השינויים התבטאו לא רק ביחס כלפי השבויים, הלוחמים והאזרחים, אלא גם ביחס לכלי קודש וחפצים נוספים בעלי ערך שנלקחו שלל בידי האויב. פדיון סמלים דתיים כמו איקוניות או ספרי תורה, מעיד גם הוא על חשיבותו של פדיון השבויים, כמעשה המאשש ומחזק את הקשר בין הפרט לכלל, לא רק כלפי השבויים הנמצאים במצוקה, אלא גם כלפי כלל הציבור. במידה מסוימת, פדיון הסמלים הוא מעשה השומר על זהות הכלל"[16][17]. אולם, לא זו בלבד שפדיון שבויים קודם לפדיון סמלים דתיים, אלא אף מכירתם הותרה לצורך פדיון שבויים[18][19][20].
קיומה של קופה מיוחדת למצווה זו מופיעה כבר במשנה[21], ובתלמוד[22]. במאות ה־16-18 נחלצו קהילות ישראל בארצות הים התיכון לעזרתם של תושבי האי מלטה, שהיה מוקד שוד ימי תחת שלטון האבירים ההוספיטלרים ששלטו באי מ-1530 עד 1798. הקהילות הקימו חברות פדיון שבויים שגבו מהקהל מס פדיון שבויים קבוע. יהודי טורקיה היו הראשונים להקים חברה כזו, חברת פדיון שבויים בוונציה עסקה גם היא בפדיונם ושלחה אגרות בנושא לקהילות ישראל. חברות "פדיון שבויים" שהיו קיימות אז בכל קהילות אירופה החשובות, עמדו בקשר עם חברות פדיון שבויים במדינות הקרובות למלטה. חברת פדיון שבויים בוונציה העמידה פקיד מיוחד שישב במלטה ואף דאג לצורכי השבויים עד לפדיונם. חלק מהשבויים התיישבו במלטה והקימו בה קהילה יהודית[23].
באגדה ובסיפור החסידי
על פי האגדה, מצוות פדיון שבויים הביאה לצמיחתו המחודשת של עולם התורה. האגדה על ארבעת השבויים של הראב"ד הראשון מספרת, כי לאחר שקיעת עולם התורה בבבל בסיום תקופת הגאונים, יצאו ארבעה שליחי קהילות מסורא שבדרום בבל, והפליגו באוניה מהעיר בארי בדרום איטליה על מנת לאסוף תרומות לקהילה. הם נחטפו בידי שודדי ים ונמכרו לעבדות, ואז נפדו בידי ארבע קהילות שונות, מבלי שידעו איש על רעהו, וקוממו את עולם התורה בארצות המגרב, בספרד ובמצרים[24].
גם דמותו של הצדיק בסיפור החסידי מבוססת במידה רבה על פעילותו לצורך קיום מצוות פדיון שבויים. ביניהם בולטות דמויותיהם של רבי לייב שרה'ס[25], של רבי משה לייב מסאסוב[26], וכן של רבי נחום מצ'רנוביל ובנו רבי מרדכי[27][28]. כמו כן, באגרת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, הוא מצטט דו-שיח בינו לבין הרב ממז'יבוז': "...ואחר כך שאל אותי וכי זה לפי כבודכם לסבב בעיירות רחוקות כאלו? והשבתי לו, וכי גדול אני מרבי פנחס בן יאיר שסיבב כל ימיו על פדיון שבויים".
Remove ads
סייגים
סכם
פרספקטיבה
חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים. שני הסייגים הבולטים הם:
אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין.
ומוסיף הרמב"ם:
אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
יתר על דמיהן
הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם". בהקשר זה מוסיפה המשנה גם: ”וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.”
אחת ממטרותיו של סייג זה היא למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשובים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם. דעה נוספת באשר למטרת הסייג שמציגה הגמרא היא למנוע את דוחק הציבור, שיהיה עליו לשלם כסף רב על שבויים.
ברם, כבר בתלמוד[29] אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים. למשל, רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע". בעקבות הסיפור בתלמוד פוסקים פרשני התלמוד הראשונים, שתקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול[30]. התוספות על סוגיה זו למדו שגם במקרה של סכנת נפשות אין האיסור לפדיון "יתר על כדי דמיהן" מתקיים.
ישנם מקרים נוספים שבהם תקנה זו מסויגת. כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז, או במקרה שבעל פודה את אשתו[31].
אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז במאה ה-13, אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה מאחר שהיה גדול הדור שכל ישראל היו זקוקים לפסיקותיו והדרכתו התורנית היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז כגון שדבר יזה יגרום לכליאתם של גדולי חכמי ישראל בכל מקום לאותה מטרה. והוא אכן מת בשבי[32] (לפי אותה המסורת במהרש"ל, השלטון הגרמני סירבו גם לאחר פטירתו לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר שתרם למטרה זו את רוב רכושו למרות האיסור של המהר"ם לעשות כן. אך מאז לא כלאו יותר רבנים למטרת כופר.).
דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה בירושלים ביחד עם קבוצת נכבדים, על ידי מחמד בן פרוך. במקרה זה שילמה הקהילה כסף רב עבור שחרורם של הנכבדים.
אין מבריחין
גם התקנה שלא מבריחים שבויים מסויגת בתלמוד בסיפור על רבי מאיר ששיחד את השומר מטעם השלטון בכסף רב והצליח להבריח את אחות אשתו מקובה של זונות, בניגוד לחוק הרומאי, והפך להיות מבוקש, ועל פי אחד הפירושים בתלמוד הדבר גרם שגלה לבבל, כדי להינצל[33].
שבוי חוזר
סייג אחר הוא כשאדם גורם לעצמו להיות שבוי פעם אחר פעם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו. בהלכה מדובר כאשר מכר את עצמו או שנלקח לכלא עקב גנבה, חוב או כל פשיעה שביצע בכוונה. כפי שמופיע במשנה:
הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ; אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.
דבר זה אמור כאשר אינו בסכנת חיים, אבל במקרה ששוביו רוצים להורגו והוא נמצא בסכנת חיים, חובה לפדותו אפילו אחרי כמה פעמים[34].
Remove ads
הפסיקה במקרי חטיפות ארגוני טרור
סכם
פרספקטיבה
מקרה חטיפות המטוסים לירדן
בשנת 1970, התרחשה סדרה של חטיפות מטוסים לירדן על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין. במהלכה נשבו מעל ל-125 נוסעים. 56 מהם - ישראלים, יהודים, אמריקאים וגרמנים - הופרדו משאר השבויים. החוטפים דרשו שחרור של כל האסירים הפוליטיים הכלואים בישראל בתמורה לבני הערובה. יומיים אחרי החטיפה, בח' באלול תש"ל, שלח הרב משה פינשטיין, בשם אגודת הרבנים בארצות הברית, מברק לראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובו קבע שיש לפעול להצלת הנפשות" ובאם אין ברירה על מדינת ישראל למלא דרישת המחבלים כדי להציל נפשות השבויים.[35][36][דרושה הבהרה]
מקרה החטיפה לאנטבה
בשנת 1976, בעקבות חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, כינס הרב עובדיה יוסף, שהיה אז הרב הראשי לישראל, דיון בעמדת ההלכה בשאלת ההיענות לדרישות החוטפים, בתשובה ארוכה פורש הרב יוסף את נימוקי ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד[37][38][39]
- כדי דמיהן: מדובר במחיר כלכלי ולא מדיני. טעמיה, מפני דוחק הציבור, והחשש שדמי הפדיון ייצרו תמריץ להעדיף שבי יהודים, אינם קיימים בחטיפות ממניעי טרור. לכן, יש להכריע כדעת התוספות[40] שבמקום סכנה לא תיקנו[37][41][42].
- סכנה: נטילת סיכון על מנת להציל אחר מסכנה וודאית – יש לחלק בין אדם פרטי שאינו חייב להיכנס לספק-סכנה עבור הצלת אחר, לבין המדינה, שעליה להעדיף את הסכנה הוודאית לחטופים על פני ספק-סכנה עתידי.
- סכנה – מעשה הצלה תוך נטילת סיכון: חז"ל[43] דנו בסיטואציה של קבוצת בני אדם שנדרשו בידי רוצחים למסור מתוכם נפש אחת להורגה ואם לאו ייהרגו כולם, והכריעו שאף אם כתוצאה מכך ייהרגו כולם, נאסר עליהם לבצע פעולה אקטיבית של מסירת נפש לרצח. ביחס לסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לאזרחי ישראל כתוצאה משחרור המחבלים, מבחין הרב יוסף, על יסוד אבחנת החזון איש[44], בין אקט שלילי מתוך מטרה חיובית (כבמקרה דלעיל) לבין אקט חיובי בעל השלכה שלילית נלווית שנחשבת מעשה הצלה, וקובע כי פעולת השחרור נחשבת מעשה הצלה. זאת ועוד, הכרעת חז"ל מתייחסת לסיכון וודאי, בעוד במקרה של שחרור מחבלים מדובר בסיכון פוטנציאלי בלבד. אבחנת החזון איש הטרימה את הדיון בדילמת הקרונית, שהוצגה בעולם האקדמי מספר שנים מאוחר יותר.
הרב שאול ישראלי[45] חלק על הטיעונים האחרונים, לדעתו המדינה אינה חייבת להסתכן להצלת אחרים והסכנה מוחשית דיה ויש להתייחס אליה כאל סכנה קיימת. אלא שמותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה להצלת אחר מסכנה ודאית, לפיכך, הממשלה מוסמכת לקבוע כי האינטרס הציבורי בשחרור החטופים גובר[46].
הרב יצחק זילברשטיין כתב בשמו של חמיו הרב יוסף שלום אלישיב שיש לשחרר מחבלים כדי לפדות שבויים, משום שבין כה וכה הם עוסקים בפעילות רצחנית נגד ישראל.[47]
דעות נוספות
במקביל, נדרש לעניין האלוף והרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב שלמה גורן שכיהן אז כרב הראשי לישראל, ובמסר שהעביר לראש הממשלה קבע: “פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר..., יש להחזיר המחבלים ולהציל הנפשות ולא לשחק אפילו בספק... יש לוותר על הכבוד והפרסטיג’ה. מדינת ישראל חזקה ותעמוד..."[48]. אלא שביחס לחטיפות מאוחרות יותר קבע כי גם לסוברים שבמקום סכנה לא חלה תקנת "כדי דמיהן", הרי שחרור מספר רב של מחבלים מהווה פגיעה במלחמה בטרור, והוא אסור אלא אם יוחזרו מספר זהה של מחבלים ושבויים. עם זאת ביחס לחיילים סובר הרב גורן שדינם שונה מדין אזרח מהסיבות שונות[49].
הרב יהודה גרשוני[50] חולק באופן גורף על פסק דין אספת הרבנים. לדעתו אסור לממשלה ליטול סיכון בשחרור מחבלים, בדומה להכנסת עצמו לספק סכנה להצלת חברו שאסור לשיטתו. בנוסף, לדעתו חלה חובה על כל יחיד למסור נפשו על שמירת הסדר והמשפט, העם והמוסר, ושחרור מחבלים מהווה הפרה של הסדר והמשפט.
מקרים נוספים
סוגיה זו זכתה לדיון מחודש בנוגע לפדיון שבויי צה"ל ואזרחים חטופים. במקרים רבים מחבלים חטפו חיילים או אזרחים ודרשו שחרור מאות רבות של מחבלים תמורת שחרורם, למשל בעסקת ג'יבריל, וחטיפות נחשון וקסמן, גלעד שליט ואלחנן טננבוים.
הרב שלמה גורן דן בעסקת ג'יבריל, וכתב שיש לאסור שחרור חטופים בתמורה למחבלים ביותר מיחס של אחד על אחד. אך ביחס לחיילים שנחטפו בעת קרב שנשלחו אליו על ידי המדינה הביע ספק, וכתב שייתכן שחובה לשחררם גם ביותר מכדי דמיהם.[51] הרב חיים דוד הלוי הגיב לדברי הרב גורן, וכתב שההלכה שאוסרת פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם, אינה נוגעת למקרה של חטיפת חיילים, והוסיף שאף שיש מקום לדון על צורת ההתנהלות הנכונה במצבים כאלה, מכל מקום אין לטעון לאחר מעשה שהממשלה פעלה בניגוד להלכה.[52]
בדומה לכך כתב הרב שאול ישראלי שמחד נראה שמותר לציבור לבחור להסתכן כדי להציל את החטופים, אך מאידך: "יש הבדל בין צורת סיכון שהיה בבחינת קידוש השם, לבין סיכון כנידון שלפנינו שבא על דרך הכניעה". ועל כן הכריע: "על כן הדבר נראה להיות שקול, ונתון להכרעת אנשי הביטחון".[53]
הרב ישראל רוזן כתב שההלכה איננה מכריעה בשאלה זו, והדבר מסור לשיקולים הביטחוניים והמדיניים של מנהיגי המדינה.[54] ובדומה לכך הכריע הרב יעקב אריאל, שהוסיף: "השיקולים לפדות שבויים תמורת שחרור מחבלים צריכים להביא בחשבון בעיקר את טובת הציבור, היכן יש סיכונים גדולים יותר לביטחון הציבור".[55]
רבנים אחרים אסרו עסקאות כאלה בשל עידוד הטרור, וסוברים שהכלל של אין פודין שבוי יותר מכדי דמיו חל גם במקרים כאלה. בין האוסרים: הרב מרדכי אליהו[56] הרב אברהם יצחק כלאב[57] הרב צפניה דרורי[58], הרב יעקב יוסף, הרב אליעזר מלמד[59].
מקרה החטיפה במתקפת הפתע ב-7 באוקטובר
סוגיה זו קיבלה משנה תוקף במורכבותה בעקבות טבח שבעה באוקטובר ומצב החטופים במלחמת חרבות ברזל כמו גם מצבה של מדינת ישראל.
ע"פ הרב אורי שרקי יש הבדל בין מצוות פדיון שבויים לבין השבת חטופים בזמן מלחמה. הלכות פדיון שבויים הם דיני חובתה של הקהילה היהודית בגולה כאשר בידינו להיעזר רק באמצעי של תשלום כסף. אך פדיון שבויים בעקבות אירוע לאומי הוא חובתה של המדינה והאומה במסגרת הלכות מלחמה. מבחינה זו מה שקובע את שחרור השבויים הוא האם בכך אנו נכנעים לאויב או מכריחים אותו לשחררם כולל בשימוש במידה של אכזריות כמידת הצורך לסיום מהיר של אירוע השבי והכנעת האויב.[60][61]. כך סוברים גם הרב שלמה אבינר[62][63] והרב אליעזר מלמד.[64]
הרב יצחק יוסף סובר, שיש חובה הלכתית לפעול לשחרורם של החטופים במסגרת עסקה, למרות מחירים פוטנציאליים של עסקה זו, כגון שחרור אלפי מחבלים[65]. כך סובר גם הרב אבידן פרידמן[66][67]. ב-17 בדצמבר 2024, חתמו רבנים מהציונות הדתית, ביניהם ברוך גיגי, דוד סתיו, יובל שרלו ויהודה גלעד, על עצומה לפיה עסקה לשחרור החטופים היא "חובה דתית ומוסרית"[68].
Remove ads
תפילה על השבויים
סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – אחינו כל בית ישראל
בתפילת הציבור בבתי הכנסת בכל שבוע בימי שני וחמישי (ימי החול שבהם בתפילת שחרית מתבצעת קריאת התורה בציבור) נאמרת בבתי הכנסת האשכנזיים תפילת אחינו כל בית ישראל[69].
התפילה כוללת בקשה מאלוהים ("המקום") שיציל את כל היהודים שנמצאים בצרה בכל מקום שהם, והיא מדגישה בעיקר את הבקשה לשחרורם של אנשים הנתונים בשבי. היא מסיימת בבקשה שההצלה תתרחש עכשיו, במהרה ובקרוב (בארמית: "השתא בעגלא ובזמן קריב").
תפילה זו מצויה כבר בנוסחי הסידור הקדומים המצויים בידינו[70] ומיוחסת לתקופת הגאונים.
בימינו יש קהילות שבהן נהוג בשבת לומר בסמוך לקריאת התורה, "מי שברך" מיוחד המכונה גם "תפילה לשלום חיילי צה"ל". לתפילה זו יש נוסחים שונים שקבעה הרבנות הראשית לישראל ורבני קהילות. לתפילה זו קיימת גם תוספת במקרה של שבויים ונעדרים – ”וּמִי מֵהֶם שֶׁנָּפַל בַּשְּׁבִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמַלֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְיִתְּנֵם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם, וְיוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, וְיִּקְרָא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים יִפְקַח קוֹחַ, וִישִׁיבֵם לְבָתֵּיהֶם בְּשָׁלוֹם בִּמְהֵרָה, אָמֵן”.
Remove ads
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב אברהם יצחק כלאב, תחומין, כרך ד', "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", עמ' 116
- ד"ר איתמר ורהפטיג, תחומין, כרך ו', (עמ' 305), "לא תיקחו כופר נפש למחבל".
- הרב נתן אורטנר, תחומין, כרך יג', (עמ' 257), "החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי".
- הרב שלמה גורן, תורת המדינה, (עמ' 424–436).
- הרב שאול ישראלי, שו"ת חוות בנימין, סימן טז' עמ' קכג' אות ז'.
- שו"ת יביע אומר חלק י' חושן משפט סימן ו' הרב עובדיה יוסף
- שיעורי תורה לרופאים, סי' קל"ח, הרב יצק זילברשטיין
- שמרו משפט, חלק ד' עמ' תרפט, חלק ב' סי' פז הרב שלמה ידידיה זעפרני
- שבייה ופדות בחברה היהודית בארצות הים התיכון: (1391-1830), אליעזר בשן, הוצ' אונ. בר-אילן 1980.
Remove ads
קישורים חיצוניים
- הערך "פדיון שבויים", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- פדיון שבויים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים, באתר "דעת"
- שמואל ספראי, ארץ ישראל והתפוצה היהודית: ד. פדיון שבויים, באתר "פשיטא"
- אורי ישראל פז, דילמות מוסריות סביב עסקת חילופי החיילים השבויים, באתר "פאזל"
- פדיון שבויים - מקורות להדרכה לשיחה ועיון, הוצאת מנהל חברה ונוער (מכיל מקורות תורניים וקטעי עיתונות רבים)
רב-שיח, שבויים ופדיון שבויים בתרבויות העולם - וידאו, באתר הערוץ האקדמי, 13/03/2007- יגאל גרוס, פרשת מקץ: האם היה מותר לשחרר את גלעד שליט?, באתר כיפה, 4 בדצמבר 2018
פדיון שבויים, דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא פדיון שבויים, באתר ספריית אסיף
- מצוות פדיון שבויים, באתר ערוץ 7, 15 באוקטובר 2023
- מרים זקהיים, ההיסטוריה היהודית של פדיון שבויים – סיפורו של עם שפודה את שבוייו, באתר הספרנים – בלוג הספרייה הלאומית, 27 בדצמבר 2023
- פדיון שבויים בהיסטוריה היהודית, אורח: יובל רוטמן. בפודקאסט "Think&Drink Different" של ג'רמי פוגל
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads