פולחן רומי

הפולחן הרומי (בלטינית: Ritus Romanus) הוא שם כללי לאופן עריכת הליטורגיה, מתן הסקרמנטים והכשרת הנזירים ואנשי הכמורה של הכנסייה הרומית הקתולית, הידוע גם בשם "נוסח רומא" וכן "נוסח הוותיקן". הפולחן הרומי הוא נוסח הפולחן הנוצרי הנפוץ ביותר בעולם, והוא מתקיים בעיקר במדינות המערב. פולחן זה, בדומה לפולחן הביזנטי, מתמקד בתפילה ליטורגית, מתן סקרמנטים, ברכות, הטפה והכשרת סקרמנטלים נוצרים.

מזבח בסגנון, "רומאי", בכנסיית סנטה-סיציליה משנת 1700

היסטוריה

הפולחן הרומי התפתח ברומא מתוך הפולחן הלטיני. בעבר התקיימו במערב אירופה נוסחים שונים של הפולחן הנוצרי, בהם "הפולחן הקלטי" ו"הפולחן האפריקאי", אולם על כולם התעלה בסופו של דבר הפולחן בנוסח רומא, עוד בימי הביניים המוקדמים. עם זאת, בעוד שהמערב ריכז סביבו פולחן אחיד, במזרח אירופה ממשיך הפולחן בנוסח ביזנט, אנטיוכיה ואלכסנדריה להתקיים עד היום, לצידו של הפולחן הרומי.

ראשיתו של הפולחן הרומי במסגרתו הידועה לנו החלה במאה ה-16 בוועידת טרנטו בהנהגתו של האפיפיור פיוס החמישי, והסתיימה בוועידת הוותיקן השנייה בשנות ה-60 של המאה ה-20.

ועידת טרנטו חתמה למעשה את חשיבות הנוהג הרומי שהתפתח בתוך הכנסייה הנוצרית, בו קביעה של מעמד שבעת הסקרמנטים בכנסייה, פולחן האיקונין, תפילה לקדושים ושרידיהם לצד חשיבותם של "גורמים מתווכים", היינו, הכמורה והנזירוּת הנוצרית. כל קביעות אלו היו חלק מתופעה רחבה יותר שנודעה מאוחר יותר כקונטרה-רפורמציה, דהיינו תגובה או התנגדות לרפורמציה הפרוטסטניות, במאה ה-16. יש לא מעט חוקרים הרואים בקונטרה-רפורמציה כרפורמה קתולית הרבה יותר מתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית.

במהלך השנים מאז ועידת טרנטו נכנסו שינויים ותוספות לפולחן הנוצרי, כך למשל שינוי שפת ספרי התפילה הנוצריים מלטינית לשפות עממיות. בעבר כאשר עיקר האוכלוסייה הייתה אנאלפביתית, נעזר הציבור בקריאתו של הדרשן בכנסייה שקרא ופירש את כתבי הקודש. החל מהמאה ה-14, עם עליית שיעור האוריינות בקרב ההדיוטות הנוצריות, נוצר צורך בתרגום ספרי תפילה קתולים אשר נכתבו בלטינית לשפות מקומיות. בוועידת טרנטו נקבעה גם החשיבות מצד האפיפיור והנהגה האפיסקופלית למנות בישוף או כומר על פי רצונם של ההדיוטות המקומיים כדי שהבישוף או הכומר ינכח תמיד בכנסייה שלו, יבוא מתוך הקהילה המקומית ולא יהיה בה נטע זר.

השינוי האחרון נערך בפולחן הרומי בזמן ועידת הוותיקן השנייה בשנות השישים של המאה ה-20, בידי האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה. במהלך הוועידה נקבעו שלבים חדשים לעריכת טקס סעודת האדון היא המיסה הקתולית. בעוד שבעבר במהלך הטקס נהג הכומר להפנות את גבו אל המאמינים בזמן בציעת הלחם הקדוש ואת נסך היין לא העניק לידי הדיוטות, שמא דמו של ישו המתגלם ביין יישפך על האדמה (ראה: טרנסובסטנציאציה), נקבע כי הכומר יבצע את הלחם הקדוש אל מול קהל המאמינים ויתן לקהילה ליטול חלק מהיין הקדוש בטקס. כמו כן הדגיש האפיפיור את חשיבות הכנסתם המזערית של מנהגים מקומיים לתוך הפולחן הנוצרי, והוקיע משורשי הפולחן בכנסייה הנוצרית שרידים אנטישמיים.

השוואה בין הפולחן הרומי לאחרים

סעודת האדון (המיסה) בכנסייה הקתולית

בין הפולחן הרומי המקובל בכנסייה הקתולית לבין הנוהג בכנסיות האורתודוקסיות יש הבדלים חזותיים, ווקאליים ופיוטיים, לצד מבנה הכנסייה, לבוש והיררכיה של הכמורה, ודרך מתן הסקרמנטים להדיוטות. כל כנסייה סיגלה לעצמה דגש שונה על דמותו ואישיותו של ישו בפולחנה: בעוד שהכנסיות האורתודוקסיות נוטות להדגיש בתפילות, בטקסים, איקונות ובפסטיבלים הדתיים את תורתו ותחייתו של ישו כגואל העולם, הכנסייה הקתולית נוטה להדגיש את מותו בייסורים של ישו וקורבנותו על הצלב למען גואלת המין האנושי. שתי הכנסיות מנציחות כל אחת את אותן היבטים של ישו, אולם כל אחת מייחסת חשיבות או עליונות של אחד ההבטים על-פני הדגשים אחרים.

הבדלים נוספים ניתן לראות באופן הגשת הפולחן הנוצרי. בעוד שהכנסייה הקתולית מדגישה את חשיבות הנגינה והשירה המשותפת של הכמורה, בית המקהלה ביחד עם המאמינים במהלך הטקסים הדתיים, בכנסייה האורתודוקסית רק לאגף הכמורה ובמיוחד לבישוף המבצע את הטקס יש את זכות התפילה לאל. הכנסייה האורתודוקסית שמה דגש חשוב על הפן הטקסי והמיסטי שקיים בפולחן הנוצרי בעוד שהכנסייה הקתולית שמה דגש על העיקרון התאולוגי שבפולחן ופחות על המסתורין בו, דהיינו בכנסייה הקתולית לדרשה, להטפה ולקריאה בכתבי הקדוש יש חשיבות מרכזית בעת מתן הסקרמנטים הנוצריים. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בזמן טקס האוכריסטיה: בעוד שבכנסייה הקתולית הטקס מתנהל בהשתתפות כמעט מלאה של הדיוטות אם באמצעות שירה, תפילה, קריאה בפרשה היומית, הדלקת נרות וכן צלצול בפעמוני הכנסייה, הרי שהתערבותם של נוצרים אורתודוקסים במהלך הטקס, מלבד נוכחותם, מועטה ביותר. הכנסייה האורתודוקסית, בניגוד לקתולית, אוסרת על המאמינים לשבת בזמן התפילה. כמו כן הטרנסובסטנציאציה נעשית בכנסייה הקתולית במזבח גלוי והמאמינים זוכים ליטול את הלחם לאחר בציעתו בידי הכומר. בכנסייה האורתודוקסית המאמינים אינם זוכים לראות את בציעת הלחם הקדוש ולא זוכים ליטול מהלחם שכן הוא שמור רק לחסדיהם של הכמורה.

בהיבט החזותי ניתן לאפיין בבירור בין שתי הכנסיות. כנסייה קתולית תהיה מעוטרת בפסלים, איקונות, אגני-טבילה, תאי ווידוי, קפלות ומזבח ראשי לצד עמדת דרשה. כנסייה אורתודוקסית לרוב תהיה מעוטרת רק באיקונות (לצורכי חליפין), איקונוזיט המבדיל בין המזבח לבין אולם התפילה, עמדת דרשה ומזבח חיצוני המשמש לטקסים שאינם הוגדרו כסקרמנט במסורת הנוצרית, ודגש בהיבט הנוצרי-דתי על ישו ועל חייו.

בכנסייה הקתולית תמיד יימצאו שתים-עשרה קפלות כאשר כל אחת מבטאת את דרך הייסורים (הפסיון של ישו), כשלבי הגאולה של האדם. לפיכך בכל יום זיכרון או שישי, נהוג בכנסייה הקתולית לצום ולעבור עם "צלב תהלוכה" בין הקפלות השונות על מנת להנציח מחדש את קורבנותו של ישו על הצלב למען המין האנושי, בכך שהמאמינים מתייחדים עם תחנות הצלב ועם סבלו של ישו. בעקבות כך התפתחו בקרב ההדיוטות בכנסייה הקתולית ביטויים נוספים לקורבנותו של ישו בפולחן הרומי, הן בסמל הצלב הקתולי המדגיש את דמותו הסובלת והמדממת של ישו והן בכלי "ייסורים" ו"המידה-האנושית" של ישו המוצגת ב"פולחן הלב הקדוש" ו"פולחן נזר הקוצים", הבאים לידי ביטוי באמצעות תפילות, טקסי המיסה, צלמיות אומנות ופסטיבלים דתיים.

הליטורגיה

הליטורגיה הקדושה בכנסייה האורתודוקסית

נוסח הליטורגיה הרומית מחולק לימי זיכרון, ימי חג וימי חול אשר בכל אחד מהם נהוג סדר תפילה שונה בהתאם לצורך. ימי הזיכרון קשורים להנצחתם של קדושים נוצרים, בעוד ימי חג הם הנצחה של אירועים מחייו של ישו וימי החול בהם אין התרחשות דתית מיוחדת. התפילה הקתולית מתבססת הן על תפילות מזרחיות לפני הסכזמה הגדולה והן על תפילות עממיות, שהשתלבו במערך הליטורגי של הכנסייתי במרוצת הדורות. מספר ימי הזיכרון וימי החג בכנסייה הקתולית הוא רב ומשתנה ככל שנוספים יותר ויותר קדושים למאגר הכנסייה הקתולית שיש להנציח את זכרם בתאריך סמלי בלוח השנה. עם זאת קיימת מערכת ליטורגית אחידה בכנסייה הקתולית אשר ללא ימי הזיכרון, קובעת באופן אחיד את מערך התפילות הליטורגיות שכל נוצרי מחויב עליה. התפילה בעולם הקתולי היא מצווה פולחנית בסיסית שכל אדם מחויב לבצע כחלק מעבודת האל. בקרב הנזירים הבנדיקטינים, על פי נוסח תקנון הבנדיקטי, המצווה החשובה ביותר המוטלת על הנזיר הנוצרי היא לעבוד ולהתפלל. עם זאת ישנו הבדל בין אגף ההדטיות בכנסייה הנוצרית או הכנסייה הסקטורלית לבני הכנסייה הרגולרית של הכמורה והנזורה.

הליטורגיה הרגולרית היא בהתאם לחוק הבנדיקטי (אם כי משתנה ממסדר אחד למשנהו), הכללת תפילות, עבודת-כפיים, מתן וקבלת סקרמנטים, מיסיון, הטפה, חגים ותעניות. אורח החיים הנזירי כלל בתוכו את כל הפעולות טקסיות שעל הנזיר או איש-הדת הקתולי לבצע במהלך חיו. במערך הסקטורלי של הכנסייה הנוצרית הקתולית, הליטורגיה מתמקדת בעיקר בטקסים הקשורים לימי ראשון ובטקסים הקשורים במעגל החיים כגון טבילה, קונפירמציות, חתונות וקבורה, לצד טקסים הקשורים לחגיגות ותעניות בהן על הנוצרים ליטול חלק מהפולחן הציבורי בכנסייה כמו תהלוכות, תפילות, דרשות, טקסי המיסה ועוד.

בימי חול ואבלות נוהגים הנוצרים הקתולים לקרוא את תפילת אבינו שבשמיים וכן את תפילת בנדיקטוס, זכירה ואווה מריה, כאשר את תפילת אווה מריה נהוג לקרוא על ידי שימוש בסקרמנטל מחרוזת התפילה שהוא סמלה של מריה אימו של ישו.

בימי זיכרון או הנצחה של קדושים, בין אם הם מרטירים ובין אם לא, נהוג לצום יום קודם לערב החג ולערוך תפילה לכבוד הקדוש על ידי הדלקת נרות לעילוי נשמת הקדושים. הנצחת הקדוש הנוצרי בעת יום הזיכרון לכבודו שנקרא גם "יום חגו" הם חלק מרכזי בפולחן הקדושים בנצרות הקתולית.

בימי ראשון וחג נהוג לערוך את טקס האוכריסטה הנוצרית, להקריא דרשות ולצרף אלמנט טקסי נוסף בהתאם לחג המקומי כמו למשל שינוי האדרת ומלבושי הכמורה לצבעו של החג יחד עם מפת המזבח - למשל בחג הפנטקוסט לבושים הכמרים באדום וכך גם צבע המזבח, לעומת יום ראשון של הדקלים שהכמורה לבושה בירוק וכך גם המזבח.

השנה הליטורגית

השנה הליטורגיה בכנסייה הקתולית מחולקת לשלושה חלקים שנקראים בהתאם "עונות". שתי העונות המרכזיות וחשובות ביותר בלוח השנה הנוצרי הן "עונת חג המולד" ו"עונת חג הפסחא".

השנה הליטורגית מתחילה בעונת חג הפסחא המסמלת את מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. עונת חג הפסחא מתחילה איפוא ארבעים ושישה ימים קודם לכן ביום רביעי של אפר, שמתחיל את תקופת התענית שבה נהגו נוצרים לא לאכול בשר ומאכלי חלב. הצום הנוצרי הסתיים ביום שישי הטוב, שבניגוד לכנסייה האורתודוקסית שבה הצום מתחיל ביום שני הנקי ומסתיים רק בערב חג הפסחא, מפסיקים נוצרים קתולים את הצום עם סיום תהלוכות של יום שישי הטוב. לאחר ועידת הוותיקן השנייה תוקנו דיני הצום שבתקופת התענית ונקבע שרק יום רביעי של אפר ויום שישי הטוב יהיו ימי צום במהלך תקופת התענית.

חג הפסחא עצמו מציון בהדלקת נר שעווה גדול, שאמור לדלוק מיום ראשון של החג ועד חג העלייה השמיימה, 39 ימים לאחר חג הפסחא. הנר מנציח את ניצחונו של ישו על המוות כמאור העולם אשר במשך 40 ימים התהלך על הארץ עד אשר עלה השמיימה. בתקופה זאת נוהגים הנוצרים הקתולים להנציח את מותו של ישו מחד אך גם את דרשותיו, חוכמתו ומסריו אשר מובאים מתוך כתבי הקודש. שבוע לאחר חג העלייה מציינת הכנסייה את יום הולדת בחג הפנטקוסט אשר מסמל גם את סיום עונת חג הפסחא.

השנה הליטורגית מציינת גם את הולדת והתגלות אלוהים בבשר בדם בדמות ישו הידוע בשם "עונת חג המולד" אשר מתחילה ביום ראשון הראשון של חודש דצמבר, והיא מסמלת על ידי הדלקת נר הציפייה כאשר בכל יום ראשון עד חג המולד נהוג להוסיף נר אחד נוסף עד אשר מגיעים לארבעה נרות. במהלך עונת חג המולד התפילות המרכזיות מושאות בעיקר לקראת הולדתו של ישו מחד ומאידך בתפילות והלל לקראת הפארוסיה, דהיינו חזרתו של ישו לעולם כדי לשפוט את החיים והמתים. עונת חג המולד מסיימת בלילה השנים עשר הידוע גם בשם חג ההתגלות.

השנה הליטורגית בכנסייה הקתולית מסתיימת ב-2 בפברואר באירוע בשם הבאת ישו לירושלים, הנודע גם בשם מיסת הנרות (מאנגלית: Candlemass), בשל הנרות שנהוג להביא לכנסייה במהלך המיסה. במהלך טקס המיסה מכריז הכומר בדרשתו על סיום השנה הליטורגית ותחילה מחדש, בקריאה מקבצים בכתבי הקודש במהלך הדרשות.

הסקרמנטים ומתווכים

ערך מורחב – סקרמנט

אחת האמונות המרכזיות בנצרות הקתולית, המבדילות אותה מזרמים אחרים, היא האמונה "במתווכים". על פי התאולוגיה הנוצרית הקתולית כאשר עלה ישו השמיימה נוצר קשר מיסטי בין השמיים לארץ, שכל אדם יכול לזכות בגאולה ולנקות את עצמו מהחטא הקדמון על ידי כך שיבצע מנהגים סימבולים ויעמוד בדרישות מוסריות על מנת לקרב את עצמו למלכות השמיים. המנהגים הסימבולים התגבשו במהלך השנים וכונו סקרמנטים, דהיינו טקס סמלי, שבו מועבר החסד באמצעות הכומר למאמין. בוועדת טרנטו נקבע מספרם הסופי של הסקרמנטים על שבעה, וכן אוששה סופית האמונה הקתולית שרק כומר מוסמך מהכנסייה יכול להעביר את הסקרמנט למאמינים.

בנוסף לסקרמנטים, התפתח בנצרות במרוצת הדורות קיומם של מתווכים משניים שלא לסקרמנטים, המחייבים על מנת לזכות בגאולת השמיים. המתווכים המשניים הם מנהגים סימבוליים שאמורים לעזור לאדם בדרכו לישו והם נקראים סקרמנטלים. הסקרמנטלים המרכזיים שידועים כמתווכים הם תפילה לקדושים ולשרידיהם. כמו כן גם שימוש במחרוזת התפילה, פסלים ותמונות וכיוצא בזה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פולחן רומי בוויקישיתוף

• The Roman Rite באנציקלופדיה הקתולית
• A Short History of the Roman Mass. By Michael Davies, said to be based on Adrian Fortescue's The Mass: A Study of the Roman Liturgy
• אהרון לירון, הנצרות וארץ ישראל, אוני' העברית הוצאה 1998, ירושלים.
• אירופה על סף העת החדשה כרך ב', 1350 - 1600, האונ' הפתוחה: דנה פירוינסקי, הדפסה 2001.