פוליטיקה של זהויות

פוליטיקה של זהויות (או: פוליטיקת הזהויות) הוא מונח מתחום הסוציולוגיה, המתאר את הדגשת הייחודיות של קבוצות זהוּת בחברה, זאת בניגוד לגישות השמות דגש על האינדיבדואליזם. חלק מעניינה של פוליטיקת הזהויות הוא קידום אינטרסים של חלקים מסוימים בחברה - לדוגמה, אינטרסים שקשורים לקבוצת הלהט"בים. מעבר לעיסוק בפרקטיקה של קידום אינטרסים, פוליטיקה של זהויות מהווה גם נקודת מבט ששמה דגש על המאפיינים הייחודיים של הקבוצה, כגון זהות ותרבות. השימוש במונח החל בארצות הברית בשנות השבעים של המאה ה-20, ומשתמשים בו גם בכדי לתאר תנועות שהתקיימו לפני שנטבע המונח.

יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח באופן טכני מדי, וקשה להבנה לקהל הרחב.

חלק מרכזי בפוליטיקה של הזהויות מצביע על העובדה כי פעולות פוליטיות וחברתיות שנחשבות לפעולות בעד טובת כלל הציבור, כגון פעולות הקשורות ללאומיות או לאזרחות, למעשה משרתות, או מונחות, בהתאם להגיון והמדיניות של בעלי הכח או הרוב בחברה (הקבוצות הדומיננטיות) – דבר שלא תמיד עולה בקנה אחד עם האינטרסים של האוכלוסיות המוחלשות או המיעוטים (הקבוצות הלא-דומיננטיות) ועלול לדכאן. תוצאה של תהליך זה היא, לדידם של הוגי התאוריה, הוא דיכוי, שבתורו פועל וגורם לכך שייווצרו קטגוריות חברתיות חדשות שמאמצות ביטוי פוליטי וזהות שונה מזו של הכלל, כגון מפלגת ש"ס, המתיימרת לייצג את המזרחים.

מבקרי התאוריה מתארים את הפוליטיקה של הזהויות כ'אסטרטגיה של פירוק חברתי'. לדבריהם: "הכינוי 'פוליטיקה של זהויות', מטעה ומבלבל. משתמע ממנו כאילו האקלים הפוליטי הנוכחי מעודד זהויות 'בריאות' ו'חזקות'. בפועל, התאוריה משתמשת בזהויות של מיעוטים מדוכאים ככלי נשק לפירוק 'זהויות הגמוניות' של הרוב הלאומי המדכא. פוליטיקת הזהויות היא למעשה הפוליטיקה של פירוק הזהויות".^[1]

היסטוריה

שיח הזהות בעידן המודרני התפתח על רקע המסורת הליברלית וכן על רקע הקולוניאליזם האירופאי ותיוגו של האחר, ואגב כך גם העצמי. בעקבות כך התפתח שיח הזהויות בשלוש דרכים: ליברלית, לאומית, ומעמדית. לצד הממד המשחרר שבשיח האינדיבידואלי, ישנם הוגים, כגון פוקו, אלתוסר, באטלר ואחרים, שהדגישו דווקא את הצד הדכאני בכינונו של הסובייקט. לטענתם, הסובייקט בעידן המודרני נוצר בתוך מבנים ממיינים, מתייגים, מנרמלים, ממשמעים וכוחניים. במילים אחרות, לטענתם הגישה האינדיבידואלית כפי שהיא קיימת בעולם המודרני, לא באה אלא כדי להגדיל את כוחם של אלה שהם בעלי הכוח ממילא.

ישנם חוקרים המאתרים את הופעתה של פוליטיקת הזהויות בעידן הפוסט-הגמוני וקושרים את הופעתה לפילוסופיה הפוסט-מודרנית. אחרים טוענים כי העיסוק בזהויות וההשלכות הפוליטיות של עיסוק זה, מלווה את האנושות לפחות מאז תחילת המודרניות, מרגע כינונו של הסובייקט המודע לעצמו ולכוחו. אלא שהמימד הדכאני בכינונו של הסובייקט, העלים את ההקשר הפוליטי והחברתי של זהות הסובייקט והפכו ל"טבע שני". טענתם של המקדימים את השיח על אודות פוליטיקת הזהויות היא, שמה שהשתנה בתפר שבין המודרניות לפוסט מודרניות (או מודרניות מאוחרת, בניסוחים אחרים) הוא דחיקתו של ההיגיון הלאומי-ליברלי כהיגיון מארגן ומעצב זהות. דחיקה זו היא תוצאה של היווצרותן של תצורות שיח חדשות, פוסט-לאומיות ופוסט-קולוניאליסטיות, המתמקדות במגדר, מיניות, גזע ואתניות.

בין התהליכים שהובילו לפוליטיקת הזהויות ניתן למנות את המאבקים החברתיים בשנות השישים של המאה ה-20, תהליכי הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה והגלובליזציה. תהליכים אלו, יחד עם מסגרות שיח כגון, פוסטקולוניאליזם, פוסט-סטרוקטורליזם, פמיניזם, תיאוריה קווירית ורב-תרבותיות, הובילו ליצירת גורמים המנוגדים למדינת הלאום. פוליטיקת הזהויות היא מרכיב מרכזי בפרוגרסיביות של המאה ה-21.

ויכוחים וביקורת

המונח פוליטיקת זהויות יושם באופן רטרואקטיבי על תנועות שונות שהתקיימו זמן רב לפני שטבעו את המונח. ההיסטוריון ארתור שלזינגר ג'וניור דן בהרחבה בפוליטיקת זהויות בספרו "התפרקות אמריקה" משנת 1991. שלזינגר, תומך נלהב בתפיסות ליברליות של זכויות אזרח, טוען כי דמוקרטיה ליברלית דורשת בסיס משותף לתפקוד תקין של התרבות והחברה. בעוד שיש הרואים את החברה האזרחית כמתפוררת לאורך קווים של כוח ואי-שוויון (למשל, גזע, אתניות, מיניות וכו'), שלזינגר מציע כי ביסוס הפוליטיקה על דחיקה קבוצתית הוא עצמו מפרק את הפוליטיקה האזרחית. לדבריו, פוליטיקת זהויות פועלת נגד יצירת הזדמנויות אמיתיות להפסקת הדחיקה לשוליים. הוא מוסיף כי "תנועות למען זכויות אזרח צריכות לשאוף לקבלה ולשילוב מלא של קבוצות שוליים בתרבות המיינסטרים, במקום להנציח את השוליות באמצעות הצהרות על שונות."^[2]

באופן דומה, בממלכה המאוחדת, הסופר אוון ג'ונס טוען כי פוליטיקת זהויות דוחקת לעיתים קרובות לשוליים את מעמד הפועלים. הוא אמר:

בשנות ה-50 וה-60, אינטלקטואלים שמאלנים, בהשראת תנועת פועלים רבת עוצמה, כתבו מאות ספרים ומאמרים על מעמד הפועלים. עבודה כזו עיצבה את דעותיהם של פוליטיקאים בצמרת מפלגת הלייבור. כיום, אינטלקטואלים מתקדמים מתעניינים הרבה יותר בסוגיות זהות. כמובן, המאבקים למען אמנציפציה של נשים, הומואים ומיעוטים אתניים הם חשובים במיוחד. עם זאת, אג'נדה זו התקיימה בשמחה לצד השבתת מעמד הפועלים בפוליטיקה, מה שאפשר לניו לייבור להמשיך במדיניות תאצ'רית תוך שמירה על האגף הרדיקלי שלה.

— אוון ג'ונס

חלק מהתומכים בפוליטיקת זהויות מסתמכים על עבודתו של גאיאטרי צ'קרבורטי ספיבק, למשל, המאמר "האם התת-אלטרן יכול לדבר?". הם מתארים צורות מסוימות של פוליטיקת זהות כמהותיות אסטרטגית – גישה המנסה לעבוד עם שיח הגמוני כדי לשנות את הבנת המטרות ה"אוניברסליות".^[3][4][5] אחרים מבקרים את הגישה, ומצביעים על ההיגיון הבעייתי והסכנות הטמונות בשחזור חלוקות זהות חזקות.^[6]

התאורטיקן הקווירי פול ב. פרסיאדו טוען כי תנועות לשחרור מיעוטים (כגון גזע, מגדר ומיניות) לא פירקו משטרי דיכוי, אלא להפך – פוליטיקת זהויות "הטמיעה ואף העצימה את ההבדלים".^[7]

ראו גם

• פריווילגיה חברתית
• מבנה חברתי
• מעמד חברתי
• סטטוס חברתי
• ריבוד חברתי
• היררכיה
• אליטה
• פריפריה מול מרכז
• המפנה התרבותי
• נאו-מרקסיזם
• פרוגרסיביות
• הצטלביות

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פוליטיקה של זהויות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פוליטיקה של זהויות

• יהודה שנהב, פתח דבר: זהות בחברה פוסט־לאומית, תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001, עמ' 5–15
• מפלגת זהות // כך יצרה "פוליטיקת הזהויות" עיוות של ממש במרחב הליברלי // מאת תומר פרסיקו, באתר מגזין ליברל, ‏11 באוגוסט 2020
• ג'ייסון בלייקלי, המקורות הלאומיים של פוליטיקת הזהויות, באתר הזמן הזה, דצמבר 2023