שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

פחד ותיעוב בלאס וגאס (סרט)

סרט משנת 1998 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פחד ותיעוב בלאס וגאס (סרט)
Remove ads

פחד ותיעוב בלאס וגאס (באנגלית: Fear and Loathing in Las Vegas) הוא סרט מסע קומי אמריקאי משנת 1998 בבימויו של טרי גיליאם. הסרט מבוסס על ספר באותו השם משנת 1971 מאת הסופר והעיתונאי האנטר ס. תומפסון. בסרט מככבים ג'וני דפ ובניסיו דל טורו. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-22 במאי 1998.

פירוש נוסף ערך זה עוסק בסרט פחד ותיעוב בלאס וגאס. אם התכוונתם לספר, ראו פחד ותיעוב בלאס וגאס.
עובדות מהירות מבוסס על, בימוי ...

הסרט, אשר הופק בתקציב של 18.5 מיליון דולרים, נחל כישלון קופתי והיו לו הכנסות של 13.7 מיליון דולרים בלבד. בנוסף לכך הסרט זכה לביקורות מעורבות מצד המבקרים.

Remove ads

תקציר עלילה

עלילת הסרט, אשר מתרחשת בשנת 1971, מתמקדת בעיתונאי ראול דיוק (בגילומו של ג'וני דפ), ועורך הדין שלו, ד"ר גונזו (בגילומו של בניסיו דל טורו), אשר יוצאים למסע פסיכדלי ומטורף בלאס וגאס, כשהם תחת השפעה כבדה של סמים שונים. השניים נקלעים להרפתקאות פסיכדליות ותופעות לוואי של השימוש הכבד בסמים. הם פוגשים דמויות שונות ומוזרות במהלך מסעם, והסרט הופך לבליל של מציאות והזיות סוריאליסטיות שמערבבות בין החוויות האישיות של תומפסון לבין ביקורת נוקבת על החברה האמריקאית של שנות ה-70.

Remove ads

צוות השחקנים הראשי

ביקורות

הסרט קיבל ביקורות מעורבות עם יציאתו, כאשר חלק מהמבקרים שיבחו את הסגנון החזותי והמשחק של ג'וני דפ, בעוד שאחרים העבירו ביקורת על העלילה המפוזרת והמסרים המעורפלים. לאורך השנים, הסרט הפך לסרט קאלט וזכה להערכה רבה יותר מצד מעריצי הסופר האנטר ס. תומפסון וסצנת הקולנוע האלטרנטיבית.

הפקה

סכם
פרספקטיבה

פיתוח

בינואר 1976, כתב העת Texas Monthly הכריז כי הסופר לארי מקמרטרי חתם על חוזה לכתיבת תסריט עבור עיבוד קולנועי.[1] במאים כמו מרטין סקורסזה, רלף בקשי ואוליבר סטון ניסו להרים את הפרויקט, אך לא הצליחו והמשיכו הלאה.[2] חברת ההפקה ריינו פילמס החלה לעבוד על גרסה קולנועית כבר ב-1992.[3] מפיק הסרט ומנהל ההפקה סטיבן נמת' תכנן במקור למנות את לי טמהורי לבמאי, אך הוא לא היה פנוי עד לאחר תאריך ההתחלה שנקבע לינואר 1997.[3]

השחקן ג'וני דפ העדיף את ברוס רובינסון כבמאי, אך הוא אמר כי אינו זמין.[4] ריינו פנתה אל הסופר האנטר ס. תומפסון בבקשה להארכת זכויות הסרט, אך הוא ועורכי דינו סירבו. תחת לחץ, החברה אישרה את הפקת הסרט ומינתה את אלכס קוקס לבמאי תוך ימים ספורים.[3]

לדברי נמת', קוקס היה מסוגל "לעשות זאת במחיר נמוך, במהירות ולשים את הסרט הזה על המסלול תוך ארבעה חודשים".[3] חברת ההפקה שכרה את טרי גיליאם כבמאי והשיגה הארכה מתומפסון, אך בתנאי שגיליאם יביים את הסרט. החברה היססה להתחייב לגיליאם מחשש שזה לא יצליח.[3] תומפסון נזכר: "הם המשיכו לבקש עוד [זמן]. התחלתי להתעצבן כי חשבתי שהם מנסים לדחות את העשייה. אז התחלתי לגבות מהם יותר... רציתי לראות את הסרט נעשה, ברגע שהוא התחיל".[3]

האולפן איים להפיק את הסרט עם קוקס בלי דפ ובלי בניסיו דל טורו. השחקנים התעצבנו כשהמפיקה ליילה נבולסי סיפרה להם על תוכניות חברת ההפקה.[3] חברת סרטי יוניברסל נכנסה לתמונה כמפיצה. דפ וגיליאם קיבלו כל אחד תשלום של 500,000 דולר, אך לגיליאם עדיין לא הייתה עסקה סגורה. בתגובה, דפ וגיליאם נעלו את אנשי ריינו מחוץ לסט במהלך הצילומים.[3]

ליהוק

במהלך הפיתוח הראשוני של הסרט, ג'ק ניקולסון ומרלון ברנדו היו המועמדים המיועדים לתפקידי דיוק וגונזו, אך שניהם הזדקנו מדי.[5] לאחר מכן, דן אייקרויד וג'ון בלושי נשקלו לתפקידים, אך התוכנית התפרקה לאחר מותו של בלושי. גם ג'ון מלקוביץ' היה מועמד לתפקיד דיוק, אך גם הוא הזדקן מדי. בשלב מסוים, ג'ון קיוזאק כמעט לוהק (קיוזאק ביים בעבר גרסה תיאטרלית של פחד ותיעוב בלאס וגאס, עם אחיו בתפקיד דיוק).[6] לאחר שתומפסון פגש את ג'וני דפ, הוא השתכנע שאף אחד אחר לא יכול לגלם אותו. כשקוקס ודייוויס החלו לכתוב את התסריט, דפ ודל טורו התחייבו לככב בסרט.[3] גיליאם אמר בראיון כי סרטיו מונחים על ידי השחקנים, והביצוע של שתי הדמויות בפחד ותיעוב הוא היפר-ריאליסטי אך אותנטי: "אני מתעניין באנשים אמיתיים בסביבות מוזרות ומעוותות שמאלצות אותם לפעול... להגיב נגד".[7]

ד"ר גונזו מבוסס על חברו של תומפסון, אוסקר זטה אקוסטה, שנעלם ב-1974.[8] תומפסון שינה את הזהות האתנית של אקוסטה ל"סמואי" כדי להסיט חשד ממנו, שכן אקוסטה היה בצרות עם לשכת עורכי הדין של מחוז לוס אנג'לס. הוא היה "העורך דין הצ'יקנו" הידוע במסיבות המוגזמות שלו.

Thumb
שברולט קפריס קונברטיבל אדומה משנת 1973. דפ נהג ברכבו של תומפסון כחלק מההכנה לתפקיד

השחקנים הראשיים נערכו בצורה יוצאת דופן לתפקידיהם. דל טורו העלה יותר מ-18 ק"ג תוך תשעה שבועות לפני תחילת הצילומים, תוך שהוא אוכל 16 סופגניות ביום,[9] וחקר לעומק את חייו של אקוסטה.[8][10]

באביב 1997, דפ עבר לגור במרתף ביתו של תומפסון, "חוות הינשופים", למשך ארבעה חודשים, שם חקר את התפקיד ולמד את הרגליו ומניירותיו של תומפסון.[11] הוא עיין בכתב היד המקורי של תומפסון, בזכרונות ובמחברות ששמר מהמסע האמיתי.[11] דפ נזכר: "הוא שמר הכל. לא רק שהספר אמיתי, יש עוד. וזה היה גרוע יותר".[12] דפ החליף את מכוניתו בשברולט קפריס קונברטיבל אדומה משנת 1973 של תומפסון, הידועה למעריצים כ"הכריש האדום הגדול", ונהג בה ברחבי קליפורניה כחלק מההכנה לתפקיד.[13] חלק גדול מהתלבושות של דפ בסרט הן פריטי לבוש מקוריים ששאל מתומפסון, והסופר עצמו גילח את ראשו של דפ כדי להתאים לקרחת הטבעית שלו.[11] פריטים נוספים, כמו מסנן הסיגריות של דיוק (מערכת TarGard Permanent Filter), חולצות הוואי, כובעים, מעיל טלאים, מדליון כסף (שקיבל מאוסקר אקוסטה) ותעודות זהות, היו שייכים לתומפסון.[13]

תסריט

קוקס החל לכתוב את התסריט עם טוד דייוויס, חוקרת תומפסון מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. במהלך ההכנות, התגלו חילוקי דעות בינו לבין המפיקה ליילה נבולסי, והיא אילצה את חברת ההפקה לבחור בינה לבינו.[3] לנבולסי הייתה הסכמה עם תומפסון להפיק את הסרט, והאולפן פיטר את קוקס ושילם לו 60,000 דולר כדמי תסריט. חוסר שביעות רצונו של תומפסון מהתסריט של קוקס ודייוויס מתועד בסרט ארוחת בוקר עם האנטר. הוחלט לא להשתמש בתסריט של קוקס ודייוויס, מה שהותיר לגיליאם עשרה ימים בלבד לכתוב תסריט חדש.[14]

גיליאם אמר בראיון: "כשכתבנו את התסריט, ממש ניסינו לא להמציא שום דבר. פשוט מיחזרנו את הספר".[7] הוא גייס את עזרתו של טוני גריסוני, והם כתבו את התסריט בביתו של גיליאם במאי 1997. גריסוני נזכר: "הייתי יושב ליד המקלדת, היינו מדברים ומדברים והייתי ממשיך להקליד".[14] אחת הסצנות החשובות מהספר שגיליאם רצה לכלול בסרט הייתה העימות בין דיוק לד"ר גונזו לבין המלצרית ב"נורת' סטאר קופי לאונג'". הוא אמר: "זה שני בחורים שחצו את הגבול, זה בלתי נסלח – הסצנה הזו, היא מכוערת. הגישה שלי, במקום לזרוק אותה, הייתה להפוך אותה לנקודת השפל".[15]

בתחילה, האולפן רצה שגיליאם יעדכן את הספר לשנות ה-90, אך הוא התנגד: "ואז הסתכלתי על הסרט ואמרתי, 'לא, זה מתנצל. אני לא רוצה להתנצל על הדבר הזה. זה מה שזה'. זה חפץ. אם זו ייצוג מדויק של הספר, שחשבתי שהוא ייצוג מדויק של זמן, מקום ואנשים מסוימים".[16] גיליאם, בדברים שפורסמו בסייט אנד סאונד, הדגיש כי עדכון הסרט לשנות ה-90 היה הופך אותו ל"סיפור על שני אנשים שחורגים למוגזמות". שמירה על התקופה של שנות ה-70, עם הרקע של מלחמת וייטנאם ואובדן החלום האמריקני, מספקת הסבר לפעולות הדמויות.[17]

מחלוקת קרדיט הכותבים עם איגוד התסריטאים האמריקאי

כשהסרט התקרב ליציאה, גיליאם גילה כי איגוד התסריטאים האמריקאי (WGA) לא יאפשר להסיר את קוקס ודייוויס מהקרדיטים, אף על פי ששום חומר שלהם לא שימש בהפקה. על פי כללי ה-WGA, גיליאם וגריסוני נדרשו להוכיח שכתבו 60% מהתסריט שלהם. גיליאם אמר: "אבל היו לפחות חמישה ניסיונות קודמים לעבד את הספר, וכולם באים מהספר. כולם משתמשים באותן סצנות".[18]

הוא העיר בראיון: "התוצאה הסופית הייתה שאנחנו לא קיימים. כבמאי, אוטומטית נחשבתי ל'מנהל הפקה' על ידי האיגוד, ומבחינת הגדרה, ספגתי אפליה. אבל שטוני יישאר בלי קרדיט יהיה ממש לא הוגן".[19] דייוויד קנטר, סוכנם של קוקס ודייוויס, טען: "כ-60% מההחלטות שהם קיבלו על מה נשאר מהספר נמצאים בסרט – וכך גם הגישה שלהם לאנרכיה חסרת מעצורים".[19] על פי הפרשנות של גיליאם ב-DVD של Criterion Collection, בתקופה שבה נראה שרק קוקס ודייוויס יקבלו קרדיט, הסרט היה אמור להיפתח בסצנה קצרה שבה הוסבר שלמרות מה שכתוב בקרדיטים, שום כותבים לא היו מעורבים בהפקה. כשהמצב השתנה בתחילת מאי 1998 וה-WGA שינה את החלטתו, נתן קרדיט לגיליאם וגריסוני ראשונים ולקוקס ודייוויס שניים, הסצנה לא נדרשה.[15]

בזעם על הצורך לחלוק קרדיט, גיליאם שרף את כרטיס ה-WGA שלו בפומבי ב-22 במאי בעת חתימת ספרים בברודוויי.[20][15]

צילומים

לדברי גיליאם, לא היה תקציב סגור כשהצילומים התחילו.[21] הוא הרגיש שהסרט לא היה מאורגן היטב ואמר: "אנשים מסוימים לא... אני לא אזכיר שמות, אבל זה היה סרט מוזר, כאילו רגל אחת קצרה מהשנייה. היה כל מיני כאוס".[14] בזמן שדפ שהה בלוס אנג'לס, הוא קיבל שיחת טלפון מהקומיקאי ביל מארי, שגילם את תומפסון במקום שבו התאו משוטט. מאריי הזהיר אותו: "תיזהר, או שתמצא את עצמך בעוד עשר שנים עדיין מגלם אותו... תוודא שהתפקיד הבא שלך יהיה מישהו שונה לגמרי".[22]

הצילומים בלאס וגאס החלו ב-3 באוגוסט 1997 ונמשכו 56 ימים. ההפקה נתקלה בבעיות כשרצו לצלם בקזינו. הם הורשו לצלם רק בין השעות שתיים לשש בבוקר, קיבלו שישה שולחנות בלבד להציב סביבם ניצבים, ונדרשו שהניצבים באמת ישחקו.[14] צילומי חוץ של קזינו בזוקו צולמו מול מלון/קזינו סטארדסט, בעוד הפנים נבנו על סט בסטודיו של האחים וורנר בהוליווד.[23]

כדי לשחזר את המראה של וגאס בשנות ה-70, גיליאם ופקוריני השתמשו בצילומי הקרנה אחורית מהסדרה הישנה וגאס. לדברי הצלם, הצילומים האלה העצימו את "הטון המוזר ממילא של הסרט".[24]

Remove ads

צילום

סכם
פרספקטיבה

ניקולה פקוריני נשכר על סמך סרטון מבחן ששלח לגיליאם, שבו לעג לעובדה שיש לו עין אחת בלבד (השנייה אבדה לסרטן ברשתית).[24] לדברי פקוריני, המראה של הסרט הושפע מציוריו של רוברט יארבר, שהם "הזויים מאוד: הציורים משתמשים בכל מיני צבעי ניאון, ומקורות האור לא תמיד הגיוניים".[24] גיליאם אמר כי הם השתמשו בו כמדריך "בעת ערבוב פלטת הצבעים המטרידים והפלואורסצנטיים שלנו".[25]

בסצנות המדבר, פקוריני רצה איכות מסוימת, לא מוגדרת, בלי אופק ברור, כדי להעביר את הרעיון שהנוף לא נגמר ולהדגיש "אי-מציאות מסוימת מחוץ למכונית של הדמויות, כי כל מה שחשוב להם נמצא בתוך הכריש האדום".[24] בסצנה שבה דיוק מדמיין טרקלין מלא לטאות, ההפקה הייתה אמורה לקבל 25 לטאות אנימטרוניות, אך קיבלה רק שבע או שמונה.[24] הם השתמשו בטכניקות צילום בשליטת תנועה כדי ליצור אשליה של חדר מלא, וצילמו מספר מעברים עם הלטאות כשהם מחליפים תלבושות בכל פעם.[24]

במהלך ההפקה, כוונתו של גיליאם הייתה שהסרט ירגיש כמו טריפ סמים מתחילתו ועד סופו. הוא אמר בראיון: "אנחנו מתחילים במהירות מלאה וזה וואו! הסם נכנס ואתה על ספיד! וואו! אתה מרגיש את הבאזז – זה מטורף, זה מוגזם, השטיח זז וכולם צוחקים ונהנים. אבל אז, לאט-לאט, הקירות מתחילים לסגור עליך וזה כאילו לעולם לא תצא מהמקום הארור הזה. זה סיוט מכוער ואין מפלט".[13]

כדי להעביר את ההשפעות של הסמים השונים, גיליאם ופקוריני הכינו רשימה של "שלבים" שפירטה את "האיכויות הקולנועיות" של כל סם שנצרך.[24] עבור אתר, פקוריני אמר שהם השתמשו ב"עומק שדה רופף; הכל הופך ללא מוגדר"; עבור אדרנוכרום, "הכל נעשה צר וקלסטרופובי, להתקרב עם העדשה"; מסקלין דומה על ידי "צבעים שנמסים זה לתוך זה, הבזקים בלי מקורות, משחק עם טמפרטורות צבע"; עבור אמיל ניטריט, "תפיסת האור הופכת לא אחידה, רמות האור עולות ויורדות במהלך הצילומים"; ולLSD, "הכל רחב במיוחד, הזיות דרך מורפים, צורות, צבעים וצליל".[24]

פקוריני וגיליאם החליטו שהסרט יצולם בזווית רחבה, אך בגלל התקציב המוגבל הם לא יכלו להרשות לעצמם את החסרונות של עדשות אנמורפיות, ולכן שילבו את אריפלקס 535 ואת Arri 35-iii עם סט עדשות Zeiss Standard Primes ופילם Kodak 250D Vision 5246 כדי להשיג את המראה הרווי של הסרט.[26]

Remove ads

פסקול

המוזיקה שייכת לז'אנרים של רוק פסיכדלי ורוק קלאסי. הפסקול כולל שירים שנעשה בהם שימוש בסרט, יחד עם קטעי דיאלוג מהסרט לפני כל שיר. רוב המוזיקה נמצאת בפסקול, למעט כמה יוצאים מן הכלל: גרסת האחיות לנון ל"My Favorite Things" מצלילי המוזיקה שמושמעת בתחילת הסרט, "Somebody to Love" של ג'פרסון איירפליין שנשמע במהלך פלאשבק, "Lady" של בק, בוגרט ואפיס, "It's Not Unusual" של טום ג'ונס, "You're Getting to Be a Habit with Me" של פרנק סינטרה, "Spy vs Spy" של קומבסטיבל אדיסון, "Moon Mist" של Out-Islanders מ־Polynesian Fantasy, "My Love, Forgive Me" של רוברט גולה, והקלטה של "Ball and Chain" בביצוע ג'ניס ג'ופלין. השיר "Jumping Jack Flash" של הרולינג סטונז מושמע בסיום הסרט כשתומפסון נוסע מלאס וגאס. גיליאם לא הצליח לשלם 300,000 דולר (מחצית מתקציב הפסקול) עבור הזכויות ל"Sympathy for the Devil" של הרולינג סטונס, שמילא תפקיד בולט בספר.[3]

Remove ads

קישורים חיצוניים

Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads