פרנץ קפקא

פרנץ קפקא (בגרמנית: Franz Kafka, שם יהודי: אנשיל [אשר]; ‏3 ביולי 1883 – 3 ביוני 1924) היה סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית, ונחשב לאחד מגדולי הסופרים במאה העשרים.

המונח "קפקא" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו קפקא (פירושונים).

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

פרנץ קפקא
Franz Kafka

קפקא, 1923
לידה	3 ביולי 1883 כ"ח בסיוון ה'תרמ"ג פראג, בוהמיה, אוסטרו-הונגריה
פטירה	3 ביוני 1924 (בגיל 40) א' בסיוון ה'תרפ"ד אוסטריה קירלינג (גר'), אוסטריה
מקום קבורה	בית הקברות היהודי החדש בפראג, קברו של פרנץ קפקא
שם לידה	Franz Kafka
מדינה	ציסלייטניה (ארצות אוסטריה)
מקום מגורים	פראג
תחום כתיבה	ספרות
סוגה	רומנים, סיפורים קצרים
זרם ספרותי	מודרניזם, בעיקר אקזיסטנציאליזם ואבסורד
יצירות בולטות	"הגלגול", "המשפט", "הטירה", "לפני החוק"
שפות היצירה	גרמנית
הושפע מ	היינריך פון קלייסט, גוסטב פלובר, רוברט ואלזר
השפיע על	חורחה לואיס בורחס, אלבר קאמי, ולדימיר נבוקוב, אז'ן יונסקו, ז'אן-פול סארטר, ז'וזה סאראמאגו, ג'רום דייוויד סלינג'ר, ג'ון מקסוול קוטזי, גבריאל גארסיה מארקס, נגיב מחפוז, פול אוסטר, הרוקי מורקמי, תאודור אדורנו, ולטר בנימין, ז'יל דלז ורבים אחרים
השכלה	אוניברסיטה הגרמנית בפראג (1906) הקולג' לפילוסופיה של האוניברסיטה הגרמנית של פראג אוניברסיטת קארל בפראג בית הספר למשפטים של האוניברסיטה הגרמנית בפראג
תקופת פעילות	1904–1924 (כ־20 שנה)
עיסוק	סוכן ביטוח
בן או בת זוג	דורה דיאמנט
חתימה

יצירתו של קפקא מתאפיינת בהצגתם של יחידים חסרי-אונים, הנקלעים למצבים משונים וחסרי-פשר מתוך התנגשות עם כוחות בירוקרטיים וחברתיים עלומים ומרוחקים הרומסים אותם. היא עוסקת ברגשות של ניכור, חרדה, אשמה ותחושת אבסורד, הנטועות בהוויה הקיומית, ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. המושג "קפקאי" השתרש כדי לתאר הוויה אבסורדית כמו זו הנוכחת בכתביו. הידועים מבין כתביו הם הסיפור הקצר "הגלגול" והרומנים "המשפט" ו"הטירה".

קפקא עבד כסוכן ביטוח, וכתב בזמנו הפנוי. הוא מיעט לפרסם, ובימי חייו לא נודע כסופר. את רוב פרי עטו השמיד במו ידיו, ובצוואתו אסר להוציא לאור את הנותר, אך ידידו מקס ברוד התעלם מהדרישה והדפיס את עזבונו הספרותי. ברבות השנים זכו כתבי קפקא להכרה בין לאומית, והם תורגמו לשפות רבות.

Remove ads

תולדות חייו

סכם

פרספקטיבה

משפחתו

פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל^[1]) נולד למשפחה^[2] יהודית דוברת-גרמנית בפראג אשר בממלכת בוהמיה (בצ'כיה של היום) שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, הרמן קפקא (בשמו היהודי, חנוך הֶעניך; 1852–1931), היה סוחר עצמאי שעסק במסחר במוצרי מותרות. האב הרמן נולד בכפר הקטן ווֹסֶק, וכמו יהודים כפריים רבים גדל כשהוא מדבר בניב היהודי ובצ'כית, אך למד גם גרמנית. אמו של פרנץ, יֶטְל - יוליה^[2] (מבית לוי, 1856–1934), בתו של בעל מבשלת שיכר מצליח, זכתה להשכלה טובה יותר מזו של בעלה. במכתב לאביו בשם מכתב אל האב מ-1919, תיאר עצמו קפקא כ"בן משפחת לוי עם שמץ של משקע קפקאי". אמרה זו חושפת את מערכת היחסים הנוקשה שלו עם אביו הסמכותן והתובעני, שתואר כאיש עסקים "מגודל, אנוכי ושחצן". קפקא תיאר את הפחד שלו מאביו ואת תחושת הרמיסה על ידיו. מול האב החסון והמאיים הרגיש קפקא שברירי חלש ומועד לכישלון. האם, לעומת זאת, נתפסה בעיניו כענוגה רוחנית ושברירית. היא ייצגה בעיניו את הצד היהודי, השרוי במחוזות אסתטיים והעקור מן העולם. קפקא הרגיש דומה לאמו וחש כי אביו לא סלח לו על כך.^[2]

קפקא היה הבכור מבין שישה ילדים. שני אחיו הצעירים, גאורג והיינריך, מתו לפני שמלאו להם שנתיים, והוא גדל עם שלוש אחיותיו הצעירות: גבריאלה (אלי) (1889–1942), ואלרי (ואלי) (1890–1942) ואוטילי (אוטלה) (1892–1943). שני ההורים עבדו בעסק של האב במשך שעות מרובות, והילדים טופלו במרבית הזמן בידי משרתים ואומנות. שלוש האחיות ומשפחותיהן נספו בשואה בגטאות ובמחנות ריכוז.

לימודים ועבודה

בשנים 1889–1893 למד בבית הספר הגרמני היסודי לבנים בפראג. חינוכו היהודי באותה תקופה היה מועט ביותר, והתמצה בביקור בבית כנסת שערך יחד עם אביו בחגים ארבע פעמים בשנה ובחגיגת הבר מצווה שלו בגיל שלוש עשרה. במכתב לאביו, הזכיר את הגועל שחש הרמן מהיהדות ורצונו להשתלב בתרבות הגרמנית, וכיצד זה חלחל אליו. יחסו ליהודים וליהדות נותר כל חייו אמביוולנטי: כפי שכתב פעם, "מה משותף לי וליהודים אחרים? בקושי יש מן המשותף לי עם עצמי."^[3]

בתום לימודיו היסודיים התקבל לגימנסיה הממשלתית בפראג, שהייתה בעלת אוריינטציה חזקה ללימודים קלאסיים ומשמעת קפדנית, וגם בה שפת ההוראה הייתה גרמנית. הלימודים נמשכו שמונה שנים, וב־1901 עבר קפקא בהצלחה את בחינות הגמר.

באותה שנה התקבל לאוניברסיטת קארל בפראג הגרמנית, שם החל בלימודי כימיה, אך עבר לשביעות רצונו של אביו תוך שבועיים ללימודי משפטים, שאפשרו לו מגוון רחב יותר של אפשרויות מקצועיות. מסלול זה שהיה ממושך איפשר לקפקא לקחת, בנוסף, קורסים בלימודים גרמניים ובהיסטוריה של האמנות. בין חבריו ללימודים באוניברסיטה היה שמואל הוגו ברגמן.

באוניברסיטה הצטרף לאגודת סטודנטים גרמנית שארגנה אירועים ספרותיים, ערבי קריאה ופעילויות נוספות. בשלהי שנת הלימודים הראשונה פגש במקס ברוד שהפך לחברו הקרוב, ואת העיתונאי פליכס ולטש שלמד גם כן משפטים. ב-8 ביוני 1906 הוענק לקפקא תואר דוקטור למשפטים, והוא עבד בשנת התמחות ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי משפט אזרחיים ופליליים.

ב-1 בנובמבר 1907 התקבל לעבודה בחברת הביטוח האיטלקית אסיקורציוני ג'נרלי, בה עבד קרוב לשנה. מכתביו בשנה זו עולה חוסר שביעות רצון משעות העבודה שהתמשכו מ־8 בבוקר ועד 6 בערב, שהקשו עליו ביותר להתרכז בכתיבה שהייתה בראש מעייניו. ב־15 ביולי 1908 התפטר, ולאחר שבועיים מצא לעצמו עבודה מתאימה יותר בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, בה עבד עד נסיעתו לגרמניה ב־1923. עם זאת לא הפגין אדישות כלפי עבודתו ואף קודם מספר פעמים, דבר המעיד על מסירותו לעבודה. הפרופ' לניהול פיטר דרוקר מייחס לקפקא את פיתוח קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים, אך אין לכך אישור בשום מסמך מצד מעבידו.

יצירה ספרותית וחייו האישיים

קפקא דיבר גרמנית כשפת-אם, והזדהה כדובר גרמנית במפקדי האוכלוסין. את יצירותיו כתב בשפה זו. הוא שלט היטב גם בצ'כית, ובשלב מאוחר יותר רכש ידיעות בשפה הצרפתית ובתרבות צרפת. אחד מהסופרים הצרפתיים האהובים עליו היה גוסטב פלובר.

במקביל לעבודתו היה קפקא מחויב ליצירתו הספרותית. יחד עם חבריו הקרובים, מקס ברוד ופליכס ולטש, הקימו חוג ספרותי בשם "המעגל הקרוב [או המצומצם] של פראג" (Der enge Prager Kreis). בשנת 1908 פרסם קפקא לראשונה קטעי פרוזה בכתב העת "היפריון". קטעים אלו ואחרים שהתפרסמו בין השנים 1908–1912 נאספו לקובץ הסיפורים התבוננות.

ב-1911 הציע קארל הרמן, בעלה של אחותו אלי, לקפקא לשתף פעולה בפרויקט עסקי – הקמת מפעל אזבסט. קפקא הצטרף לפרויקט ונדרש להקדיש לו את מרב זמנו.

בתקופה זו מצא עניין בהופעות התיאטרון האידי, שהעלו שחקנים נודדים בפני קהל המהגרים היהודי המזרח-אירופאי בבירה, על אף חששותיהם של חבריו הקרובים ומקס ברוד, שבדרך כלל תמך בו בכל עניין אחר. המופעים הללו עוררו אצל קפקא עניין מסוים ביהדות (כיהודי מערבי מתבולל, התיאטרון היידי המודרני נראה לו כמסורת עתיקה). גלים כאלו של עניין, שבאו דעכו, עברו עליו עוד מספר פעמים בחייו.^[3]

ב־1912 פגש קפקא בביתו של מקס ברוד את פליציה באואר (אנ') שהתגוררה בברלין ושימשה כנציגת חברת דיקטפון (חברה למכשירי הקלטת קול). במשך חמש השנים הבאות נרקמה ביניהם חליפת מכתבים הדוקה, הם נפגשו מספר פעמים והיו מאורסים פעמיים, אך אירוסיהם התבטלו. מערכת יחסים זו הסתיימה לבסוף ב־1917.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביע קפקא רגשות פטריוטיים: משפחתו, כיתר היהודים דוברי-הגרמנית בעיר, הייתה מסורה לאימפריה. לקראת סוף המלחמה, כשהתבוסה הלכה והתקרבה והבדלנות הצ'כית גאתה, הוטרד וחשש מגילויי האנטי-גרמניות והאנטישמיות שכוונו אף כלפיו, ואף כתב ששקל הגירה למקום אחר.^[4]

ב־1917, בגיל 34, לקה קפקא בשחפת שהצריכה תקופות החלמה ממושכות, בהן נתמך על ידי משפחתו ובמיוחד בידי אחותו אוטלה. על אף חששו מדחייה פיזית ומנטלית, הרשים את הסובבים אותו במראהו הנערי הנקי והמוקפד, התנהגותו השקטה והקרירה, האינטליגנציה המופגנת וחוש ההומור היבש שלו.

יחסו של קפקא לציונות היה מורכב ורב-משמעי: הוא הביע כלפיה אהדה לעיתים, אך שלל במפורש את היותו ציוני בכתביו.^[3] הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה־11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".^[5] לא ניתן לקבוע אם הרעיון היה מבשיל לכדי מציאות אם היה מאריך לחיות, אך במכתביו הביע כמיהה לכך: "הבנתי שאם ברצוני להמשיך לחיות, עלי לעשות מעשה קיצוני ולפיכך לעלות לפלסטינה. קרוב לוודאי שלא הייתי מסוגל לעשות זאת, כמו כן אינני מוכן מבחינת העברית ומבחינות אחרות, אך פשוט הייתי זקוק לתקווה כלשהי להיתלות בה".^[6]

בעקבות בעיות בריאותיות שונות, וכן מטעמים אתיים, אימץ קפקא תזונה צמחונית. וכפי שמסופר בביוגרפיה עליו מעטו של חברו מקס ברוד, זמן קצר לאחר שאימץ דיאטה זו, ביקר באקווריום ואמר לדג "עכשיו אני יכול להביט בך בשלווה, אני לא אוכל אותך יותר."^[7]

בראשית שנות ה־20 פיתח רומן אינטנסיבי אך כאוב עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית.

ב-1923 עבר לזמן קצר לברלין במטרה להרחיק עצמו מהשפעתה החונקת של משפחתו, וכדי שיוכל להתרכז בכתיבה, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25 ממשפחה יהודית מסורתית יוצאת פולין, בת לחסידי גור, שניהלה אורח חיים עצמאי. דורה השפיעה עליו לפתח עניין בתלמוד. כשביקש את ידה, שלח אביה הרש'ל דיאמנט מכתב שאלה אל הרבי מגור האם לאפשר את הנישואים, והוא השיב בשלילה. באותה עת למד עברית אצל הרב יוליוס גרינטל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, ואף ביקר בביתו.^[8]

קפקא נפטר ממחלת השחפת, ב־3 ביוני 1924, בגיל 40,^[9] ונקבר בפראג, העיר שבה כתב את יצירותיו והתגורר בה רוב שנות חייו. לאחר מותו מהווה קברו מוקד בו נוהגים להשאיר פתקים עם תפילות, בקשות ומילים נרגשות.^[10]

מאפייני יצירותיו

יצירותיו של קפקא עוסקות בחוסר האונים של האדם אל מול כוחות גדולים ממנו. ברוך פליקס ולטש, עיתונאי וסופר שהיה חבר קרוב של קפקא ושל ברוד, טען שבעולם של קפקא הגורל לובש תמיד צורה של מנגנון בירוקרטי.^[2] כתיבתו של קפקא עוסקת בנושאים של ניכור, חרדה קיומית, אשמה, בושה ואבסורד. כתיבתו מינימליסטית ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. גיבוריו מתמודדים עם מצוקה לא ברורה ולעיתים סוריאליסטית. הגיבור בסיפוריו חש שכוחות סוציו-בירוקרטיים מתנכלים ורודפים אחריו מבלי שהוא מבין את הסיבה לכך.

המונח מציאות קפקאית, שקפקא מרבה לתאר ביצירותיו, הם מצבים אבסורדיים בהם האדם עומד חסר אונים מול מערכות בירוקרטיות רבות עוצמה ודורסניות, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם.^[11]^[12]

ז'וזה סאראמאגו, זוכה פרס נובל לספרות, כתב כי האנטגוניזם שקפקא מעולם לא התגבר עליו - האב המתנגש בבנו, והבן המתנגש באביו - הוא עמוד התווך של כל יצירתו, ממנו היא נגזרת, כמו ענפי עץ היוצאים מן הגזע.^[13]^[2]

מאפיינים נפשיים

קפקא הכיר היטב את הגישה הפסיכואנליטית, והתעניין בנושאים פסיכולוגיים. הוא הרבה לתאר דמויות בעלות מאפיינים סכיזואידיים, למשל בנובלה הקצרה "הגלגול", אך גם ביצירותיו האחרות. יש הטוענים כי המצב הסכיזואדי הוא ממאפייני העולם המודרני אותו ביקש קפקא לתאר ביצירותיו.^[14]

מעדויות של קרוביו וגם עדותו שלו עצמו ניתן להבין כי ייתכן וסבל מחרדה חברתית, והיא זו שהעצימה את תחושות הניכור והבדידות שחש. כמו כן נוטים לחשוב כי הוא סבל מתקופות ממושכות של דיכאון, ומתופעות של מיגרנות, הפרעות שינה ועצירות^[9] כתוצאה מלחצים וממתחים משפחתיים ואחרים בהם היה נתון וכן מערכת יחסים מורכבת עם אביו, אשר באה לידי ביטוי ביצירתו.^[15] הוא ניסה לטפל בבעיותיו באמצעות התבוננות עצמית וגם באמצעות תזונה צמחונית ונטורופתיה.^[16] כתיבתו המבריקה אך הקודרת משקפת ומושפעת במידה רבה מהמצבים הנפשיים בהם היה נתון בתקופות שונות בחייו.

קפקא היסס כל ימיו בין אפשרויות שונות, ופנה לכיוונים מגוונים, אחד ממאפייני העידן המודרני הפותח בפני האדם אפשרויות רבות מספור לעיצוב כיוון חייו. בתחילת 1922, כשנתיים לפני מותו, העיד על עצמו:

אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד. (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי.)^[17]

Remove ads

גורל יצירותיו

סכם

פרספקטיבה

רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. הוא היה ספקן לגבי איכות היצירה שלו.^[2] חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו.^[18] ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד הודה שדי בה כשלעצמה מבחינתו, הייתה ערכו הספרותי הרב של העיזבון. ברוד הצליח להציל רק חלק מכתביו של קפקא היות שקפקא שרף את חלקם בעצמו. בין כתבי קפקא שפורסמו לאחר מותו נכללים הרומנים "המשפט", "הטירה", ו"אמריקה", שכתיבתם לא הושלמה.

בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת את כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אסתר (אילזה) הופה (Esther Ilse Hoffe), אך הוסיף לצוואתו גם הוראה, שלאחר מותה יועברו הכתבים לספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספרייה בתל אביב או לספרייה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים בין שתי בנותיה של הופה, חוה (אוה) ורות, לספרייה הלאומית.^[18]^[19]^[20] ב־12 באוקטובר 2012 קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית.^[21] ערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי,^[22] ובית המשפט העליון דחה גם הוא ערעור שהגישו בנותיה של הופה.^[23]

ב-2021, לאחר מאבק משפטי שנמשך כשנתיים, עלו לאתר הספרייה הלאומית מאות כתבי יד של קפקא, מתוך ארכיון מקס ברוד ואוסף כתבי יצירתו, בהם כתבי יד ספרותיים, מכתבים, קטעי יומן, מחברות ללימוד עברית, טיוטות ואיורים פרי עטו, וניתן לעיין בהם באופן חופשי.^[24]

Remove ads

עיבודים ליצירתו

יצירותיו וחייו של קפקא זכו לעיבודים רבים בתיאטרון, באופרה, בקולנוע ובעוד מדיומים. ב-1962 יצא הסרט "המשפט" בבימוי אורסון וולס ובכיכוב אנתוני פרקינס בתפקיד יוזף ק. ב-1991 יצא הסרט הביוגרפי "קפקא" בבימוי סטיבן סודרברג ובכיכובו של ג'רמי איירונס. ב-1992 חיבר המלחין הגרמני אריברט ריימן עיבוד אופרטי ל"הטירה".

ההצגה "הקוף של קפקא" בעיבוד לתיאטרון של קולין טיבן לסיפורו "דין-וחשבון לאקדמיה" הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה במאי 2012.^[25]

הכישוף של קפקא 2005, תסריט מאת דיתה גרי. הסרט זכה בפרס אהוב הקהל בפיצ' של "סיפור שלנו" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.

היצירה "תמונה" למלים מיומנו של פרנץ קפקא: 25 ביוני 1914 ('מיני-אופרה' לסופרן או טנור) נכתבה על ידי יוסף טל בשנת 1978.^[26]

ההצגה "קפקא" שעובדה ובוימה בידי הבמאי יוסי יזרעאלי לציון 100 שנים למותו של פרנץ קפקא עלתה בתיאטרון יפו בינואר 2024.^[27]

הנצחתו

ב-1963, לאחר שלושה עשורים בהם היה חרם על כתביו בארץ מולדתו (בתחילה על ידי הנאצים ואז על ידי הקומוניסטים), נערכה בפראג "ועידת קפקא" הבינלאומית לרגל יום הולדתו השמונים של הסופר, בנוכחות כמה מגדולי מבקרי הספרות באירופה.

ב-1983 נקרא על שמו האסטרואיד 3412 קפקא. ב-1989, עם נפילת הקומוניזם, קמה בפראג "אגודת פרנץ קפקא" המוקדשת לזכרו של הסופר ומנציחה את פועלו. עיריית הבירה הצ'כית והאגודה מעניקות החל משנת 2001 את פרס פרנץ קפקא לסופר שכתב יצירה בעלת "אופי הומניסטי ותרומה לסבלנות תרבותית, לאומית, לשונית ודתית". ב-2003 נחנכה אנדרטת פרנץ קפקא, שפוסלה על ידי ירוסלב רונה, ברובע יוספוב. ב-2005 נפתח בפראג מוזיאון פרנץ קפקא. בשנת 2024 התקיימו אירועים רבים לציון 100 שנה למותו של פרנץ קפקא, בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובצ'כיה.^[28]

בישראל, רחובות על שמו של קפקא נקראו בתל אביב ובנתניה. ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי הישראלי בול לזכר פרנץ קפקא, בעיצוב האמן אד ואן אויין.^[29]

בסיפריה הלאומית התקיימה תערוכה "קפקא. גלגולו של סופר"

Remove ads

מיצירותיו

רומנים

המשפט (Der Prozeß; פורסם לראשונה ב־1925)
הטירה (Das Schloß; פורסם לראשונה ב־1926)
אמריקה או הנעדר: אמריקה (Amerika oder Der Verschollene; פורסם לראשונה ב־1927)

סיפורים קצרים (רשימה חלקית)

התבוננות או הירהורים (Betrachtung; קובץ סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "היפריון" ו"בוהמיה" בין השנים 1908–1910)
גזר הדין (Das Urteil; פורסם ב־1913)
הגלגול (Die Verwandlung; נכתב ב־1912 ופורסם ב־1915)
דין וחשבון לחברי האקדמיה (Ein Bericht für eine Akademie; נכתב ופורסם ב־1917)
תנים וערבים (Schakale und Araber ; נכתב ופורסם ב־1917)
רופא כפרי (Ein Landarzt; פורסם ב־1919)
במושבת העונשין (In der Strafkolonie; פורסם ב־1919)
אמן צום (Ein Hungerkünstler; פורסם ב־1922)
יוזפינה או עם העכברים (Josephine, die Sängerin oder Das Volk der Mäuse; פורסם ב־1924)
אישה קטנה (Eine kleine Frau; פורסם ב־20 באפריל 1924)
לפני החוק (Vor dem Gesetz)

יומנים

יומנים 1910–1923 (פורסם ב־1948)
מחברות האוקטבו (פורסם ב־1954)

מכתבים

מכתב אל האב (Brief an den Vater; נכתב בנובמבר 1919)
מכתבים אל מילנה (Briefe an Milena; נכתבו בין השנים 1920–1923, פורסמו בשנת 1952)
מכתבים אל המשפחה, חברים ועורכים (Briefe 1902–1924; נכתבו בין השנים 1900–1924, פורסמו לראשונה ב־1959)
מכתבים אל פליציה (Briefe an Felice; נכתבו בין השנים 1912–1917, פורסמו לראשונה ב־1967)
מכתבים אל אוטלה ואל המשפחה ('Briefe an Ottla und die Familie; נכתבו בין השנים 1909–1924, פורסמו לראשונה ב־1974)

Remove ads

ספרים שהופיעו בעברית

רומנים

אמריקה – (תרגום: יצחק שנהר) שוקן, 1945. (מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב); הנעדר: אמריקה – (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1997.
הטירה – (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1955; (תרגום: נילי מירסקי) ידיעות ספרים – אחוזת בית, 2019.
המשפט – (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1951; (תרגום: ישורון קשת), מעריב לעם, 1960; (תרגום: אברהם כרמל) ירושלים: שוקן, 1992; (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2024.

סיפורים

סיפורים ופרקי התבוננות – (תרגום: ישורון קשת ודן מירון) שוקן, 1964. כל תוכן ספר זה מצוי גם ברופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר בתרגום אילנה המרמן משנת 2000.
תיאור של מאבק: סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון – (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1971.
הגלגול – (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1975.
רופא כפרי: סיפורים קטנים – (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978.
סיפורים ופרוזה קטנה- (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993. (הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק")
תיאור של מאבק: סיפורים ורשומות מן העיזבון – (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1994.
גזר הדין וסיפורים אחרים – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 1997.(הקובץ מכיל את "התבוננות", גזר הדין", "רופא כפרי")
לפני החוק – הקיבוץ המאוחד, 2000.
רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2000. (הקובץ מכיל את "התבוננות", "גזר הדין", המסיק", "הגלגול", "במושבת העונשין", "רופא כפרי", "אמן צום" ואחרים)

יומנים

יומנים 1914–1923 – (תרגום: חיים איזק) הוצאת שוקן, 1978, הוצאה שנייה, 2010.
מחברות האוקטבו – (תרגום: שמעון זנדבק) עם עובד, 1998.

מכתבים

מכתב אל אבא – מכתבים אל מילנה – (תרגום: עדנה קורפלנד) שוקן, 1975.
מכתבים אל פליציה: מבחר – (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2003.
היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון – (תרגום: אילנה המרמן) הוצאת עם עובד, 2007.^[30]
מכתבים אל מילנה – (תרגום: יונתן ניראד) הוצאת כרמל, 2014

Remove ads

לקריאה נוספת

סכם

פרספקטיבה

רונלד היימן, קאפקא, הוצאת שוקן, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
ארנסט פאוול, חיי פראנץ קאפקא, דומינו, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
פייטרו צ'טאטי, קפקא, הוצאת דביר, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
נתן אופק, קפקא והקיום היהודי: השבר, האבסורד והתקווה, הוצאת צבעונים, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא, ספרית פועלים, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
מרגרט בובר-נוימן, מילנה, עם עובד, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
שמעון זנדבנק, דרך ההיסוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
מכס ברוד, פראנץ קאפקא: ביאוגרפיה, עם עובד, 1972. (הספר בקטלוג ULI)
פליכס ולטש, פראנץ קאפקא, מוסד ביאליק, 1959. (הספר בקטלוג ULI)
ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא – לקראת ספרות מינורית, רסלינג, 2005.^[31] (הספר בקטלוג ULI)
אבנר להב, בין עונג למוות: קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא, כרמל, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
אייל סגל, הרגע המכריע הוא נצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
שרה לייב, עולמו של קפקא, אוניברסיטה משודרת, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
גלילי שחר, הפצע של קפקא, הוצאת כרמל, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
ניקולס מארי, פרנץ קפקא: ביוגרפיה, רסלינג, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא: פרספקטיבות חדשות, ספרא, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
גל אורן, ״פרנץ קפקא – שבר: אי ודאותו של הקיום״, עמודים 10–24, בתוך: שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
דן מירון, החיה בבית הכנסת – היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא, הוצאת אפיק, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
נועם תירוש, הזכות לשכוח, מדוע ביקש קפקא להישכח, רסלינג, 2024
בנימין באלינט, המשפט האחרון של קפקא, פרשת ירושה ספרותית, הוצאת מאגנס, 2024.^[32]

Saul Friedländer, Franz Kafka: The Poet of Shame and Guilt, Yale University Press, 2013

מבחר מאמרים על יצירתו

יותר ממאה מאמרים, מסות קצרות וכתבות נדפסו בעברית על יצירתו של קפקא. כאן מובא רק מבחר מצומצם מהם.

אלבר קאמי, נספח: התקוה והאבסורד ביצירותיו של פראנץ קפקא, המיתוס של סיזיפוס, 1942.
שמואל הוגו ברגמן, עם פרנץ קאפקא בבית־הספר, ירושלים שנתון לדברי ספרות ואמנות, 1966.
גרשון שקד, סיזיפוס ואהסוורוס: הסינדרום הסיזיפי ו"הנעדר" של פרנץ קפקא, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, י"ט (דרך הרוח ב'), תשס"ה, באתר JSTOR
הלל ברזל, בין עגנון לקפקא, בקורת ופרשנות 1, תש"ל 1970 (עיון משווה בסיפורים "מדירה לדירה" ו"רופא כפרי")
יוסף מילמן, נקודות התצפית ומעמדו של הקורא – ב"הטירה" ו"מושבת עונשין" לקפקא, עלי-שיח 6, תשל"ט 1979.
שרגא אבנרי, "הטירה" של פראנץ קפקא, כמה פנים", כרמלית י"ח, תשל"ג 1973.
אורי אלטר, התפתלות עם המקרא: מוטיבים מקראיים ברומן "אמריקה" של פרנץ קפקא, מאזנים ע"ד, 11, תש"ס 2000. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
דוד פלוסר, פראג של קאפקא, דבר, 15 באוגוסט 1980
אברהם בנד, פראנץ קאפקא ומשפט בייליס, נדפס בהספרות 22, 1976.
שמואל הוגו ברגמן, עולמו הדתי של קאפקא: בעקבות ספורו "חקירות של כלב", נדפס בשדמות מ"ז, תשל"ב 1972.
גל אורן, פתולוגיה מחרידה ומהפנטת, מקור ראשון, מוסף "שבת", 8 באוקטובר 2010 (על יומניו של קפקא)
גל אורן, קריקטורה של אמן, מקור ראשון, מוסף "שבת", 21 בפברואר 2011 (על הגלגול)
רן זכות, אור בין החרכים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 18 בינואר 2013 (על מוטיב החלון ביצירותיו של קפקא)
רות נצר, "הפצע והרופא", בתוך: השלם ושברו. כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג, הוצאת כרמל, 2009
רות נצר, "בין דין לחסד", בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, הוצאת כרמל, 2021
רות נצר, "על רישום אחד של קפקא", בתוך: 'נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, הוצאת כרמל, 2021