נילי מירסקי

נילי מירסקי (3 בדצמבר 1943 - 30 בינואר 2018) הייתה עורכת ישראלית, מתרגמת מרוסית ומגרמנית לעברית, דוקטור בספרות צרפתית, רוסית וגרמנית. לימדה בחוג לספרות, בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. זכתה בפרסים רבים על עבודתה, בהם פרס טשרניחובסקי לתרגום בשנת 1989 ופרס ישראל לספרות, בתחום התרגום, לשנת תשס"ח (2008)^[1].

נילי מירסקי

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	3 בדצמבר 1943 רחובות, המנדט הבריטי פלשתינה (א"י)
פטירה	30 בינואר 2018 (בגיל 74) תל אביב-יפו
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
שם לידה	נילי בולסלבסקי
מדינה	ישראל ישראל
שפות היצירה	עברית, רוסית, גרמנית
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
פרסים והוקרה	פרס טשרניחובסקי (1989) פרס ישראל (2008)

לוחית הנצחה לנילי מירסקי

ביוגרפיה

מירסקי נולדה ברחובות ב-1943, בתם הבכורה של יוהנה לבית אילגובסקי, ילידת ליטא, ומשה בּוֹלֶסלַבְסקי, וגדלה בתל אביב. סבה, יהודה בולסלבסקי, היה בעל חנות ספרים ברוסית ברחוב אלנבי, בה בילתה שעות רבות בילדותה. עם סבתה נהגה לדבר רוסית בלבד וכך למדה את השפה^[2]. אחותה, ימפה בולסלבסקי, הייתה בת זוגו של המשורר מאיר ויזלטיר^[3].

בשנת 1957 סיימה את לימודיה בבית-הספר העממי "טשרניחובסקי" בתל אביב, וב-1961 סיימה את לימודיה בגימנסיה "תיכון חדש".

את לימודיה האקדמיים התחילה בשנת 1962 באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים לפילוסופיה ולספרות אנגלית, ובשנה זו גם נישאה לסמיון מירסקי, עולה חדש מרוסיה^[2]. עקב כך הייתה פטורה משירות בצה"ל. ב-1963 המשיכה בלימודיה באוניברסיטה העברית, בחוגים לספרות אנגלית ולספרות עברית. בשנת 1964 הפסיקה את לימודיה בירושלים, ונסעה עם בעלה למינכן, גרמניה, שם למדה באוניברסיטת מינכן, בחוגים לתולדות האמנות והיסטוריה.

בלי לסיים את התואר חזרה ב-1967 ארצה, התחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לספרות אנגלית ולתורת הספרות הכללית, וקיבלה תואר ראשון (בהצטיינות) ב-1971. בשנת 1971 חזרה לאוניברסיטת מינכן, והפעם למדה בחוג ללימודים סלאבים, עם התמקדות בספרות רוסית (חוג ראשי), ובחוגים לספרות גרמנית ואנגלית (חוגים משניים), וכעבור ארבע שנים קיבלה תואר שני, וחזרה לישראל. התגוררה במינכן בסך הכל קרוב לתשע שנים. בעלה נשאר במינכן^[2] ומצא משרה ברדיו אירופה החופשית. מאוחר יותר התגרשו.

ב-1971 פנה אליה מנחם פרי, עורכו של כתב-העת המתוכנן 'סימן קריאה', והציע לה להיות מתרגמת קבועה של הרבעון העתידי. עבודות התרגום הראשונות שלה פורסמו בכתב-העת (בגיליון הראשון, בספטמבר 1972, הופיע תרגומה לסיפור "סמיון" מאת אנדריי פלאטונוב) ובשובה ארצה היא הצטרפה אל בין עורכי המשנה שלו^[4]. בין תרגומיה אלה: סיפורת של היינריך בל, אנדריי פלאטונוב, בוריס פסטרנק, אנדריי ביילי, ועוד רבים^[5].

בשנים 1976–1979 לימדה ספרות רוסית וספרות גרמנית בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1979 החליטה לעזוב את החיים האקדמיים ולהתמסר לתרגום, מרוסית ומגרמנית, וקיבלה משרה של מתרגמת ועורכת בהוצאת עם עובד. עם ייסודה של "הספרייה" (שהתגלגלה אחר-כך ל"הספרייה החדשה") בהוצאת סימן-קריאה/הקיבוץ המאוחד, עברה לעבוד כ"מתרגמת הבית" במסגרת החדשה הזאת^[6]. כן העבירה סדנאות לתרגום באוניברסיטת תל אביב, במסגרת החוג לתורת הספרות הכללית.

בשנת 1994 חזרה לעבוד בהוצאת עם עובד, שם קיבלה עליה, יחד עם אילנה המרמן, את עריכת סדרת-הדגל של ההוצאה, "ספריה לעם". שימשה כעורכת הסדרה לצידם של תרזה בירון-פריד ומשה רון. בסוף 2011 פרשה מ"עם עובד" והצטרפה להוצאת "אחוזת בית"^[7].

במשך שנים פרסמה רשימות ומאמרים בענייני ספרות, בין השאר בכתב-העת האקדמי "הספרות", בחוברות הרבעון "סימן קריאה" (שנמנתה עם חברי המערכת שלו) ובמוספים הספרותיים של "הארץ", "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"; כן כתבה את הערכים בספרות רוסית, החל באות סמ"ך, ב"אנציקלופדיה העברית". בשנתיים האחרונות לחייה עבדה מירסקי על תרגום "הטירה" של קפקא. בתקופה זו נעזרה בשכנה, אמיר פלג, מורה לספרות בגימנסיה הרצליה ודובר גרמנית בעצמו. הוא גם החליף בעבודת העריכה את אחותה, שנפטרה בינתיים, וגם היה קורא את התרגום שלה ומעביר לה הערות.

מירסקי נפטרה ב-30 בינואר 2018 בגיל 74, לאחר מאבק של שנה במחלת הסרטן. נטמנה בבית העלמין ירקון בפתח תקווה.^[8]

פרסים והוקרה

בשנת 1989 זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום^[9], ובשנת 1997 – בפרס משרד החינוך למתרגמים, שבו זכתה בשנית בשנת 2007. באותה השנה הוענק למירסקי פרס על מפעל חיים ליצירה בתחום התרגום, במסגרת פרסי שר התרבות לספרות.^[10] ובשנת תשס"ח 2008, זכתה בפרס ישראל בספרות^[11], בתחום התרגום:

נילי מירסקי הביאה את התרגום אל מדרגה אמנותית גבוהה במיוחד. מפעל התרגום הענף שלה סולל דרך לקורא הישראלי אל גדולי הספרות האירופית. כמתרגמת היא הוסיפה נדבך חשוב לאופייה הפתוח והעשיר של התרבות העברית החדשה. נילי מירסקי העניקה מחדש לקהל הקוראים את טולסטוי ואת פלטונוב, כמו גם את תומאס מאן ואת תומאס ברנהארד.
תרגומיה של מירסקי מצטיינים בהקשבה דרוכה לקול הספרותי של המקור, ובסירוב ליצור דגם אחיד של תרגום. היא מוצאת לבוש עברי גמיש והולם לסגנונו המיוחד של כל סופר, ועם זאת, מעשי התרגום שלה חיים ונושאים בשפה העברית.

— נימוקי ועידת הפרס

על מלאכת התרגום העידה:

מלאכת התרגום היא מלאכה אבסורדית, כי היא בלתי אפשרית. לכל שפה יש עולם משלה, דפוסי חשיבה ייחודיים, צירופי מילים שמביעים רגשות מסוימים. אי אפשר להעביר את כל אלה כהווייתם ללשון אחרת. לא בכדי אמרו חז"ל: 'כל המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי' (קידושין מ"ט, ע"א)

מירסקי, שהייתה פסנתרנית נלהבת מאז ילדותה, ראתה דמיון רב בין התרגום לבין הנגינה.

המתרגם הוא אמן מבצע שלוקח את היצירה ומאפשר לה לחיות בשפה אחרת, כשם שהנגן נוטל את התווים הדוממים מן הדף ומעניק להם חיים על ידי השמעתם

לאחר מותה עיריית תל אביב קבעה לוחית הנצחה לזכרה בכניסה לביתה בסימטת גן מאיר 8. בנוסף, זכתה בקיץ 2018 בפרס שרת התרבות לתרגום עבור תרגום הספר "פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים" מאת תומאס מאן (הפרס נמסר לחברה הקרוב, אמיר פלג).^[12]

מבחר ספרים שתרגמה

תרגומים מרוסית

• המערבולת, מאת קונסטנטין פאוסטובסקי, עם עובד, 1970
• הנגן העיוור, מאת ולדימיר קורולנקו, הוצאת עדי, 1973
• סיפורים אוקראיניים, מאת ניקולאי גוגול, עם עובד, 1980
• פריחה שנתאחרה, סיפורים, מאת אנטון צ'כוב, עם עובד, תשמ"ב 1981^[13]
• קן אצילים, מאת איוון סרגייביץ' טורגנייב, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, עם עובד, תשמ"ד 1983
• נייטוצ'קה / לילות לבנים, מאת פ. מ. דוסטויבסקי, הספרייה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1986
• חיל הפרשים ועוד סיפורים, מאת איסאק באבל, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, הספריה החדשה, 1987^[14]
• שאון הזמן, פרוזה של משוררים, מאת אוסיפ מנדלשטאם, הערות ואחרית דבר מאת נילי מירסקי, עם עובד, תשמ"ח 1988
• גן הדובדבנים, קומדיה בארבע מערכות, מאת א.פ. צ’כוב, אחרית-דבר - הרי גולומב, הקיבוץ המאוחד, 1988
• וסיליסה היפה, מבחר מעשיות רוסיות, 1989 (תרגום משותף עם אילנה רייכורגר)
• סיפורים מן הפרובינציה, מאת אנטון צ'כוב, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, הספריה החדשה, 1990
• סיפורים פטרבורגיים, מאת ניקולאי גוגול, הספריה החדשה, 1992
• אידיוט, מאת פ. מ. דוסטויבסקי, הספריה החדשה, 1993
• תריסר רוסי, מאת ולדימיר נאבוקוב, הספריה החדשה, תשנ"ד 1994
• אבות ובנים, מאת איוואן טורגנייב, הספריה החדשה, 1994
• מוסקבה פטושקי, מאת ונדיקט ירופייב, עם עובד, 1994
• ילדות, מאת מקסים גורקי, עם עובד, 1995
• גופה של אנה או קץ האוונגרד הרוסי, סיפורת רוסית עכשווית, עם עובד, 1999 (בחירת הסיפורים ותרגומם בשיתוף עם מארק איווניר)
• אנה קארנינה, מאת לב טולסטוי, עם עובד, 2000
• הגווארדיה הלבנה, מאת מיכאיל בולגאקוב, עם עובד, 2002
• המהמר, מרשימותיו של איש צעיר, מאת פיודור דוסטויבסקי, עם עובד, 2002^[15]. נערך מחדש על ידי מירסקי במהדורה שפורסמה ב-2017^[16]
• בעולם נהדר ואכזר, סיפורים, מאת אנדרי פלטונוב, עם עובד, 2007
• האחים קרמזוב, מאת פיודור דוסטויבסקי, עם עובד, 2011^[17]
• גיבור דורנו, מאת מיכאיל לרמונטוב, אחוזת בית, 2013^[18]

תרגומים מגרמנית

פרוזה

• יורג ינאץ', מאת ק"פ מאייר, דביר, 1977
• אפי בריסט, מאת תיאודור פונטאנה, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, עם עובד, 1981^[19]
• הנני, אבי, מאת פרידריך טורברג, עם עובד, 1982
• אחשוורוש, היהודי הנודד, מאת שטפאן היים, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, עם עובד, 1983
• קדירת הזהב וסיפורים אחרים, מאת ארנסט תיאודור אמדיאוס הופמן, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד 1983
• בית בודנברוק, שקיעתה של משפחה, מאת תומאס מאן, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, עם עובד, 1985^[20]
• שישה שאינם יודעים מכשול מהו, מאת האחים גרים, ציורים קלוד לפואנט, עם עובד, תשמ"ו 1986
• מוות בוונציה וסיפורים אחרים, מאת תומאס מאן, הספרייה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1988^[21]
• סיפורי הופמן, מאת ארנסט תיאודור אמדיאוס הופמן, הקיבוץ המאוחד, תש"ן 1990
• העולם האחרון, מאת כריסטוף ראנסמאייר, הקיבוץ המאוחד, תשנ"א 1991
• אחיינו של ויטגנשטיין, סיפורה של ידידות, מאת תומאס ברנהרד, עם עובד, 1996
• מוות בוונציה, מאת תומאס מאן, הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2005
• פליקס קרול: וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומאס מאן, אחוזת בית, 2016^[22].
• הטירה, מאת פרנץ קפקא, אחוזת בית, 2019 (את שני הפרקים האחרונים תרגם רן הכהן)^[23].

מסות

• "על תיאטרון המריונטות", מאת היינריך פון קלייסט.
• "משימתו של המתרגם", מאת ולטר בנימין.

מאמריה

• "האשליה האבודה של הרומאנטיקה", ידיעות אחרונות, ספטמבר 1979.
• "הטריטוריה השלישית: הרהורים לא אקאדמיים בבעיות התרגום הסיפרותי", סימן קריאה, 8, 1978.

לקריאה נוספת

• אילן בר-דוד, "מירסקי, נילי", לקסיקון הֶקְשֵרִים לסופרים ישראלים (תשע"ד 2014), עמ' 607–608.

קישורים חיצוניים

• נילי מירסקי, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• מידע על נילי מירסקי בקטלוג הספרייה הלאומית
• נילי מירסקי, באתר פרס ישראל
• כתבי נילי מירסקי בפרויקט בן-יהודה
• תרגומיה של נילי מירסקי באתר הספריה החדשה
• עלית קרפ, מאבק הרואי בשילוש הרומנטי הקסום- ראיון עם המתרגמת נילי מירסקי, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005
• ריקה ליכטמן, ‏מנסה להיעלם בתוך התרגום - ריאיון, באתר גלובס, 10 בדצמבר 2007
• עלית קרפ, מתרגם, כמו פסנתרן, הוא רק אמן מבצע, באתר הארץ, 5 במאי 2008
• שירי לב-ארי, עדיין בוכה על פושקין, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2007
• דפנה לוי, רומן רוסי - ראיון עם נילי מירסקי, מוסף הספרים של ״לאשה״, מאי 2008 (ובבלוג ״המדור לאיבוד קרובים״).
• שאלון בנושא תרגום עם נילי מירסקי, כתב-העת 'הו!' גיליון 13, התפרסם בבלוג 'קורא בספרים', ספטמבר 2016
• גילי איזיקוביץ, המתרגמת נילי מירסקי מעדיפה לחזור לקלאסיקות מופתיות מלחיות בהווה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2016

מכּתביה:

• על הומאניזם ושירה, דבר, 6 בינואר 1978
• מרוסיה באהבה, באתר ynet, 28 ביולי 2007
• עכבר העיר אונליין, איך רעדו לי הידיים, באתר הארץ, 7 במאי 2008

לאחר מותה:

• דורי מנור, בעלת הנוסח של תקופתנו, באתר הארץ, 5 בפברואר 2018
• רונן סוניס, קוראים עם האוזניים, באתר הארץ, 5 בפברואר 2018
• יצחק לאור, מירסקי לא סבלה זיוף, אפילו לא קטן, באתר הארץ, 13 במרץ 2018
• יצחק לאור, שילר הנודע, הפחח מרחוב משצ'אנסקיאה, באתר הארץ, 5 בפברואר 2018
• אמיר פלג, באמת קוראים לי נילי אבל באמת־באמת, קוראים לי קרימהילדה, באתר הארץ, 7 בינואר 2020
• עמרי גולדשטיין, על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי, שיחה עם רונן סוניס, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 1 בפברואר 2023
• נילי מירסקי, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"