קונגרס וינה

קונגרס וינה (נקרא גם "הקונגרס הרוקד" ו"קונגרס השלום הבינלאומי") היה ועידה של דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית) שנערכה החל מה-1 באוקטובר 1814 ועד 9 ביוני 1815. את הקונגרס אירחה אוסטריה בווינה בירתה על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר המלחמות הנפוליאוניות. בראש הקונגרס עמד מי שהיה אז שר החוץ של אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בנוסף לכך ביקשו המדינות המתכנסות לחתום על הסכמים דיפלומטיים ובריתות בין מדינות אירופה, במטרה להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולסייע בשמירת היציבות והשלום.

קונגרס וינה, ציור מאת ז'אן-בטיסט איזבה 1819~

המסמך המקורי בארכיון המדינה האוסטרית

את הדיונים ניהלו ארבע המעצמות המנצחות הגדולות של אירופה באותה תקופה: רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה. נציגיהן של מעצמות אלה, כמו לורד קאסלריי הבריטי, היו המשפיעים בקונגרס, ולמעשה ניהלו אותו מאחורי הקלעים כשלנציגי המדינות הקטנות יותר הייתה מעט מאוד השפעה. יוצאת דופן מכלל זה הייתה צרפת, שאחרי תבוסתו והגלייתו של נפוליאון הוחזרה לשליטת בית בורבון. בזכות עורמתו וכישרונו הדיפלומטי של נציגה שארל-מוריס דה טליראן, הצליחה צרפת למלא חלק חשוב ומשפיע בקונגרס וינה חרף תבוסתה המשפילה וחולשתו של בית בורבון באותם ימים.

עיקר החלטת הקונגרס הייתה החזרת כל בתי האצולה שנושלו מהשלטון בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמותיו של נפוליאון אל כס מלכותם, ופיצוי אותם בתי האצולה שלא נתאפשר להחזירם לשלטון, באחוזות חדשות. הקונגרס סימל את הרסטורציה, השמרנות והשלטון המונרכי, ששלושתם נזדעזעו באירופה של ימי נפוליאון.

בין השאר עלתה לדיון 'שאלת היהודים' שכן היא שיקפה את העימות בין הגישה הליברלית שייושמה באופן חלקי בזמן מלחמות נפוליאון, לבין המגמה השמרנית שהנחתה את הקונגרס: בזמן הכיבוש הצרפתי ייושמה באזורים שונים בגרמניה התפיסה הצרפתית שכללה שוויון אזרחי ליהודים, הגם שבמגבלות ידועות שביטאו חשדנות עתיקת יומין כלפי נכונות ומסוגלות היהודים להשתלב בחברה אזרחית. אחרי תבוסת נפוליאון עלתה השאלה האם יש להותיר את השינויים החוקיים האלו בעינם, או לא. על רקע זה עלתה לדיון הצעת החלטה בנושא, שנוסחה כך: "אספת מדינות-הברית [הגרמנית] תיוועץ בדבר, כיצד להוציא אל הפועל בדרך מוסכמה אחת, עד כמה שאפשר, את השבחת מצבם של בעלי הדת היהודית בגרמניה, ובייחוד כיצד להבטיח שיהיו נהנים במדינות-הברית מזכויות-אזרחים בתנאי שיקבלו עליהם את כל החובות המוטלות על האזרחים. ואולם הזכויות, שכבר ניתנו לבעלי הדת הזאת במדינות-הברית השונות, מתקיימות בידם עד אותו הזמן בעינן". הצעת ההחלטה הזו שלמעשה הותירה את השאלה פתוחה, הגם שבמגמה חיובית מנקודת מבט של המשך אמנציפציה ליהודים, לא מצאה חן בעיני הכוחות השמרניים יותר בקונגרס, וכך הם החליפו את המלים "ואולם הזכויות, שכבר ניתנו [...] במדינות-הברית השונות" במילים ""ואולם הזכויות, שכבר ניתנו [...] על-ידי מדינות-הברית השונות", זאת בידיעה שלא 'מדינות-הברית' נתנו את הזכויות שקדמו למלחמה, אלא כוחות הכיבוש של נפוליאון. המשמעות המעשית של שינוי מילולי צנוע זה, היה החזרת מצב היהודים לקדמותו: אפליה חוקית שיטתית וגחמנית על פי כלליה של כל חטיבה מחטיבות האיחוד-הגרמני הרופף שהוקם בתקופה זו.^[1]

חלק ניכר מתקופת פעילותו של הקונגרס מולא על ידי אירועים חברתיים, מסיבות ונשפים שמשכו אליהם את כל נכבדי אירופה לווינה. ברם, לא היו אלה אירועים חברתיים בלבד: רבים מהם נוצלו לפגישות חשאיות בין הדיפלומטים מהמדינות השונות ולכריתת בריתות מדיניות והסכמים. ברית אחת כזאת, שנוסחה בחשאי, הייתה הברית בין נציגיהן של אוסטריה, צרפת ובריטניה, לבלימת התפשטותן הטריטוריאלית של המעצמות הצעירות, פרוסיה ורוסיה. ברית אחרת שנחתמה הייתה הברית הקדושה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה.

שינויים טריטוריאליים שהתקבלו בקונגרס

הגבולות הלאומיים בתוך אירופה שקבע קונגרס וינה

• צרפת הוחזרה לממדיה ערב מלחמות נפוליאון.
• מחוזותיה של הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה אוחדו עם ארצות השפלה הדרומיות אשר היו בשליטת הקיסרות הצרפתית הראשונה לממלכה אחת, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.
• נורווגיה נמסרה מידי דנמרק שתמכה בנפוליאון ליד שוודיה שהשתתפה בקואליציות האנטי צרפתיות.
• האימפריה האוסטרית קיבלה את הטריטוריות טירול, פורארלברג ומערב אוסטריה עילית (כולן בשטחי אוסטריה של היום), דלמטיה (בקרואטיה של ימינו) ואת צפון-מערב איטליה (לומברדיה-ונציה).
• הדוכסויות של מרכז איטליה טוסקנה, פארמה, מודנה ולוקה חולקו בין נסיכים מבית הבסבורג ומבית בורבון.
• מדינת האפיפיור במרכז איטליה הוחזרה לאפיפיור.
• ממלכת נאפולי הוחזרה לשלטון הנסיכים מבית בורבון שמלכו בסיציליה.
• ג'נובה סופחה לממלכת סרדיניה.
• לממלכה המאוחדת נוספו השטחים הלגולנד, מלטה, מושבת הכף בדרום אפריקה וציילון, וכן נמסרה לה החסות על האיים היוניים.
• לשווייץ נוספו שלושה קנטונים שנותקו ממנה בידי נפוליאון.
• לפרוסיה נמסרו פוזנן וטורון מידי פולין, מחציתה הצפונית של ממלכת סקסוניה, פומרניה – טריטוריה שוודית בגרמניה, וחבלי וסטפאליה והרינוס התחתי.
• בוואריה קיבלה שטחים בפרנקוניה ואת פפאלץ שעל הריין.
• המבורג, ברמן, ליבק ופרנקפורט חזרו להיות ערים חופשיות.
• טרנופול הוחזרה לשלטון אוסטריה
• בשטחיה של דוכסות ורשה הוקמה ממלכה בשם פולין הקונגרסאית, שנשלטה על ידי הצאר הרוסי. הלה שלט בה מעתה באמצעות משנה למלך, והקים פרלמנט נפרד ומינהל ציבורי נפרד לפולין. בקרקוב הוכרזה רפובליקה פולנית נפרדת.

החלטות נוספות

• התקבלה החלטה המתנגדת לסחר עבדים.
• הובטחה הנייטרליות של שווייץ.
• הובטח חופש השייט בנהרות אירופה.
• הוקמה הקונפדרציה הגרמנית – ברית רופפת של 39 מדינות גרמניה, חסרת כוח של ממש.
• הסדרת אופי הדיפלומטיה בין המדינות ומעמדם של הדיפלומטים.
• סעיף המטיל על מדינות הברית הגרמנית לדון על הענקת שוויון זכויות ליהודי גרמניה, אך שכאמור לעיל מותיר את השאלה פתוחה, לשיקול דעתם המקומי של גורמים שונים: מדינות, ערים, אזורים, מחוזות.

ראו גם

• הקונצרט האירופי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונגרס וינה בוויקישיתוף

• פרנקלין ל. פורד, קונגרס וינה, מתוך אירופה : 1780-1830 (ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, 1984).
• מפת אירופה אחרי קונגרס וינה 1815, באתר תולדוט
• קונגרס וינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)