שנטל אקרמן

שנטל אן אקרמן (Chantal Akerman, ‏ 6 ביוני 1950 – 5 באוקטובר 2015) הייתה במאית קולנוע בלגית יהודייה, אמנית ופרופסורית לקולנוע בסיטי קולג' של ניו יורק.^[1] סרטה הידוע ביותר הוא משנת 1975 בשם "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080", שנבחר בשנת 2022 על ידי הירחון הבריטי Sight & Sound כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.^[2]

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.

שנטל אקרמן
Chantal Akerman

לידה	6 ביוני 1950 בריסל בלגיה בלגיה
התאבדה	5 באוקטובר 2015 (בגיל 65) פריז, צרפת צרפת
מקום קבורה	פר לשז
שם לידה	Chantal Anne Akerman
מדינה	בלגיה
השכלה	INSAS
תקופת פעילות	1968–2015 (כ־47 שנים)
בן או בת זוג
פרסים והוקרה	מפקד במסדר לאופולד (2004)
פרופיל ב-IMDb

על פי חוקרת הקולנוע גוונדולין אודרי פוסטר, ההשפעה של אקרמן על הקולנוע הפמיניסטי והאוונגרדי הייתה משמעותית.^[3]

ילדות וחינוך

אקרמן נולדה בבריסל, בלגיה לניצולי שואה מפולין. היא הייתה הבכורה מבין שני ילדים, עם אחותה הצעירה, סילביאן אקרמן. אמה נטליה (נלי) שרדה שנים באושוויץ, שם הוריה נספו.^[4] מגיל צעיר, אקרמן ואמה היו קרובות במיוחד, והיא עודדה את בתה לרדוף אחר קריירה מאשר להתחתן בגיל צעיר.^[5] בגיל 18, אקרמן נכנסה לINSAS, בית ספר בלגי לקולנוע. אקרמן נשרה במהלך השליש הראשון של הלימודים כדי ליצור את סרטה הקצר "קפיצה לעיר שלי", עלויות הסרט סובסדו על ידי מסחר במניות יהלומים בבורסת אנטוורפן.^[6]

חיי משפחה

לאקרמן היו יחסים מאוד קרובים עם אמה, שאף קיבלו אזכור בכמה מסרטיה. ב"News From Home" מ-1976, המכתבים של אמה של אקרמן המתארים פעילויות משפחתיות משעממות משרתים בתור הפסקול לאורך הסרט. סרט נוסף של אקרמן הוא "No Home Movie" מ-2015 העוסק ביחסים בין אם לבת, ומתרחש במטבח והוא משמש כתגובה על מות אמה. השוט האחרון של הסרט מתפקד כ"ממנטו מורי" של דירת אמה.

אקרמן הצהירה כי אמה הייתה במרכז עבודתה והתוודתה כי הרגישה חסרת כיוון לאחר מותה. דימויים אימהיים יכולים להימצא לאורך כל סרטיה של אקרמן, כמחווה וכניסיון ליצור מחדש את הקול והתמונה של האם. ב"המשפחה בבריסל", אקרמן מספרת את הסיפור בכך שהיא מחליפה את קולה שלה עם זה של אמה.

קריירה

עבודה מוקדמת והשפעות

אקרמן טענה כי בגיל 15, לאחר שצפתה בסרטו של ז'אן-לוק גודאר, "פיירו המשוגע" (1965), היא החליטה, באותו לילה, להיות יוצרת סרטים. ב-1971, הקרנת הבכורה של סרטה הראשון, "קפיצה לעיר שלי", נערכה בפסטיבל הסרטים הקצרים של אוברהאוזן.^[7] באותה שנה, היא עברה לגור בניו יורק, שם היא נשארה עד 1972.

בארכיון הסרטים הקלאסיים בניו יורק, אקרמן התרשמה מעבודתם של סטן ברקהאג', ג'ונאס מקאס, מיכאל סנואו, איבון ריינר ואנדי וורהול. היא הצהירה שסרטו של סנואו, "אזור המרכז", לימד אותה על היחסים בין קולנוע, זמן ואנרגיה.^{[דרוש מקור]}

פמיניזם

אקרמן השתמשה במסגרת של מטבח כדי לחקור את הקשר בין נשיות לבין חיי משפחה.^[8] המטבחים בעבודותיה של אקרמן מספקים חללים אינטימיים עבור קשרים ושיחות והם משרתים את תפקיד הרקע על דרמות של חיי היומיום. המטבחים, לצד מרחבים אחרים, מתפקדים כבתי כלא של הגבלה עצמית תחת התנאים של החברה הפטריאכלית. בעבודתה של אקרמן, המטבח פועל כמו תיאטרון ביתי.^[9]

על אף שאקרמן מחוברת עם פמיניזם וחשיבה קווירית, הבמאית ביטאה את המרחק בינה לבין פמיניזם מהותי. אקרמן מתנגדת לתיוגים הנוגעים לזהותה כמו "נקבה", "יהודיה" ו"לסבית" והיא בוחרת במקום זאת להשקיע את עצמה בזהות של להיות הבת; אקרמן הצהירה כי היא רואה בסרטים כ"ההתהוות שדה החופש של גבולות הזהות". הבמאית הדגישה את ריבוי צורות הביטוי והסבירה כי "כאשר אנשים אומרים שיש לסרט שפה פמיניסטית, זה כמו להגיד שיש רק דרך אחת בה אישה יכולה לבטא את עצמה". הבמאית טוענת כי כמות השפות הקולנועיות שווה לכמות הזהויות האינדיבידואליות שקיימות בעולם. הסופר והחוקר איבון מרגויל מציין כי אקרמן מתנגדת להיות מסווגת כתגובה לקשיחות של הקולנוע המוקדם שהתמחה בריאליזם ו"מציין מודעות לפרויקט של האסתטיקה הפמיניסטית הטרנס-היסטורית והטרנס-תרבותית של הקולנוע".

אקרמן עובדת עם המוטו הפמיניסטי בו האישיות הפוליטית, וכדי ומסבכת אותו בכך שהיא חוקרת את הייצוגים הקשורים בין הפרטי והציבורי. בסרטה הידוע ביותר, "ז'אן דילמן", הגיבורה הראשית אינה מספקת שקיפות, ייצוג מדויק של מציאות חברתית מתוקנת. במהלך הסרט, ז'אן, עקרת בית וזונה, מתגלה כמורכבת, עם מספר רב של תהודות היסטוריות, חברתיות וקולנועיות. אקרמן עוסקת בייצוגים ריאליסטיים, צורה אשר מבוססת מבחינה היסטורית כדי לפעול בתור מחווה פמיניסטית ובו זמנית כ"מרגיזה" בקביעת קטגוריות של "אישה".

קריירה מאוחרת

ב-1991, אקרמן נמנתה עם חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-41 של ברלין. ב-2011, היא הצטרפה במשרה מלאה לסגל תוכנית ה-MFA בהפקת אמנויות מדיה בסיטי קולג' של ניו יורק.

צילום

הצילום של אקרמן מאופיין ביובש של השפה, חוסר במטאפורות אסוציאצטיביות, קומפוזיציה בסדרה רציפה של רחובות, האינטרס בלהציב עני, עם תחביר קולקל, בעל אוצר מילים דל בשירות של עוצמה חדשה. במאים רבים שאבו השראה בעבודתם מסרטיה של אקרמן. קלי רייצ'רדט, גאס ואן סנט, סופיה קופולה ציינו את חקירתם אחר צילום בזמן אמת כמחווה לאקרמן.

טרי סולטן, היסטוריון אמנות, טוען שהנרטיב של אקרמן "מסומן על ידי תשומת לב כמעט פרוסטיאנית לפרטים וחסד חזותי". בדומה לכך, השפה הוויזואלית של אקרמן מתנגדת לסיווג קל, כך שלסיכום: הבמאית יוצרת נרטיב דרך תחביר קולנועי במקום התפתחות עלילתית.

אקרמן הושפעה מאומנות הקולנוע האירופאית, באותה מידה שבה הושפעה מהסרטים הסטרוקטורליסטיים. סרטים סטרוקטורליסטיים שימשו כניסויים פורמליסטיים שהציעו יחסי גומלין בין הצופה לתמונה. אקרמן תיארה את מייקל סנואו כסטרוקטורליסט מעורר השראה, במיוחד בשל סרטו "אורך גל", המורכב משוט אחד בו תמונה של ים על גג חומה, בעוד המצלמה מתקרבת בתנועת זום באיטיות לכיוון התמונה. אקרמן נמשכה אל העמימות הנתפסת של הסטרוקטורליזם משום שהיא מסירה את הדאגה הדומיננטית שקיימת בקולנוע בנוגע לעלילת הסרט. כנערה בבריסל, אקרמן הבריזה מבית הספר כדי לראות סרטים, כולל סרטים ניסיוניים מתוך פסטיבל נוקה-לה-זוט.

אקרמן מתייחסת למציצנות, אשר תמיד נוכחת בתוך השיח הקולנועי, בכך שהיא לעיתים קרובות משחקת דמות בתוך הסרטים שלה. בכך היא ממקמת את עצמה בשני הצדדים של המצלמה בו זמנית. הבמאית משתמשת בשעמום של הסטרוקטורליזם על מנת ליצור תחושת גוף אצל הצופה, המדגישה את חלוף הזמן.

אקרמן מצלמת בסגנון המסתמך על תפיסת החיים שבשגרה. על ידי עידוד צופים לסבלנות בקצב איטי יותר, סרטיה מדגישים את האנושיות שבחיי היום-יום. קתי האלברייך קובעת כי הבמאית "יוצרת קולנוע של המתנה, של מעברים, של החלטות דחויות". רבים מסרטיה של אקרמן מתארים את התנועה של אנשים על פני מרחקים או את היבלעותם במרחבים קלסטרופוביים. האוצר ג'ון דייוויס קובע כי המשמעות הפנימית של ביתה של אקרמן "מסתירה עבודה מגדרית ואלימות, סודיות ובושה, איפה שטראומות גדולות וקטנות מתפשטות עם מעט עדים, אם בכלל."

מותה

אקרמן נפטרה ב-5 באוקטובר 2015 בפריז. "לה מונד" דיווח כי היא התאבדה. היא הייתה בת 65. סרטה האחרון היה סרט תיעודי בשם "לא סרט משפחתי", המתאר סדרה של שיחות עם אמה זמן קצר לפני מותה של אמה^[10]; במהלך הסרט, היא אומרת, "אני חושבת שאם הייתי יודעת שאני הולכת לעשות את זה, לא הייתי מעזה לעשות את זה." על פי אחותה של אקרמן, היא אושפזה בשל דיכאון 10 ימים לפני מותה.

פילמוגרפיה

שנה	כותרת	אורך	הערות	אנגלית
1968	קפיצה לעיר שלי	13 דקות		Blow up My Town
1971	הילד האהוב או אני משחקת להיות אישה נשואה	35 דקות		The Beloved Child, or I Play at Being a Married Woman
1972	החדר 1	11 דקות	אקרמן הייתה גם העורכת של הסרט	The Room 1
1972	החדר 2	11 דקות	אקרמן הייתה גם העורכת של הסרט	The Room 2
1972	מלון מונטריי	62 דקות
1973	ה-15/8	42 דקות	בבימוי משותף עם סמי שלנגרבאום. אקרמן הייתה גם מצלמי הסרט, וגם ערכה אותו.
1973	לתלות יונקרים	90 דקות	לא גמור
1974	אני, אתה, הוא, היא	90 דקות
1975	ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080	201 דקות
1976	חדשות מהבית	85 דקות
1978	פגישות עם אנה	127 דקות		Meetings with Anna
1980	תגידי לי	127 דקות	סרט טלוויזיה	Tell Me
1982	כל הלילה	89 דקות		All Night Long[11]
1983	שנות ה-80	82 דקות		The Eighties
1983	יום אחד פינה שאלה אותי	57 דקות		One Day Pina Asked Me
1983	האיש עם המזוודה	60 דקות		The Man With the Suitcase
1984	אני רעבה, קר לי	12 דקות	סרט קצר על פריז 20 שנים מאוחר יותר	I'm Hungry, I'm Cold
1984	ניו יורק, ניו יורק	8 דקות	נאבד
1984	מכתב מיוצר סרטים	8 דקות		Letter from a Filmmaker
1986	שנות ה-80 הזהובות	96 דקות		Golden Eighties
1986	עצלות	14 דקות	סרט קצר על 7 נשים ו-7 חטאים	Sloth
1986	הפטיש	4 דקות		The Hammer
1986	מכתבים הביתה	104 דקות
1986	מאלט-סטיבנס	7 דקות
1989	סיפורים אמריקאים: אוכל, משפחה ופילוסופיה	92 דקות	נכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-39 של ברלין	American Stories: Food, Family, and Philosophy
1989	שלוש הסונטות האחרונות של פרנץ שוברט	49 דקות		Franz Schubert's Last Three Sonatas
1989	שלושה בתים על השם סאשר	12 דקות		Three Stanzas on the Name Sacher
1991	לילה ויום	90 דקות	נכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-48 של וניס	Night and Day
1992	המהלך	42 דקות		Moving In
1992	נגד שכחה	110 דקות	אקרמן ביימה חלק אחד	Against Oblivion
1993	מהמזרח	107 דקות		From the East
1993	דיוקנה של נערה צעירה בסוף שנות ה-60 בבריסל	60 דקות		Portrait of a Young Girl at the End of the 1960s in Brussels
1996	ספה בניו-יורק	108 דקות		A Couch in New York
1997	שנטל אקרמן על שנטל אקרמן	64 דקות
1999	דרום	71 דקות		South
2000	השבוי	118 דקות	בשיתוף פעולה עם אריק דה קויפר	The Captive
2002	מהצד השני	103 דקות	אקרמן הייתה גם אחת משלושת הצלמים של הסרט	From the Other Side
2004	מחר אנחנו זזים	110 דקות	בשיתוף פעולה עם אריק דה קויפר	Tomorrow We Move
2006	שם	78 דקות	אקרמן הייתה גם הצלמת ביחד עם רוברט פנץ.
2007	לילה על שאנגחאי	60 דקות
2011	האיוולת של אלמאייר	127 דקות		Almayer's Folly
2015	לא סרט משפחתי	115 דקות	הייתה גם הצלמת של הסרט	No Home Movie

לקריאה נוספת

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא דורש תיקונים טכניים ותוכניים.

• טרי סולטן (עורכת), שנטל אקרמן: לנוע בזמן ובחלל. יוסטון, טקסס: Blaffer בגלריה, במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת יוסטון; ניו יורק, ניו יורק: מופצים על ידי ד. א. פ./מופץ אמנות מוציאים לאור, 2008.
• פביאן Liptay, Margrit Tröhler (ed.): שנטל אקרמן. מינכן: מהדורה טקסט + kritik, 2017.
• White, Jerry (2005). "Chantal Akerman's Revisionist Aesthetic". in Jean Petrolle & Virginia Wright Wexman. Women & Experimental Filmmaking. Urbana: University of Illinois. ISBN 0252030060.
• Smith, Dinitia (26 באפריל 1998). "Chantal Akerman and the Point of Point of View". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
• Rosen, Miriam (1 באפריל 2004). "In Her Own Time". Artforum International. אורכב מ-המקור ב-2016-04-10. נבדק ב-14 במאי 2015. {{cite journal}}: (עזרה)
• Searle, Adrian (15 ביולי 2008). "Smoke and mirror-images". The Guardian. London. נבדק ב-14 במאי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
• Gandert, Sean (28 באוגוסט 2009). "Salute Your Shorts: Chantal Akerman's Saute ma ville". Paste. נבדק ב-14 במאי 2015. {{cite journal}}: (עזרה)
• Schenker, Andrew (15 בינואר 2010). "Eclipse Series 19: Chantal Akerman in the Seventies". Slant Magazine. נבדק ב-23 באוגוסט 2010. {{cite news}}: (עזרה)
• McGill, Hannah (4 בנובמבר 2012). "Leading the Way for the Flair Ladies". The Sunday Herald. Washington, D.C. אורכב מ-המקור ב-2016-04-09. נבדק ב-14 במאי 2015 – via HighBeam Research. {{cite news}}: (עזרה)
• הולי רוג'רס וג'רמי ברהם (ed.): את צליל ומוזיקה ניסיונית של הסרט. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שנטל אקרמן בוויקישיתוף

• שנטל אקרמן, ברשת החברתית Goodreads
• שנטל אקרמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• שנטל אקרמן, באתר AllMovie (באנגלית)
• שנטל אקרמן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• שנטל אקרמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• שנטל אקרמן, באתר Discogs (באנגלית)
• Paradisefilms
• רטרוספקטיבה על ידי הניו יורק טיימס.
• Artfacts הפועל עם מרכזי תערוכות.
• המסכים של סרט, וידאו, זיכרון ועשן על ידי אנה Balona דה אוליביירה ב-Fillip.
• יגאל בורשטיין, גבולות הקולנוע: השעמום המפרה של סרטי שנטל אקרמן, "תקריב" 12, יולי 2016
• שנטל אקרמן בתוכנית "זה הזמן" - 1989, סרטון באתר יוטיוב
• שנטל אקרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• שנטל אקרמן (1950-2015), דף שער בספרייה הלאומית