שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
400 המלקות
סרט צרפתי משנת 1959 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
400 המלקות (בצרפתית: Les Quatre Cents Coups) הוא סרט התבגרות צרפתי בשחור-לבן משנת 1959, בבימויו של פרנסואה טריפו ובכיכובו של ז'אן-פייר לאו.
הסרט צולם בתקציב דל, במהירות ובאמצעים מאולתרים, ולא באולפן. הוא התקבל בביקורת אוהדת, זכה בפרס לבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן, והיה לאחד הראשונים והחשובים ביותר בסרטי הגל החדש בקולנוע הצרפתי. כסרט הבכורה של טריפו והסרט הראשון בכיכובו של לאו, הוא גם פתח את הקריירה הקולנועית של שניהם. הם המשיכו לשתף פעולה בסדרת סרטים מצליחה שעקבה אחרי התפתחותו של גיבור הסרט.
Remove ads
עלילה
סכם
פרספקטיבה
הסרט מתאר את קורותיו של אנטואן דואנל, מתבגר פריזאי. אנטואן חי בסביבה ענייה עם אימו המנוכרת ואביו החורג, ונתקל בקשיים בבית הספר עקב אופיו המרדן.
הוא מחליט להיעדר מבית הספר כדי ללכת לקולנוע וליריד יחד עם חברו הטוב, רנה. כאשר השניים משוטטים ברחובות פריז, הם נתקלים באימו של אנטואן מנשקת גבר זר. כתירוץ להיעדרותו מהלימודים, מספר אנטואן למורה שאימו מתה. השקר מתגלה כאשר הוריו באים לבית הספר, ואביו החורג של אנטואן מכה אותו. במקום לחזור הביתה, מבלה אנטואן את הלילה במפעל דפוס שאליו לוקח אותו רנה.
למחרת מנסה אימו של אנטואן לפייסו. היא מבטיחה לו 1,000 פרנק אם החיבור הבא שלו בספרות יקבל את אחד מחמשת הציונים הגבוהים בכיתה. אנטואן כותב חיבור בהשראת אונורה דה בלזק, אך מקבל ציון נכשל משום שהמורה שלו מאשימו בגניבה ספרותית. אנטואן המאוכזב והמבויש מחליט שאינו יכול לחזור עוד הביתה, ורנה מארח אותו בביתו.
לאחר סדרת גניבות קטנות, גונב אנטואן את מכונת הכתיבה של אביו החורג במטרה למכור אותה תמורת כסף, אך אינו מצליח למצוא קונה. הוא מנסה להחזירה לחדר העבודה של האב, אך מתגלה על ידי השומר, שמזעיק את אביו החורג. אנטואן מובא למעצר ומשם למוסד לעבריינים צעירים.
רנה מנסה לבקר את אנטואן במוסד, אך אינו מורשה להיכנס. אימו של אנטואן מגיעה לביקור ומספרת לו שהיא ויתרה על המשמורת עליו. אנטואן עובר הערכה פסיכולוגית, שבמהלכה הוא מספר שהוא מודע לכך שבעלה של אימו אינו אביו הביולוגי, ושאימו רצתה לבצע הפלה לפני לידתו.
לאחר תקופת בדידות ותסכול במוסד, מצליח אנטואן לברוח ורץ אל חוף הים. על שפת המים הוא עוצר, מסתובב ומביט אל תוך המצלמה. הסרט מסתיים בתמונה קפואה של פניו.
Remove ads
שחקנים ודמויות
- ז'אן-פייר לאו – אנטואן דואנל
- אלבר רמי (אנ') – ז'וליין דואנל
- קלֶר מוֹריֶה (אנ') – ז'ילברט דואנל
- פטריק אופיי – רנה ביגה. דמותו מבוססת על רובר לאשנה (אנ'), חבר ילדות של טריפו.[1]
- גי דקומבל (אנ') – מר סורפיס, מורה[2]
בסרט נכללו מספר הופעות קמע: פרנסואה טריפו ופיליפ דה ברוקה כמבקרים ביריד, ז'אק דמי כשוטר, וז'אן-קלוד בריאלי וז'אן מורו כעוברי אורח.[3]
יצירת הסרט
סכם
פרספקטיבה
מקורות השראה
טריפו התייחס ל-"400 המלקות" כסרט אוטוביוגרפי למחצה.[5] עם יציאת הסרט הוא הצהיר ש"שאב השראה מן הילדות שלו", אך הסתייג באומרו שהסרט אינו ביוגרפי. מאוחר יותר אמר כי "ההרפתקאות שעוברות על אנטואן דואנל הן שלי",[6] אך הצהיר שהמניע העיקרי ליצירת הסרט לא היה תיעוד נאמן של חייו.[7]
טריפו נולד מאב לא ידוע, וגדל לסירוגין אצל אימו ואביו החורג ואצל סבתו. הוא עזב את מערכת החינוך בגיל 14, שקע בחובות ובפשע, ונשלח למוסד לעבריינים צעירים.[8] כמה מהסצנות ב-"400 המלקות" מתארות כמעט במדויק חוויות מילדותו; למשל, כמו אנטואן, טריפו גנב ומכר את מכונת הכתיבה של אביו החורג,[9] וסיפר למורה שאמו מתה כדי להתחמק מעונש.[10]
בין הסרטים מהם שאב טריפו השראה ליצירת "400 המלקות" נמנים "גרמניה שנת אפס" מאת רוברטו רוסליני,[11] "אפס בהתנהגות" מאת ז'אן ויגו,[1] "קיץ עם מוניקה" מאת אינגמר ברגמן[12][13] ו"המלאך הכחול" מאת יוזף פון שטרנברג.[14] טריפו ציין ששאב השראה גם מעבודתם של ז'אן רנואר ואלפרד היצ'קוק.[15]
כתיבת הסרט ומימונו
בזמן שצילם את סרטו הקצר "Les Mistons" (אנ'), תכנן טריפו ליצור סרט קצר נוסף, "אנטואן בורח", שעלילתו עוסקת בילד שמספר שאימו מתה כתירוץ להיעדרותו מבית הספר, והוא בורח מהבית לאחר שהוריו מגלים זאת. בסופו של דבר התאכזב טריפו מאורכו של "Les Mistons", והחליט לפתח את "אנטואן בורח" לכדי סרט באורך מלא. הוא כתב יחד עם ידידו התסריטאי מרסל מוסי (אנ') תסריט גמיש שהותיר מקום רב לאלתור.[15] מוסי תרם מניסיונו כמורה לשעבר, וטריפו, בעזרת ידידו הוותיק רובר לאשנה, סיפק פרטים מילדותו.[17] שם הסרט, "400 המלקות", לקוח מתוך הביטוי הצרפתי "faire les 400 coups" (מילולית: "לעשות את 400 המלקות") שמשמעותו לעורר מהומות.[18]
טריפו הציע את התסריט למפיק פייר ברונברגר (אנ'), אך ברונברגר דחה אותו, וטריפו החליט להפיק את הסרט בעצמו.[19] ההפקה מומנה בעזרת סובסידיה ממשלתית ובתמיכתם הכספית של כמה מידידיו של טריפו, ובמיוחד זו של אביו הרוחני אנדרה באזאן.[20] באזאן מת ביום הראשון לצילומים, וטריפו הקדיש לו את הסרט.[13] התקציב הסופי עמד על כ-70,000 דולר[16] (שווה ערך לכ-750,000 דולר בשנת 2024). בהפקת הסרט סייע גם חמיו של טריפו, מפיק ומפיץ הסרטים איגנס מורגנסטרן (אנ').[21]
ליהוק
באוגוסט 1958 החל שלב הליהוק. כדי למצוא שחקן לגילום הדמות הראשית פרסם טריפו מודעה בעיתון "France-Soir" (אנ') ובחן כ-100 ילדים,[17] פריזאים בלבד.[22] לדבריו, הוא בחר בז'אן-פייר לאו משום שהוא היה "אינטנסיבי יותר, אפילו תזזיתי יותר" משאר הנבחנים.[15] לאו גם היה דומה לטריפו במראהו החיצוני.[7] טריפו אמר שעל אף שלאו גילם את אנטואן באופן שונה מזה שדמיין, הוא היה מרוצה ממנו מאוד.[22] "בהתחלה היה הרבה ממני בדמותו של אנטואן. אבל כשז'אן-פייר לאו הגיע, האישיות שלו, שהייתה מאוד חזקה, גרמה לי לשנות את התסריט לעיתים קרובות. אז אני מחשיב את אנטואן כדמות בדיונית שנובעת קצת משנינו", כתב.[23] אלבר רמי, שגילם את דמות האב בסרט, דמה חיצונית לאביו החורג של טריפו, מה שעורר האשמות לפיהן טריפו ביקש להשפיל את הוריו באמצעות הסרט.[17]
לתפקיד הצלם בחר טריפו את אנרי דקה (אנ'), שהיה בעל ניסיון רב ומגוון. פיליפ דה ברוקה שימש כעוזר במאי.[17] את הפסקול כתב ז'אן קונסטנטין (אנ').
צילום
.jpg)
בניגוד לסטנדרט הקולנועי המקובל באותה תקופה, צולם הסרט על ידי צוות מצומצם,[19] באופן מהיר, ספונטני ומאולתר, לרוב במצלמה הנישאת ביד, וללא כל שימוש באולפן.[24][8] טריפו צילם בסינמסקופ, לדבריו משום שהייתה לו הרגשה "נאיבית במקצת" שבכך הסרט ייראה מקצועי יותר ופחות נטורליסטי: "בסינמסקופ הדמות נראית כאילו היא נעה בצורה מופשטת, כמעט כמו באקווריום... זה מצא חן בעיניי."[19] הצילומים נערכו בין נובמבר 1958 לינואר 1959,[25] והתקיימו ברובם בפריז, ובעיקר במונמארטר. הסצנות שמתרחשות במוסד לעבריינים צעירים צולמו באונפלר, וסצנת הסיום על החוף צולמה בווייר-סור-מר.[26]
רוב הסרט צולם ללא קול ודובב על ידי השחקנים לאחר מכן. הסצנה שבה משוחח אנטואן עם פסיכיאטרית במוסד היא היחידה שצולמה בסאונד חי. לסצנה זו לא היה תסריט, וז'אן-פייר לאו ענה לשאלות באופן חופשי.[15]
שוט הסיום המפורסם של הסרט, שבו מוצגת תמונה קפואה (אנ') של פניו של אנטואן, לא היה מתוכנן; לדבריו של טריפו, ז'אן-פייר לאו הסיט את עיניו מהמצלמה מהר מדי, וטריפו נאלץ להקפיא את התמונה כדי להשהות את מבטו.[27][28]
Remove ads
הכנסות וביקורת
סכם
פרספקטיבה
"400 המלקות" יצא לאקרנים בצרפת ב-3 ביוני 1959, ונצפה שם על ידי 450,000 צופים מייד לאחר פרסומו.[1] בארצות הברית הניב הסרט כ-100,000 דולר[16] (שווה ערך לכ-1,083,000 דולר בשנת 2024). בסך הכול כיסה הסרט את ההוצאות שהושקעו בו, והניב רווחים של כ-167,000 דולר[29] (שווה ערך לכ-1,809,000 דולר בשנת 2024).
בצרפת זכה הסרט לביקורת אוהדת. ב"מחברות הקולנוע" נכתב שהסרט הוא "יותר מיצירת מופת". המבקר שיבח בעיקר את התסריט ואת המיז-אנ-סצנה, וכתב שבסרט יש "אותנטיות ואמת עמוקה שלא יכולה שלא לרגש את הצופה".[30] ב"לה מונד" כתב ז'אן דה ברונסלי (אנ') שהסרט "אינו יצירה של יוצר גאוני... אלא של אדם שמספר לנו בלב פתוח על עצמו, או לפחות על הילד שהיה, ובפשטות ובבהירות שלו הווידוי הזה מרגש פי אלף מכל הדרמות שהומצאו בדמיון רב על ידי התסריטאים המומחים שלנו".[31] ז'אן-לוק גודאר כתב ש-"400 המלקות" היה "הסרט הכי חופשי, מבחינה סגנונית ומוסרית, שהעולם ראה עד כה",[32] וז'אן קוקטו אמר כי "מעולם לא התרגשתי באופן עמוק כל כך מסרט".[33]
הסרט זכה להצלחה ביקורתית יוצאת דופן כאשר הוקרן בניו יורק, בדצמבר 1959, ובלונדון, שם הוקרן לראשונה במרץ.[34] בביקורת שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" לאחר ההקרנה הראשונה בארצות הברית תיאר בוזלי קראות'ר את הסרט כ"יצירת מופת קטנה". קראות'ר שיבח במיוחד את משחקו של ז'אן-פייר לאו, אותו השווה לז'אן גאבן, את עבודת הבימוי של טריפו ואת האופן הבהיר והמציאותי שבו תיאר את קורותיו של אנטואן. לדבריו, הסרט הצליח "היכן שסרטים קודמים בנושאים דומים שומנו והפכו לבדיוניים עם כל מיני תפיסות שגויות וסנטימנטליות של מבוגרים."[35]
באתר Rotten Tomatoes, המאגד ביקורות על סרטים, קיבל הסרט 99 אחוזי תמיכה בהתבסס על 71 ביקורות. קונצנזוס המבקרים של האתר תיאר את הסרט כ"סרט מכונן של הגל החדש הצרפתי, המציע התבוננות כנה, סימפתית ושוברת לב על גיל ההתבגרות ללא נוסטלגיה נדושה."[36]
הריאליזם הפשוט והלא-סנטימנטלי של "400 המלקות" היה סטייה יוצאת דופן מהסימבוליזם המהודר של הקולנוע הצרפתי הקלאסי,[37] וזכה על כך לשבחים רבים. בביקורת שכתב איאן פריר (אנ') במגזין "אמפייר" הוא תיאר את הסרט כ"יצירת מופת לא מתנשאת: אינטימית, נגישה, מצחיקה, כנה, רעננה ושוברת לב", וכתב שהסרט מתאפיין ב"נייטרליות עניינית שגובלת בדוקומנטריה."[28] איימי פרייר כתבה שטריפו "מתאר את המציאות הקשה של ההתבגרות בעדינות וביושר, ולא בסנטימנטליות קלישאתית."[38] רוג'ר איברט כתב כי "400 המלקות" הוא "אחד הסיפורים הנוגעים ביותר ללב שנעשו אי פעם על מתבגר צעיר", וכי הצופים חשים שהסרט "יצא ישירות מתוך ליבו של טריפו".[39] ריצ'רד שיקל (אנ') שיבח ב"טיים" את "יכולתו המופלאה של טריפו להשיג אלגנטיות קולנועית בתקציב נמוך ולגייס אהדה לגיבורו בלי רגשנות יתרה".[40] אליס קינזלר כתבה שמצוקתו של אנטואן הייתה יכולה להוביל בקלות לפאתוס, אך טריפו "נמנע בקפדנות מהסכנה הזו" והצליח לעורר בצופים תחושות תסכול, ולא רחמים.[41]
גם אפיון דמותו של אנטואן זכה לביקורת חיובית. נויפרט כתב שאנטואן אינו קורבן פשוט או חלש, אלא "דמות מרתקת ויוצאת דופן". בסקירה במגזין "Amis du film" נכתב ש"דרושים לבמאי כבוד, אהבה ואינטליגנציה עצומים כדי ליצור דמות ספונטנית ומורכבת כל כך."[42] קינזלר כתבה כי "הטרנספורמציה שלו מאדם שובב וחסר דאגות למנודה בודד אך ילדותי מתוארת בצורה משכנעת, והדיוקן שלו... מתוחזק בצורה יוצאת דופן."[41] עם זאת, פטריק וייט טען שהקהל לומד רק מעט על המניעים של אנטואן או על מה שהוא שואף להיות.[43]
דירוגים
Remove ads
ניתוח ופרשנות
סכם
פרספקטיבה
טכניקה
בסרט נעשה שימוש במספר טכניקות צילום חדשניות, כגון צילומי נקודת מבט (אנ'), ג'אמפ קאטס, דיזולב,[37] שוטים ארוכים במיוחד ותמונות קפואות.[38] המצלמה נמצאת לרוב בתנועה, לעיתים תנועה מהירה וסיבובית, מה שמעביר את תחושת הבריחה והסחרור בה שרוי אנטואן.[41] אלן ת'יהר כתב שהמצלמה הניידת מביעה הן את החיפוש של הסרט אחר משמעות והן את "החופש הבלתי מוגדר" ממנו נהנה הגיבור, מה שבא לידי ביטוי באופן בולט בשוטים האחרונים של הסרט, שהם "תרגום ויזואלי רב עוצמה של טירוף הבריחה" ומשמשים כמטאפורה ויזואלית נוספת לחופש.[52] אנט אינסדורף (אנ') וענר פרמינגר כתבו שצילום אנטואן המבלה במתקן מסחרר ביריד במצלמה שנעה ומסתחררת יחד עם המתקן "דומה לזואיטרופ, המתקן שהטרים את מצלמת הקולנוע, ותחושותיו של אנטואן, להן אנו שותפים, מזכירות את זרם הפריימים של סרט הקולנוע", כך ש"אנטואן המאושר והחופשי נמצא בלב-ליבה של מכונת הקולנוע" באופן שמייצג את אהבתו של טריפו לקולנוע.[53]
 |
 |
| רנה ואנטואן ברחובות פריז עם מכונת הכתיבה הגנובה, לעומת אנטואן מעבר לסורגים | |
מרילין פייב ציינה שהסצנות שמתארות את אנטואן ורנה משוטטים בחופשיות בחוצות פריז צולמו באמצעות עדשות רחבות שמעניקות תחושה פתוחה ונקודת מבט רחבה, ואילו כליאתו של אנטואן תוארה בצילומי תקריב ממסוגרים והדוקים, כאשר הסורגים ממסגרים את פניו ויוצרים מראה שמזכיר חבל המתהדק סביב צווארו.[54] לדבריו של לואיס ג'אנטי, בסצנה שבה נכלא אנטואן בתא המעצר מוצאים החרדות והמתח הנפשי שלו "ביטוי ויזואלי טהור", כאשר סערת הרגשות שלו מוצגת על ידי הקווים האלכסוניים של הסורגים, ותחושת המלכוד שלו נרמזת באמצעות מסגור הפריים ההדוק סביב פניו.[55]
אחד המאפיינים של הגל החדש הוא פורמליזם קולנועי. לדבריו של חוקר התרבות דוד גורביץ', העיקר בסרט זה אינו העלילה, הפשוטה למדי, אלא הטכניקות בהן נעשה שימוש והמסר המובע בו על הקולנוע עצמו.[56] הסרט משלב גם מספר רמיזות קומיות לעולם הקולנוע הצרפתי; לדוגמה, אנטואן צופה עם הוריו בסרט "פריז שייכת לנו" (אנ'), שהיה אז בתהליכי הפקה ויצא לאור רק שנתיים מאוחר יותר. לדבריו של גורביץ', זהו רובד נוסף בפורמליזם שמציג הסרט.[56]
לדבריה של מרילין פייב, הסרט מבטא היטב את אחד העקרונות העומדים בבסיס תאוריית האוטר שבה דגל טריפו; הוא משתמש במדיום הקולנוע עצמו ככלי חזותי להבעת רעיונות ותחושות, ללא תלות בהבעה מפורשת באמצעות מילים. לדוגמה, המרירות שחש אנטואן בשעה שהוא עוזר לאימו לפנות את הזבל מבוטאת באמצעות בכי של ילד מאחת הדירות בבניין, והאור הנכבה בבניין באותו רגע מרמז על כך שהוא עומד לעזוב את ביתו.[57] קינזלר כתבה שהמצלמה מביעה חלק מהתוכן הרגשי של הסרט, אותו הדיאלוג אינו מסוגל להביע. לדבריה, האפיון הוויזואלי הזה הוא ש"מעלה את '400 המלקות' מעל הסיפור המוכר למדי של נעורים לא מובנים והופך אותו לסרט קולנוע משפיע ויפה להפליא."[41]
תמות
אנטואן כאמן
מספר מבקרים ראו בדמותו של אנטואן תיאור של אמן, ובפרט, תיאור של טריפו כאמן. רוברט סטאם (אנ') וענר פרמינגר הקבילו בין ניסיונות הכתיבה של אנטואן לחוויותיו של טריפו ביצירת קולנוע. המורה של אנטואן מאשים אותו ב"התעללות בפרוזודיה הצרפתית", באנלוגיה בין הפרוזודיה הצרפתית לבין מוסכמות הסגנון המוקפד של הקולנוע הצרפתי הקלאסי, אותן הפרו יוצרי הגל החדש.[14] המורה גם מאשים את אנטואן בגניבה ספרותית, בהקבלה להאשמות בחוסר מקוריות שהופנו כלפי הגל החדש.[58]
בסצנת הפתיחה של הסרט, תלמידי כיתתו של אנטואן מעבירים ביניהם תמונת עירום של אישה. אנטואן משהה אצלו את התמונה כדי לצייר עליה, וכך נתפס על ידי המורה. הוא נענש בעמידה ליד הקיר, ובעודו עומד שם הוא כותב על הקיר שיר על כך שנענש שלא בצדק; כלומר, הוא נענש עקב כך שביטא את הדחף האמנותי שלו, והגיב על כך באמצעי אמנותי.[59] אנטואן אף מעריץ את אונורה דה בלזק, וגונב מאביו דווקא מכונת כתיבה – כלי ליצירת אמנות.[56] פטריק וייט הציע שהדחף האמנותי של אנטואן מתבטא גם בכך שהוא מצותת לשיחות פרטיות וממציא תירוצים, וכך אוסף ומספר סיפורים, ואף גונב פוסטר מבית הקולנוע מתוך רצון להחזיק וליצור אמנות. עם זאת, אנטואן אינו עוסק באמנות, ובפרט בקולנוע, באותה התלהבות שבה עסק בה טריפו בילדותו;[60][61] לדבריו של וייט, טריפו נמנע מרומנטיזציה של התפתחותו כאמן ו"מגלה את החיוניות שביצירתיות גנרית יותר".[62]
אקזיסטנציאליזם
אלן ת'יהר טען שאנטואן הוא אב טיפוס של הגיבור האקזיסטנציאליסטי: הוא חי בעולם שאדיש לקיומו, ומעשיו נושאים השלכות שליליות שאין לו אפשרות לצפות – רצף פעולות תמימות למדי שמוביל ל"קטסטרופה אבסורדית" שבה אין התאמה בין כוונה לתוצאה. אנטואן אמנם חופשי לבחור את פעולותיו כרצונו, אך פעולות אלו בסופו של דבר פונות נגדו ומונעות ממנו את חירותו – פרדוקס של ניהיליזם קיומי.[52] מבקרים נוספים טענו שהסרט אינו נצמד למבנה העלילה המסורתי, וכך הוא מביע את השקפתו של טריפו לפיה החיים הם רצף של אירועים חסרי סדר ושיטתיות.[63]
תסביך אדיפוס
רוברט סטאם כתב שבאנטואן יש "גוונים אדיפליים חזקים", המייצגים את מערכת היחסים של טריפו עם הוריו ואת המרד שלו במוסכמות הקולנוע הצרפתי הקלאסי. לדבריו, "400 המלקות" משלב ייצוג שלילי של אביו של טריפו עם מסירות לאביו הרוחני, אנדרה באזאן, שלו מוקדש הסרט. בנוסף, מבחינה אמנותית, דחה טריפו את מי שנחשבו לאבות הקולנוע הצרפתי והעדיף אמנים אקסצנטריים יותר, כמו קוקטו ורנואר, כמודלים לחיקוי. כך מביע הסרט "תחינה מוסתרת בקושי לחופש מאילוצים הוריים וסגנוניים".[64]
אנט אינסדורף הציעה ש-"400 המלקות" הוא גם סיפור על התעוררות מינית: אנטואן נראה ליד שולחן האיפור של אימו, משתעשע בבושם ובמעגל הריסים שלה; מאוחר יותר הוא מרותק למראה רגליה החשופות. לדבריה, מערכת היחסים הסוערת של אנטואן עם הוריו רומזת לזוגיות הכושלת ממנה הוא עתיד לסבול בהמשך חייו.[65] אן גיליין כתבה שלמרות שהסרט נמנע מעיסוק מפורש במיניות,[66] ישנן מספר התייחסויות מרומזות לנושא, כגון סצנת שולחן האיפור וחלונות ראווה של חנויות הלבשה תחתונה לידן עובר אנטואן בעודו הולך ברחוב.[67] סטאם טען שהצילום האירוטי של רגלי האם והפטישיזם של חפציה מעידים על הרגשות המעורבים – זעם ו"אירוטיות אינטנסיבית" – שחש טריפו כלפי אימו.[68]
סצנת הסיום
סצנת הסיום של הסרט פורשה לרוב כסצנה קשה המבטאת ייאוש, תסכול וחרדה.
פטריק וייט טען שאנטואן מנסה להגיע אל הים, מקום שבו לא היה קודם לכן, בניסיון להתקדם לקראת השגת בגרות ומימוש עצמי. לדבריו, כשאנטואן מגיע אל החוף הוא לא חווה תחושת ניצחון על כך שהצליח להימלט אלא בלבול ודאגה לגבי עתידו, ובמבטו בפריים האחרון של הסרט ניכרת חרדה יחד עם שמחת החופש שלו.[69] אלן ת'יהר כתב שהים מייצג מצד אחד את האנטיתזה לכל האילוצים – בית הספר, המשפחה והכלא – שהגבילו את חירותו של אנטואן, ומצד שני עוצר את בריחתו ומייצג את גבולות החופש שלו.[52] ירון זליכה טען שהים, שהוא "הרחם הגדול של החיים", משמש כתחליף לאימו הקרה והמנוכרת של אנטואן. דמיון המילה "ים" בצרפתית, "mer", לצליל המילה "אמא", "mère", עשוי לסמל את השימוש בים כתחליף לדמות האם של אנטואן.[70][71]
ז'אק רנסייר ופול סויר טענו שבחירתו של טריפו להקפיא את תמונת פניו של אנטואן נועדה לרמז שהמשך סיפורו נורא כל כך עד שאינו ניתן להמחשה.[24][72] רנסייר התייחס גם למבטו הישיר של אנטואן אל המצלמה; לדבריו, אנטואן נוקט בפעולה זו מתוך ייאוש והתרסה. במבטו הישיר הוא שובר את הקיר הרביעי, נכנס אל המרחב של הצופים ותובע באופן פעיל את תשומת ליבם.[73] זליכה כתב שהתמונה הקפואה ממחישה לא רק את תחושת אי הוודאות והחרדה של אנטואן, אלא גם של הצופים; אנטואן פונה במבטו ישירות אל הצופים ומבקש מהם לא להשלים עם העוול שנעשה לו.[74] אנט אינסדורף כתבה ש"השחרור הקצר והרדוף הזה מהחוויות המטרידות שממלאות את הסרט" מביא את האלטר-אגו של טריפו במגע ישיר עם הקהל – אינטימיות שאותה ימשיך טריפו לחפש לאורך הקריירה שלו.[65]
גורביץ' ופייב טענו שהקפאת התמונה היא אקט של פורמליזם – דרך להזכיר לצופים את מעורבותו של הבמאי ביצירת הסרט.[56] בעוד הסגנון ההוליוודי הקלאסי העדיף להסתיר את עקבותיהם של הקולנוענים ולגרום לסרט להיראות טבעי, ללא התערבות, טריפו העדיף להשתמש בטכניקה לא מקובלת, שלדבריה של פייב "הדהימה את הקהל ב-1959" ו"לקחה את המדיום לגבהים אקספרסיביים חדשים". פייב כתבה שהתמונה הקפואה היא מטאפורה רבת עוצמה לכליאה הסופית והמוחלטת של אנטואן במערכת שאין יציאה ממנה, כאשר אפילו כתוביות הסיום המוצגות מעל פניו אנטואן מזכירות סורגים, ומסמנות לא רק את סיומו של הסרט, אלא גם את סיום תקוותיו של אנטואן לחופש.[75]
התמונה הקפואה מדגישה את העמימות בה נותרים הצופים; תאורטיקן הקולנוע דייוויד בורדוול כתב שב-"400 המלקות", "התמונה הקפואה הופכת להתגלמות העמימות הנרטיבית". ריצ'רד נופרט הגדיר את "400 המלקות" כסרט בעל "עלילה פתוחה", שאין בו כל סגירת קצוות. לדבריו, התמונה הקפואה מאותתת לצופים שהסיפור הסתיים למרות שהעלילה נותרה לא פתורה.[76] לורה מאלווי כתבה שהתמונה הקפואה בסוף הסרט מובילה ל"עתיד לא נודע, עם רמז קל לבריחה".[77]
פסקול
לדבריו של ריצ'רד נויפרט, קונסטנטין בנה את הפסקול באופן כזה שכל קטע מוזיקלי יהיה מזוהה עם אסוציאציות או רגשות מסוימים, וכך, בכל פעם שמוטיבים חוזרים מופיעים, הם מתקשרים זה לזה על ידי הפעלת אותן קונוטציות. לדוגמה, המוזיקה הנשמעת במהלך כתוביות הפתיחה, קטע איטי בפסנתר ובכלי מיתר, משמשת מאוחר יותר לליווי סיטואציות של אירוניה או של סכנה – כגון הסצנה שבה תלמיד בכיתתם של אנטואן ורנה עוקב אחריהם כאשר הם בורחים מבית הספר. קטע נוסף מפתיחת הסרט, שמבוצע באבוב, בקסילופון ובכלי פריטה, הוא קטע המוזיקה האיטי והעצוב ביותר בפסקול, והוא מלווה את אנטואן בעודו עצור בתחנת המשטרה ולאחר מכן בדרכו למוסד. לעומת זאת, קטע עליז בקסילופון מלווה את הסצנה הקומית שבה כל התלמידים בורחים, בזה אחר זה, משיעור התעמלות, ואת הסצנה שבה אנטואן קורא ספר מאת בלזאק ואז מדליק לו נר; כך, המוזיקה הזו נעשית מזוהה עם הרגעים הבטוחים וחסרי הדאגות של אנטואן, שבהם הוא חופשי מהשגחתם של הוריו או מוריו.
בריחתו של אנטואן אל הים מתוארת בשוט אחד, ארוך במיוחד, שאינו מלווה במוזיקה; היעדר המוזיקה ממקד את תשומת הלב של הצופים במצוקתו של אנטואן, ומחזק את תחושת הבדידות שלו. כאשר אנטואן רואה לראשונה את הים המוזיקה חוזרת לרצף אחרון, שמרכיב מחדש את כל המוטיבים המוזיקליים שהוצגו לאורך הסרט. ככל שהוא מתקרב אל הים המוזיקה דועכת, עד שכאשר הוא מסתובב אל המצלמה בשוט האחרון נותר ברקע כינור בודד. כך, בעוד ההיבט החזותי של סצנת הסיום מתמקד באנטואן, המוזיקה מספקת לצופים "מעין פלשבק מוזיקלי דחוס לאירועי הסרט".[32]
Remove ads
השפעה
סכם
פרספקטיבה
הסרט סימן את נקודת הפתיחה של הגל החדש הצרפתי[2][78][79] – תנועה של קולנוענים צעירים שקראו תיגר על המוסכמות שרווחו בקולנוע הצרפתי הוותיק ודגלו בתאוריית האוטר, שמדגישה את חשיבותו של הבמאי בתהליך יצירת הסרט.
זכיית הסרט בפרס לבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן הסבה תשומת לב בין-לאומית אל טריפו ועמיתיו בתנועת הגל החדש.[80] ז'אן-לוק גודאר כתב על בחירת הסרט לייצוג צרפת בפסטיבל ש"פניו של הקולנוע הצרפתי השתנו" משום שלראשונה נבחר סרט צעיר ש"יחשוף את הפנים האמיתיות של הקולנוע הצרפתי לעולם כולו".[81] ההצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט הבטיחה את המשך הקריירה של טריפו כבמאי, והקלה על חברים אחרים בתנועת הגל החדש להשיג מימון להפקת סרטים משלהם.[79][82]
סצנת הסיום של הסרט היא אחת מהסצנות הראשונות והמפורסמות ביותר בשימוש בטכניקת התמונה הקפואה.[1][77] היא הפכה לסצנה אייקונית[75][83][84] וזכתה להתייחסויות ולפרודיות רבות; הסרטים "קיד וקסידי",[85] "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "ואת אמא שלך גם" ו"שלוש עשרה" מכילים סצנות סיום דומות. מחווה לסצנה הופיעה גם באחד מפרקי קומדיית המצבים האמריקאית "משפחת סימפסון".[18]
לאור הצלחת הסרט הפיק טריפו ארבעה סרטי המשך, שנודעו כ"סדרת דואנל": "אנטואן וקולט" (אנ') (1962), "נשיקות גנובות" (1968), "תרגיל בנישואין" (1970) ו"אהבה במנוסה" (1979), כולם בכיכובו של ז'אן-פייר לאו. הסדרה נחשבת לאחד מהישגיו המפוארים של הגל החדש, ולאו הפך לשחקן הצרפתי הידוע ביותר של התנועה.[86][87]
Remove ads
פרסים
1959
- חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק: זכייה בפרס לסרט הטוב ביותר בשפה זרה (אנ')[88]
פסטיבל הקולנוע בקאן
- זכייה בפרס לבימוי הטוב ביותר[89]
- זכייה בפרס OCIC (אנ')[90]
- מועמדות לפרס דקל הזהב[90]
1960
1961
פרס באפט"א לקולנוע
- מועמדות לפרס לסרט הטוב ביותר מכל מקור[92]
- מועמדות לפרס לשחקן החדש המבטיח ביותר (אנ') עבור ז'אן-פייר לאו[92]
Remove ads
לקריאה נוספת
- דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "ארבע מאות המלקות", עמ' 123–125
קישורים חיצוניים
"400 המלקות", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"400 המלקות", באתר נטפליקס
"400 המלקות", באתר AllMovie (באנגלית)
"400 המלקות", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"400 המלקות", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "400 המלקות", באתר אידיבי
- "400 המלקות", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"400 המלקות", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- 400 המלקות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת לניתוח הסרט "400 המלקות", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads